אף אחד מהם לא יצביע לאיזנקוט, מחציתם רוצים אותו כראש ממשלה

כשאיה שחק הייתה בכיתה ד', ההורים שלה לא הצליחו לדבר על נפתלי בנט בלי לעקם את הפנים. היום היא בת 21, ובנט הוא אחד המועמדים המובילים בגוש שהיא נמנית על מצביעיו, אך היא עדיין לא מרגישה עם זה בנוח. ״אמא שלי ושאר ההורים כל כך סלדו מבנט ושקד, שהיו התגלמות הימין, הלהט״בפוביה וארץ ישראל השלמה. אני מבינה שהסיטואציה השתנתה, אבל הוא היה הבן גביר של אז, ואני הייתי בת עשר. אז קשה לי לחשוב שאני מצביעה לו״.

המפה הפוליטית שההורים של בני הדור חינכו אותם עליה כבר לא כל כך קיימת. הם גדלו לתוך מערכת בחירות שלא נגמרת, עברו את התיכון בזום, ונכנסו לבגרות הפוליטית שלהם בתוך מלחמה שבזמנה רובם עוד לא יכלו לבחור.

הם לא מעטים: לפי מסמך שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת לקראת הבחירות, 618,839 מבעלי זכות הבחירה הם כאלו שבבחירות האחרונות עוד לא מלאו להם 18. הם מהווים כ-8.4 אחוז מכלל הבוחרים.

בסקר שערך מכון מדגם לחדשות 12 באמצע ספטמבר, בקרב 301 צעירים יהודים בני 18 עד 22, 74 אחוז הגדירו את עצמם ימין או מרכז-ימין, לעומת 67 אחוז בציבור הבוגר כולו, ו-59 אחוז אמרו שיצביעו כמו ההורים שלהם. ובכל זאת, המפלגה המובילה אצלם הייתה ״ישר!״ של איזנקוט, עם 16 אחוז, לפני הליכוד עם 14 אחוז וביחד של בנט עם 10.

אלא שבסקר של מדגם נשאלו רק יהודים, ולכן אי אפשר לתרגם אותו לחלוקת מנדטים. בסקר שערך מכון דיאלוג בתחילת אוקטובר עבור ynet ו״ידיעות אחרונות״, בקרב 543 צעירים בני 18 עד 22, יהודים וערבים, תמונת המנדטים מלאה, וגם הצמרת מתהפכת: ביחד של בנט מובילה עם 16 מנדטים, ו״ישר!״ ועוצמה יהודית של בן גביר אחריה עם 15 כל אחת. אף מפלגה לא הגיעה בו ל-10 אחוז, הרשימה המשותפת מקבלת 9 מנדטים, וש״ס לא עוברת את אחוז החסימה.

שוחחנו עם שמונה מצביעים צעירים, בני 20 עד 23, מימין ומשמאל, מהקיבוץ, מההתנחלות ומהעיר. חלקם עדיין חיילים והשאר השתחררו לאחרונה. אף אחד מהם לא מתכוון להצביע לגדי איזנקוט, אך מחציתם חושבים שהוא צריך להיות ראש הממשלה הבא. הלוחמים שבהם השלימו עם האפשרות שנתניהו יישאר בלשכת ראש הממשלה, אך רק אחת מהם, תושבת ההתנחלות נריה, מקווה לכך. בנט, שבזיכרון הילדות של איה עדיין חקוק כסמל של הימין הקיצוני, בשביל האחרים מסמן את הבחירה הטבעית של המרכז, אך בשביל אחת המצביעות מימין הוא ״סמל לרדיפת כבוד״.

״הם מתייחסים אלינו באופן נורא פופוליסטי: 'אתם דור הניצחון, ואנחנו נדאג שיהיה שוויון בנטל ונוריד את מחירי הדיור'. זה לא נשמע אמין ולא מרגיש שהם רואים אותנו. הייתי רוצה שמאחורי הסיסמאות יהיו תוכניות״

המלחמה נוכחת אצל כולם, אבל אצל שניים מהם היא לא ברקע הדברים, אלא הדבר עצמו. עומר ודניאל (שמות בדויים), שני לוחמים בני 22, ישתחררו בקרוב לאחר שירות שאת רובו העבירו בעזה, בלבנון ובגדה המערבית – אחד מהם יצביע לדמוקרטים, השני דווקא נוטה לבנט. ובכל זאת, כששואלים אותם על המלחמה הם מספרים כמעט את אותו סיפור.

