״דחיקת החברה הערבית – החמצת הזדמנות היסטורית למשק. המחיר ישפיע הרבה אחרי שתוקם הממשלה״

ציון ממוצע של 351 במבחני פיזה 2025, נמוך מזה של תלמידי ירדן, לבנון והרשות הפלסטינית. ומנגד: משפחות שמגדילות את חלקו של החינוך בהוצאות משק הבית בכ-30 אחוז בתוך עשור, ושיעור אקדמאיות מוסלמיות שזינק כמעט פי חמישה בתוך שני עשורים. כך נראית החברה הערבית בניתוח חדש של מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי שפרסם אתמול (ד׳) נשיא המוסד פרופ׳ דן בן-דוד – שמונה ימים אחרי הבחירות. הטענה המרכזית של בן-דוד: המדינה מקפחת בחינוך כמעט רבע מתלמידי כיתה א׳ שלה, המשפחות מפצות מכיסן, וכל מי שמתווכח עכשיו על ״לגיטימיות״ של שותפים ערבים בקואליציה מתעלם מהחשבון הכלכלי.

הניסוח של בן-דוד הוא אזהרה: ״הדרת המפלגות הערביות מהממשלה דווקא כשהחברה הערבית פועלת להשתלבות כלכלית וחברתית״, נכתב בו, ״עלולה להביא להחמצת הזדמנות משמעותית לצמיחת המשק״.

״הסימנים מעולם לא היו ברורים יותר: האזרחים הערבים רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, והם מוכיחים זאת במעשים״

פרופ׳ דן בן-דוד

הרגע הפוליטי מוגדר היטב. כפי שדיווחנו בדיווח המתגלגל מיום הבחירות, גוש נתניהו נעצר על 53 מנדטים וגוש השינוי על 48, ורק 19 המנדטים של המפלגות הערביות הופכים את 67 המנדטים שניתנו נגד הממשלה לרוב. גדי איזנקוט דיבר כבר בליל הבחירות על ״ממשלת גיוס ציונית״, ונתניהו כינה ממשלה שנשענת על מפלגות ערביות ״בושה״.

ההצבעה שהולידה את המספרים האלה היתה חריגה. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה הגיע שיעור ההצבעה ביישובים הערביים והדרוזיים לכ-77 אחוז, לעומת 53.2 אחוז בבחירות 2022, ובקרב הבדואים בנגב הוא מתקרב ל-80 אחוז. בן-דוד קורא את ההצבעה הזאת יחד עם נתוני החינוך, ההשכלה והילודה, ורואה בכולם תמונה אחת.

מתחת לירדן, מעל מרוקו

נקודת המוצא של בן-דוד היא רמת החינוך שהמדינה מספקת לתלמידיה דוברי הערבית, והוא מודד אותה לא מול התלמידים היהודים אלא מול העולם הערבי. במבחני פיזה 2025 – שתוצאותיהם פורסמו בספטמבר – עמד הציון הממוצע של דוברי הערבית בישראל במתמטיקה, במדע ובקריאה, לפי חישוב מוסד שורש על נתוני OECD, על 351. איחוד האמירויות הגיעה ל-448, קטאר ל-423, סעודיה ל-397, ירדן ל-386, לבנון ל-360 והרשות הפלסטינית ל-354. רק מרוקו, עם 345, נמצאת מתחת לתלמידים דוברי הערבית של ישראל. כלשון בן-דוד במסמך: ״רמת החינוך שמקבלים ערביי ישראל נמוכה מזו שבמדינות ערב״. הממוצע הארצי של ישראל, 437, גבוה בהרבה, וגם הוא, כפי שכתבנו, מציג תמונה טובה מהמציאות, כי בנים חרדים אינם נבחנים.

