אתר התחקירים המוביל בישראל

״המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על נייטרליות.״

את המשפט הזה נהוג לייחס לסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, מחבר ״התופת״, אבל מי שהפך אותו לרלוונטי בעת החדשה הוא מרטין לותר קינג. ב-30 באפריל 1967 נשא הכומר השחור, מנהיג התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, דרשה בכנסיית איבנאזר שבאטלנטה. הוא דיבר נגד המעורבות האמריקאית במלחמה העקובה מדם בווייטנאם, ולא השאיר מקום לעמימות או לנייטרליות. הוא האמין שמול עוול או איוולת עדיף תמיד לקרוא תיגר, ולא להסתופף תחת אורו החמים והמנוון של הקונסנזוס. ״יש זמנים״, הוסיף קינג, ״שבהם שקט הוא בגידה.״

״המקום הכי חם בגיהנום״ הוא חוליה בשרשרת קצרה אך עיקשת — שרשרת ש״העולם הזה״ בעריכת אורי אבנרי היה מהחוליות הראשונות והחשובות ביותר שלה.

ב-1950, כשנטל את עריכת העיתון, ניסח אבנרי מניפסט שביקש לנגח כל מה שאיפיין את העיתונות העברית של זמנו: בפאתוס, במליציוּת, בקרבת היתר לשלטון, וביומרה לבטא ״מצפון לאומי״. שלושים וארבע שנים אחר כך, ב-1984 — בטור העורך באותו גיליון בו ענת סרגוסטי פרסמה את תמונותיהם של שני חוטפי קו 300 בעודם בחיים, התמונות שסיפקו הוכחה חותכת לכך שראשי השב״כ הוציאו אותם להורג ושיבשו חקירה — שב אבנרי וצטט אותו. תוקפו לא פג.

״ישנם עיתונים המבקשים לבטא את המצפון הלאומי. אנו צנועים יותר. ישנם עיתונים המבקשים לשמש חצוצרה למיפלגה, שופר למעמד, קול-קורא למהפיכה. אין לנו האמביציה לבוא בקהלם. לנו היתה רק אמביציה קטנה, פשוטה, אפורה: להוציא עיתון שאפשר לקרוא אותו.

מה רוצה הקורא לקרוא? כל עיתון מנסה לנחש את התשובה (פרט לעיתונים הסבורים שהקורא חייב לקרוא את אשר הוא, העתון, מוצא למועיל, כשם שחולה חייב לבלוע את הגלולה שהרופא קובע לו).

״העולם הזה״ ניחש אף הוא את רצון הקורא, וקשר את גורלו לאמיתות ניחושו — הקורא רוצה לקרוא אינפורמציה. וקבע לעצמו מטרה: לגלות את כל העובדות, ולפרסם את כל העובדות. לכתוב אותן בקיצור נמרץ, לחסל כל מילה מיותרת, להימנע מכל פולמוס, לא להביע כל דעה (פרט למאמרים חתומים מעטים), להניח לקורא להסיק את המסקנה הנראית לו על סמך האינפורמציה המוגשת לו.״

זו תוכנית העבודה שלנו וזו שאיפתנו. ולשם הקרקוע, אבנרי חתם את אותו טור כך: ״אין המערכת סבורה שהגיעה לפיסגת ההצלחות. להיפך — העיתון עוד רחוק מאד מאותה רמה של איכות שהמערכת קבעה אותה כמטרה. עוד ישנם שטחי-חיים שלא הוקפו כראוי, מדורים שהיה כדאי להוסיפם, מאורעות שכדאי היה לצלמם. אך דומה שהמערכת רשאית לומר כי אין היא שוקטת על שמריה.״