החוט שחוזר אצל כמעט כולם, בלי קשר לגוש, הוא התחושה שהפוליטיקה לא מדברת אליהם באמת. זה לא דור אדיש: יש ביניהם מי שהתפקדה למפלגה, מי שהולכים לחוגי בית ולהפגנות, ורובם מתווכחים על פוליטיקה בבית ובצוות. רון (שם בדוי), חייל בן 20 שמשרת ביחידה מסווגת בקריה, היה בכמה חוגי בית של הדמוקרטים ודיבר עם מועמדים, ובכל זאת יצא בתחושה שמדברים מעל הראש שלו.

״הם מתייחסים אלינו, אבל באופן נורא פופוליסטי: 'אתם דור הניצחון, ואנחנו נדאג שיהיה שוויון בנטל ונוריד את מחירי הדיור'. זה אף פעם לא נשמע אמין, זה לא מרגיש שהם באמת רואים אותנו. הייתי רוצה שמאחורי הסיסמאות יהיו תוכניות של איך מטפלים במחירי הדיור ובחינוך״.

״צריך לעמוד שם ולהראות נוכחות״

יערה דמארי, 20, ההתנחלות נריה. מצביעה למפלגת הציונות הדתית בראשות סמוטריץ'

יערה עשתה שנתיים של שירות לאומי בבית שאן, והיום היא מדריכה בכפר נוער בפתח תקווה. היא מגדירה את עצמה דתייה מהזרם הדתי-לאומי, ובבית שלה הפוליטיקה מתחלקת: אבא שלה מצביע לנתניהו, אמא שלה לסמוטריץ'. את ההחלטה למי להצביע היא לא מציגה כהתלבטות גדולה: ״זו פעם ראשונה שאני מצביעה, אז לא באמת חשבתי על זה המון. אני מאמינה שאלך כמו אמא שלי והמשפחה שלי, כמו שהרבה צעירים עושים. לא בדקתי את זה לעומק, אני לא מבינה בפוליטיקה במאה אחוז, אבל בתור דתייה לאומית מאוד חשוב לי הערכים של ההתיישבות ואני רוצה לבחור במי שיוביל את הדרך הזו״.

בין החברות שלה, היא מספרת, ההתלבטות היא בין בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו. המלחמה הזיזה אנשים בשני הכיוונים: היא מכירה מי שהייתה פעם בצד השמאלי ועכשיו בוחרת בבן גביר, ומי שהיו ימין ועברו לאיזנקוט. מי שבוחרות בבן גביר עושות את זה בגלל מה שהן רואות במסך: ״הכל כאן ועכשיו, הכל בטיקטוק, והן רואות איך הוא מיישם ולא רק מדבר״.

על עסקאות החטופים יערה מדברת בזהירות. היא לא תמכה בכולן ומבהירה שהיא לא שופטת את המשפחות, אבל מבחינתה צריך לחשוב על המדינה כולה ועל מה שיקרה בעוד כמה שנים. המלחמה, היא אומרת, לא נגמרה: ״חמאס עדיין קיים ועזה עדיין קיימת. מבחינתי צריך לשבור את חמאס. עדיין חיילים נהרגים פה, יוצאים פה למילואים. אני חד משמעית, מבחינתי לגור בגוש קטיף״. כשהיא נשאלת מה לעשות עם מי שחי היום בעזה, הזהירות נעלמת: ״להעיף אותם, למצרים, לירדן, פשוט להעיף אותם. ארץ ישראל זה שלנו, של היהודים, ואני חושבת שאין חפים מפשע״.

ובכל זאת יערה לא רואה את עצמה כימין קיצוני. ״הכי ימין שאני מכירה, לא שאני לא מאמינה בדרך אבל אני לא אעשה את זה בעצמי, זה נערי הגבעות. אני לא מאמינה בדרך של אלימות, אלא אם כן הערבים באים לעשות טרור או פיגוע, אבל בסוף אני לא מאמינה בלבוא ולריב איתם עכשיו וכל הבלגן הזה שיש״. ואם הצבא יפנה את הערבים? ״זה מעולה. כשאת רואה ילדים בני 16 באים ורבים, כואב לי לראות את זה, כי הם ילדים. צבא זה משהו אחר, זו החלטה מלמעלה״.