זה לא נתון מבודד. במדריך שורש 2026 שפרסם בן-דוד 12 ימים לפני הבחירות, ושסקרנו כאן, הוא הראה שכמעט מחצית מתלמידי כיתה א׳ בישראל, 48 אחוז, לומדים במערכות חינוך שתלמידיהן מדורגים מתחת לרוב העולם המפותח: 25 אחוז חרדים ו-23 אחוז דוברי ערבית. הניתוח החדש מתמקד ב-23 האחוזים האלה, ושואל מה קורה כשהמדינה אינה מספקת את הסחורה.

התשובה, לפי בן-דוד, היא שהמשפחות משלימות את החסר בעצמן. ״על מנת להתגבר על מה שהמדינה אינה מספקת״, נכתב בניתוח, ״משפחות ערביות רבות מעניקות לילדיהן חינוך טוב יותר באמצעות בתי ספר פרטיים, בתי ספר יהודיים בערים מעורבות ושיעורים פרטיים״. במסמך הניתוח עצמו, להבדיל מההודעה שנשלחה לתקשורת, הניסוח ישיר עוד יותר: ״ההישגים הנמוכים, וההבנה על חשיבות החינוך, הניעו רבים באוכלוסיה הערבית לקחת את העניינים לידיים שלהם על ידי הפניית משאבים של משקי הבית כדי לשלוח את ילדיהם לבתי ספר טובים ככל שניתן״.

מכיס המשפחה

המדד שבחר בן-דוד להשקעה הזאת הוא חלקן של הוצאות החינוך בסך ההוצאות של משק הבית הערבי, בממוצע תלת-שנתי, על בסיס נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בשנים 2011-2013 עמד החלק הזה על 3.7 אחוז. בשנים 2021-2023 הוא הגיע ל-4.8 אחוז, גידול של כ-30 אחוז בתוך עשור. לדברי בן-דוד, הנתון ״ממחיש כיצד משפחות ערביות נאלצות להקדיש חלק גדל ממשאביהן כדי להעניק לילדיהן הזדמנויות שהמערכת הציבורית אינה מצליחה לספק״.

בן-דוד קושר את המאמץ הזה לשינוי עמוק יותר בדפוסי החיים – שאליו הוא מגיע דרך נתוני ההשכלה הגבוהה והילודה. ״למרות הכשלים במערכת החינוך״, מסר בן-דוד עם פרסום הניתוח, ״משפחות ערביות משקיעות חלק גדל מהוצאותיהן בחינוך ילדיהן, ושיעור בעלי ההשכלה האקדמית עולה בחדות״. ״אחת התוצאות״, נכתב במסמך, ״היא שמספרם של דוברי הערבית בישראל הפונים להשכלה גבוהה הולך וגדל״.

אחת מכל שתיים

הנתון הבולט ביותר בניתוח נוגע לנשים. שיעור הנשים המוסלמיות בעלות תואר אקדמי בגילי העבודה העיקריים, 35-54, עלה מ-4.7 אחוז ב-2004 ל-22.9 אחוז ב-2024, ״כמעט פי חמישה״, כלשון הניתוח. בקרב נשים ערביות נוצריות זינק השיעור מ-16.3 ל-50.3 אחוז, ״כך שאחת מכל שתי נשים בקבוצת גיל זו היא אקדמאית״. בקרב נשים דרוזיות עלה השיעור מ-6.7 ל-23.8 אחוז. בשלוש הקבוצות הנשים עקפו את הגברים: לפי הנתונים המלווים את הניתוח (חיברו אותם בן-דוד וד״ר יעל מלצר, חוקרת במוסד), עלה שיעור הגברים המוסלמים בעלי תואר באותן שנים מ-10.4 ל-17.7 אחוז, הדרוזים מ-14.8 ל-20.9 אחוז והנוצרים מ-22.7 ל-38.1 אחוז. ״גם בקרב גברים נרשמה עלייה״, נכתב בניתוח, ״אם כי מתונה יותר״.