הביטחון, מבחינתה, הוא לא סעיף במצע אלא הילדות שלה. כשהיא נשאלת על נושאים אחרים, היא מודה: ״אפשר להגיד שאני עוד ילדה. אני בת 20 ואני עוד לא משלמת על עצמי״. מה שכן נוכח בחיים שלה, כל יום, הוא הדרך הביתה: ״אני יכולה לעמוד שעות בטרמפיאדה ולא יעבור רכב עם לוחית צהובה (לוחית רישוי ישראלית, א״פ). אני לא מפחדת, אבל כשאני עומדת במקום שלפני חודשיים נרצח בו מישהו, זה עושה מחשבה של למה אני עומדת פה. בסוף אף פעם לא מנעתי מעצמי, כי צריך לעמוד שם ולהראות נוכחות״.

״צריך מישהו שיהיה באמוק״

שהם דמארי, 20, ההתנחלות נריה. מתלבטת בין סמוטריץ' לבן גביר

שהם סיימה שנתיים של שירות לאומי בעמותה להפצת יהדות, ולפני חודש וחצי התחילה ללמוד סיעוד. גם היא מצביעה בפעם הראשונה, ומספרת שהיא שמחה על כך. היא מתלבטת בין סמוטריץ', שמקדם את החוות בשטחים, לבין בן גביר, שאליו היא מתחברת באופי ובסגנון.

״אני חושבת שהדבר הכי חשוב כרגע זה הביטחון, במיוחד אחרי המלחמה, אז צריך מישהו קיצוני. עם כמה שאפשר לפרש אותו כקיצוני, אני חושבת שזה בדיוק מה שצריך פה. מישהו שיהיה באמוק, שימשיך לתת נשקים וחוק עונש מוות״.

המלחמה, לדבריה, לא שינתה את דעותיה אלא רק חידדה אותן. היא גדלה בבית ימני מובהק והולכת בדרך של ההורים שלה. בשבילה השאלה היא לא רק מדיניות ביטחון, אלא מי שולט בארץ: ״צריך שלא יהיו פה ערבים. הקב״ה נתן את מדינת ישראל לעם ישראל, וזה יישאר ככה. בפועל זה לא באמת קיצוני מבחינת ימין, זה מה שצריך להיות לכתחילה״.

מראיינת: ״מה עושים עם מי שחי שם כיום?״
יערה: ״להעיף אותם, למצרים, לירדן, פשוט להעיף אותם. ארץ ישראל זה שלנו, של היהודים, ואני חושבת שאין חפים מפשע״

יערה דמארי, 20, ההתנחלות נריה, על תושבי עזה

היא לא פוגשת ערבים באופן שוטף, רק נהגים ופועלים. האינטראקציות הקטנות האלה, היא אומרת, מספיקות כדי לחוות את הנוכחות שלהם. כמה מהם עבדו בבית שלה בהתנחלות נריה, בזמן שהיא בישלה במטבח, ומהמפגשים האלה, היא מספרת, היה לה ברור: ״הם שם בשביל כסף ולא כי הם אוהבים אותי. הרגשתי מבטים לא נעימים, תחושה של שנאה באוויר. של תזוזו מפה, זה המקום שלנו הרבה לפני שזה שלכם, למרות שהם עובדים אצלנו״.

שהם מאמינה בכוחו של לימוד תורה, ומצטטת את העיקרון שעל כל חייל שנלחם צריך אדם שלומד. אבל בשאלת גיוס החרדים היא חד-משמעית: ״במצב שאנחנו חיים בו, הם חד-משמעית צריכים להתגייס, וגם חרדיות צריכות לעשות שירות לאומי. לעמוד בצמתים ולהגיד 'נמות ולא נתגייס', זה מבחינתי שפל״.

את הליכוד היא לא בוחרת, כי נתניהו בעיניה עדין מדי ולא מספיק ימני. לדבריה, בנט הוא רודף כבוד ש״שיקר לציבור״ כשהרכיב ממשלה עם שישה מנדטים. אבל כשמדובר בראשות הממשלה, היא לא מתלבטת לרגע: ״אני מאוד אוהבת את ביבי, אני חושבת שהוא איש מיוחד ושיש בו ברכה״. ומה עם העובדה שהוא היה ראש הממשלה ב-7 באוקטובר? ״הוא בשר ודם והיו לו הרבה טעויות. אבל אני לא חושבת שאף אדם אחר היה מצליח לעמוד תחת הלחצים שלו. אני חושבת שהוא ייקח את הבחירות בהליכה״.

״אני בורג קטן במערכת״

עומר (שם בדוי), 22, לוחם, תל אביב. מצביע: הדמוקרטים | דניאל (שם בדוי), 22, לוחם, רעננה. מתלבט בין בנט לדמוקרטים

עומר התגייס ביולי 2023, שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, ושירת כחובש ביחידה קרבית בעזה ובלבנון. דניאל התגייס בנובמבר 2023, בשבועות הראשונים של המלחמה, ושירת בעזה ובגדה.

״התגייסתי בתקופה שהלכידות בעם הייתה בשיאה. כולם התנדבו, הייתה איזו רוח של אחדות, והחלקים המתונים באופוזיציה אמרו: בסדר, עכשיו אנחנו במלחמה, נשים את הריבים מאחור״, מתאר דניאל. ״מה שהתגלה בהמשך זה שהממשלה ניצלה את האשראי שנתנו לה וגררה אותנו לחוסר הישגים אסטרטגיים. גדודים נכנסו לשכונות, יצאו ונכנסו שוב, בלי תוחלת״.

עומר עבר דרך דומה, מהצד השני של המפה. ״ראיתי את המלחמה כמאוד צודקת, וככל שהיא נמשכה התחלתי לשאול שאלות. מי ששולח אותי ומקבל את ההחלטות זו חבורה של אנשים שאני לא מאמין ביושרה של המעשים שלהם. שאלו אותי איך זה להיכנס לעזה בתור שמאלני, ואמרתי שזה קשה, אבל יש לי את התפקיד שלי בצוות. אני בורג קטן במערכת, אבל אם יהיה אירוע, חלילה, יהיה לי יותר קשה לקבל את זה אם לא הייתי שם״.

בשביל עומר אין סתירה בין המדים לבין ההפגנות. הוא גדל במשפחה שהולכת יחד להפגין, והתגייס בשיא המאבק בהפיכה המשטרית, כשבבית דיברו על השאלה אם בכלל להישאר בארץ. את שני הדברים הוא רואה כחלק מאותה מחויבות: ״ללכת להפגנות ולהתנגד להחלטות הממשלה זה חלק ממימוש הזכות האזרחית שלי, וזה לא אומר שאני נגד המדינה. מבחינתי להפגין זה יותר מזכות, זה חובה, בדיוק כמו שלהיות בצבא זה חובה״.

דניאל נוטה לבנט, בעיקר בגלל הרשימה, שלדבריו מלאה ב״אנשי עשייה: מנכ״לים לשעבר, אנשי מילואים, הייטק ותחבורה״. אבל מה שמעסיק אותו יותר מכל הוא המחיר ששילמו בני גילו. ״לא הגיוני שאנשים בני 23 לא מתחילים את החיים שלהם ועושים 150 ימי מילואים בשנה״. ועל גיוס החרדים: ״כולנו למדנו באזרחות שבשביל זכויות יש חובות. מי שלא נותן מעצמו לא יקבל״.

אני בורג קטן במערכת, אבל אם יהיה אירוע, חלילה, יהיה לי יותר קשה לקבל את זה אם לא הייתי שם

עומר (שם בדוי), חובש קרבי, על הכניסה לעזה בתור שמאלני

המילה שחוזרת אצל שניהם היא יושרה. עומר מגדיר את עצמו לגמרי בצד השמאלי של המפה, ובבחירות הקודמות הצביע לעבודה. ובכל זאת, הוא מסביר, הוא לא מצביע נגד הימין, אלא נגד מה שהוא רואה בממשלה הנוכחית. ״אני יכול להתמודד עם ממשלה ימנית אם היא הגונה, אחראית ודמוקרטית. אני לא מרגיש שזה מה שקורה כרגע״.

דניאל גדל בבית שנוטה יותר לימין, אבל לא תמך בממשלה מהרגע שנבחרה. גם אותו מטריד פחות הצד האידיאולוגי, ויותר הדוגמה שהיא נותנת. ״גדלנו ולא הכרנו אף ממשלה אחרת. לא הכרנו דברים בסיסיים של יושרה ולקיחת אחריות, וכשהם לא עושים את זה, זה מחלחל לעם. הכי חשוב לי שיביאו פוליטיקאים נקיים, שהציבור מאמין להם, שנותנים דוגמה אישית״.

ושניהם, כל אחד מהכיוון שלו, לא מצפים לשינוי. דניאל מעריך שאף גוש לא יצליח להרכיב ממשלה, ושזה בדיוק מה שנתניהו רוצה: ״אני חושב שביבי משחק בונקר וימשיך להיות ראש ממשלת מעבר. על זה הוא בונה, וככה נתגלגל לעוד בחירות״. עומר משתחרר בעוד כמה שבועות, וכבר חושש מהסבב הבא: ״אני רוצה להגיד שאיזנקוט, אבל אני חושב שלא תהיה הכרעה בבחירות הקרובות, וביבי יהיה ראש ממשלה. הפחד שלי זה שלא תהיה הכרעה ואצטרך לחזור מחו״ל״. ובכל זאת, כשהוא מתבקש להעביר מסר, הוא אומר: ״להישאר אופטימיים ולא לוותר״.

״אני איתכם״

רון (שם בדוי), 20, חייל ביחידה מסווגת, תל אביב. מתלבט בין המשותפת לדמוקרטים

רון גדל בבית פוליטי מאוד, שתמיד הצביע מרצ. בחוגי הבית של הדמוקרטים הוא דיבר גם עם יאיר גולן, ומבין את ההיגיון של מפלגה שצריכה לשמור על הגוש. אבל במלחמה באיראן שפרצה בסוף פברואר תמכו גם הדמוקרטים, וזו הייתה תחילת הסוף מבחינתו.

״להציב מטרה של הפלת משטר 2,500 קילומטר מפה, זו לא ממשלה שצריך לתמוך בה, ובטח שלא כשאתה מפלגת השמאל היחידה. משם התחיל רצף של אכזבות. יש לי חברים שלדעתי כבר פוסט טראומטיים מהשנייה שהם דרכו בעזה, אז גם המציאות מזיזה אותי שמאלה״.

מה שטלטל אותו יותר מכל היה התמיכה של נציגי הדמוקרטים בוועדת הבחירות המרכזית בפסילת סמי אבו שחאדה, יו״ר בל״ד. הוועדה פסלה אותו, וב-1 באוקטובר, במהלך הדיון בבית המשפט העליון, הוא הסיר את מועמדותו לכנסת. מבחינתו, למפלגה יש אחריות לשמר את השמאל הציוני, והיא לא עומדת בה. עכשיו הוא שוקל להצביע למשותפת, וזה לא עבר בשקט במשפחתו. ״אבא שלי הוא שמאל מאוד רך. שיתפתי אותו בהתלבטות, והוא מאוד התאכזב שאני מוכן לשקול הצבעה למשותפת, אבל יש פה הצבעה של סולידריות. מי שהכי נפגע זה הפלסטינים והערבים הישראלים, ואני בתור יהודי מוכן לחרוג מאזור הנוחות שלי ולהגיד: אני איתכם״.

הוא יצביע במדים, ומודע לסתירה. בניגוד לעומר ודניאל, רון משרת בקריה, ובזמן המלחמה עם איראן היה 25 יום בבית. את הפער בינו לבין הסביבה שלו הוא מתאר בלי להתייפייף. ״אני מרגיש נורא לא שייך. אין לי 20 אחוז במשותף עם האנשים סביבי. מצד שני, אני לא מאמין בסרבנות כדבר פרקטי, ותכלס, אין לי ביצים.״

אני בתור יהודי מוכן לחרוג מאזור הנוחות שלי ולהגיד: אני איתכם

רון (שם בדוי), חייל, על ההצבעה למשותפת

גם מנעמה לזימי, מספר 2 ברשימת הדמוקרטים, רון מאוכזב. לדבריו, היא מדברת על יוקר המחיה בלי להזכיר את בעלי ההון. וכשהוא נשאל מי צריך להיות ראש הממשלה הבא, הוא מפתיע: ״אני חושב שבנט. עם כמה שהוא מועצת יש״ע, אני לפחות יודע מה אני מקבל. איזנקוט מרגיש לי לא בשל, קצת גנץ 2.״

״יריקה בפרצוף״

דוד צמיר-גל, 23, תל אביב. מצביע: הרשימה המשותפת

בבחירות הקודמות, בגיל 19, דוד הוריד אפליקציה של הטלת מטבע כדי להכריע בין מרצ למשותפת. ״הצבעתי למשותפת ולא בזבזתי את הקול שלי״, הוא מספר. מרצ, נזכיר, לא עברה באותן בחירות את אחוז החסימה. השנה הוא לא היה צריך את המטבע. דוד, סטודנט לקולנוע בשנה ג' באוניברסיטת תל אביב, מסביר שגם אותו הדמוקרטים איבדו בשתי המלחמות באיראן.

״היו להם שתי הזדמנויות להפיל את הממשלה, ובשתיהן האופוזיציה תמכה בתקציב. במקום לזהות במלחמה הזדמנות, הם ראו בה הזדמנות לעזור לקואליציה. לפתוח את הטוויטר אחרי שפתחנו במלחמות באיראן ולראות את ציוצי התמיכה של חברי כנסת בכירים בדמוקרטים, 'צה״ל וחיילינו', זה הרגיש כמו יריקה בפרצוף״.

בפועל, בהצבעות על התקציב האופוזיציה הצביעה נגד. הגדלת תקציב 2025 ב-31 מיליארד שקל, 29 מהם לביטחון, עברה בספטמבר 2025 ברוב של 55 מול 50, בעיקר בזכות ח״כי ש״ס, אף על פי שהמפלגה פרשה מהקואליציה. תקציב 2026 עבר בסוף מרץ, בזמן המלחמה באיראן, ברוב של 62 מול 55.

הנושא שמוציא אותו לקלפי הוא הנושא הפלסטיני, שאותו הוא מכנה העוולה שהכי זועקת לטיפול. הפתרון מבחינתו הוא שתי מדינות, וגם הביטחון, לטענתו, עובר דרך הכיבוש. ״מדיניות הביטחון רק תצא נשכרת מהפסקת הכיבוש. הביטחון שלנו עכשיו בתחתית בגלל אנשים שאובססיביים לביטחון לכאורה, אבל בעצם אובססיביים ללהפציץ״.

רוב החברים שלו מצביעים לבנט, וחלקם לדמוקרטים. אמא שלו, לעומת זאת, מצביעה כמוהו למשותפת. את ההצלחה של בנט אצל בני גילו הוא מסביר דרך השירות הצבאי, ודרך יונתן שלו, לוחם מילואים בן 23 שמוצב במקום העשירי ברשימת ״ביחד״ של בנט. ״בנט תופס הרבה גברים. הם מאוד אוהבים לחשוב על השירות הצבאי כמשהו מלא ערך, למרות שכל מי שדיבר איתם כשהם היו שם יודע כמה הם סבלו והרגישו שהם עושים דברים לא חשובים. אבל בדיעבד הם מחליטים שזה מאוד חשוב, ואז מגיע יונתן שלו ואומר להם: כן, זה נורא חשוב מה שעשית״.

גם דוד רוצה לראות את איזנקוט ראש הממשלה הבא. הוא שוקל לרגע את בנט, ופוסל אותו כמעט מיד. ההסבר שלו מגיע עם הסתייגות אחת: ״הוא יותר סביר מבנט כאישיות, ופחות גזען ממנו. וזה למרות שאיזנקוט הוא הוגה דוקטרינת דאחייה״. את הדוקטרינה הציג איזנקוט ב-2008, כאלוף פיקוד הצפון: כוח לא מידתי והרס כבד בכל כפר בלבנון שממנו יורים על ישראל.

״אוכל לנשום לרווחה לשנייה״

שקד לוי, 20, מעגן מיכאל. מתלבט, כנראה הרשימה המשותפת

ב-7 באוקטובר שקד למד בבית הספר הבינלאומי בגבעת חביבה, עם תלמידים מכל העולם, וביניהם פלסטינים מהגדה ומישראל. עד אז, הוא מספר, הוא היה בעיקר בעניינים שלו, בלי מעורבות פוליטית של ממש. את הפער בין מה שקרה בחוץ לבין מה שקרה בכיתה הוא זוכר היטב.

״כל החברה הישראלית הייתה באותו קו של נקמה. אנשים סביבי, שמאלנים, התחילו לדבר על לשטח את עזה. אצלנו היה בעיקר שיח של דאגה לאחר. ראיתי שיש דרך אחרת, בלי נקמה ובלי גזענות, שאפשר לחיות ביחד״.

הרגע הזה הכניס אותו לאקטיביזם. מאז הוא השתחרר מהצבא על רקע מצפון, ועכשיו הוא עושה שירות לאומי בבית הפתוח בירושלים. הוא מתלבט בין המשותפת, הדמוקרטים ולא להצביע בכלל, כי את רוב המועמדים הוא לא רואה כלגיטימיים. המשותפת מושכת אותו בגלל מה שהוא מכנה החזון האחר והלא מתבייש:

״בכל המפלגות מציעים לי עוד מאותו הדבר, גם במובן הימני-גזעני וגם במובן הכלכלי. ההצעה הכי רדיקלית היא כסף למילואימניקים, ולא לכלל האוכלוסייה. משותפת מדברת על מדינת רווחה שעוזרת לאזרח הקטן, ועל זה שמלחמות מבזבזות מלא כסף שלא עוזר לנו״.

הוא עצמו משתייך לקהילה הלהט״בית, עושה את השירות שלו בעמותה להט״בית, ויודע שגם עוד קצת תקציבים יעשו שם הבדל. ובכל זאת, הוא מבהיר: ״הקהילה הלהט״בית תרוויח יותר אם הדמוקרטים יהיו בשלטון. המדינה תרוויח יותר אם המשותפת תהיה״.

בקיבוץ, הוא מספר, מצביעים בעיקר לאיזנקוט ומעט לבנט, מתוך תפיסה שצריך מנהיג חזק שלא יהיה ביבי. בעולם אידיאלי מבחינתו ראש הממשלה צריך להיות יוסף ג'בארין, יו״ר חד״ש והמועמד שבראש המשותפת, אבל גם הוא מגיע בסוף לאותו שם. ״איזנקוט בממשלת שינוי, או איך שלא רוצים לקרוא לזה, עם תמיכה מבחוץ של המשותפת. זה מצב שבו אוכל לנשום לרווחה לשנייה״.

״שאנשים יפסיקו למות״

איה שחק, 21, תל אביב. מצביעה: הדמוקרטים

בעוד חודש וחצי איה טסה לטיול הגדול במזרח, אבל קודם היא מצביעה. היא גדלה בתל אביב, למדה בגימנסיה והייתה בצופים, ומאז הפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא והחברים שלה כמעט לא החמיצו מוצאי שבת. וגם בדרך לקלפי היא לא לבד. ״יש לי המון חברים שחוזרים מהמזרח כדי להצביע, או שדחו את הטיול. רוב הטיולים של כולם מתוכננים לפי הבחירות״.

היא התפקדה לדמוקרטים והצביעה בפריימריז, בעיקר בגלל נעמה לזימי, שהיא מכנה מושא ההערצה שלה ושל כל החברים שלה. הנושא שלה הוא חינוך, ולא במקרה. ״אנחנו דור הקורונה. לא למדנו: שביתות, הפגנות, מלחמה, קורונה, והחינוך פח אשפה. אין מסגרת אמיתית, ואין מספיק כוח אדם וכסף לטפל בהכל״.

למשותפת היא לא שקלה להצביע. אם המתמודדות היו מרצ והעבודה בנפרד, היא אומרת, הייתה התלבטות, אבל האיחוד הקל עליה. היא משתמשת באותו ביטוי שדוד השתמש בו כדי להסביר את הבחירה ההפוכה: ״המשותפת אחלה, אבל אני לא רוצה שהקול שלי יתבזבז״.

גם לאיזנקוט, הגדול בגוש, היא לא תצביע, אף שהיא רוצה לראות אותו ראש ממשלה. חברים שלה, קצינים, מצביעים לו או לרשימה של בנט ולפיד מתוך מחשבה על ביטחון. ״אם הייתי יודעת בוודאות שמה שישנה זה להצביע איזנקוט או בנט, הייתי עושה את זה. אבל אסטרטגית, מילה מעצבנת, יותר חכם להצביע לדמוקרטים״. ולמה בכל זאת איזנקוט ולא בנט? ״איזנקוט הוא התפשרות, אבל זו התפשרות סבירה״.

את השירות הצבאי איה עשתה כקלדנית בבית הדין הצבאי, ושם, היא מספרת, הפכה פתאום למיעוט.

כשהיא נשאלת מה מעניין את בני הגיל שלה, היא מקשה: ״השאלה היא מי זה אתם״. היא לא רוב, היא מזכירה, וגם בין החברים שלה כל אחד מעניין אותו משהו אחר. ובכל זאת, יש דבר אחד שהיא בטוחה שמשותף לכל מי שהיא מכירה: ״הכי מעניין שאנשים יפסיקו למות, בעיקר בגיל שלנו״. ושזה אומר להפסיק להילחם? ״כן, נראה לי שזה מה שכולם יסכימו עליו״.