ההשכלה הזאת מתורגמת גם לשוק העבודה. שיעור התעסוקה של נשים ערביות בגילי 25-66 עמד ברבעון הראשון של 2025 על 49.4 אחוז, שיא של כל הזמנים, לעומת 31.4 אחוז עשור קודם לכן, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בחישוב כלכליסט. יעד הממשלה לשנת 2030 הוא 53 אחוז.

במקביל משתנים דפוסי הילודה. פריון הילודה בקרב נשים מוסלמיות, נכתב בניתוח, ״נמצא בירידה מתמשכת של כ-40 אחוז בשני העשורים האחרונים״, ובשנים 2022-2024 עמד על 2.8 ילדים לאישה. בקרב נשים דרוזיות הוא 1.8, ובקרב נשים ערביות נוצריות 1.6. לשם השוואה, פריון הילודה בקרב נשים יהודיות נע בין 3.7 אצל הדתיות ל-2.3 אצל המסורתיות ו-1.9 אצל החילוניות, ובגרף המלווה את הניתוח מופיעה גם הקבוצה שהודעת מוסד שורש אינה מזכירה בשמה: 6.8 ילדים לאישה חרדית.

בן-דוד רואה בירידה בפריון חלק מאותו תהליך שמייצרים נתוני ההשכלה וההוצאה על חינוך. הירידה בפריון הילודה, לדבריו, ״היא חלק משינוי חברתי-כלכלי רחב יותר, שבמסגרתו משפחות רבות מקדישות משאבים גדלים לחינוך ולהשכלה״. במסמך הוא מחבר את הקצוות במפורש: ״העלויות הכרוכות בהשקעות אלה גבוהות, ואחת מתוצאותיהן היא השפעה על פריון הילודה. הדבר בא לידי ביטוי בפריון ילודה נמוך מאוד בקרב הערבים הנוצרים, המשכילים יחסית, ובירידה חדה, הנמשכת למעלה משני עשורים, בפריון הילודה בקרב הערבים המוסלמים״.

הוכפל מאז 2023

על רקע המגמות האלה מציב בן-דוד את הנתון שמעיב על כולן. ״מאז 2023״, נכתב בניתוח, ״הוכפלו מקרי הרצח השנתיים בחברה הערבית, קפיצה שאין לה אח ורע בחברה הלא-ערבית״. המספרים, לפי מעקב יוזמות אברהם: 116 נרצחים ב-2022, 244 ב-2023, 230 ב-2024 ו-252 ב-2025 – שיא של כל הזמנים. ב-2026, נכון לסוף אוקטובר, מונה הארגון 188 קורבנות, לעומת 209 בתקופה המקבילה אשתקד. סיקרנו את זה לא פעם: בטור שפורסם כאן בפברואר כתב סמי אל-עלי ש״אלו אינם ׳גלי אלימות׳. זה טבח אזרחים מתמשך״, ונירה בן עוזר מעמותת סיכוי-אופוק הזכירה ששיעורי הפענוח הנמוכים מתועדים בדוחות מבקר המדינה.

בן-דוד אינו נוקב בשם. ״שיעורי הרצח וממדי הפשיעה בחברה הערבית האמירו לרמות קיצוניות בשלוש השנים האחרונות״, נכתב בניתוח, ו״השר הממונה על המשטרה בתקופה זו ליבה את הלהבות במקום לפעול לבלימת התופעה״. השר הממונה על המשטרה במרבית התקופה הזאת, מאז דצמבר 2022, הוא איתמר בן גביר, שכפי שדיווחנו הורה בנובמבר 2025 לנציגי המשטרה ושב״ס להחרים דיוני כנסת על אלימות נגד נשים, בשנה שבה 52 אחוז מהנשים שנרצחו בישראל היו ערביות.

ההצבעה בבחירות, כותב בן-דוד, אולי קשורה לכך. ״ייתכן שהזינוק במקרי הרצח היה אחד הגורמים לשיעורי ההצבעה הגבוהים בחברה הערבית בבחירות האחרונות. ואולם״, הוא מוסיף, ״הרצון להשתלב בחברה הישראלית אינו תופעה חדשה ואינו מסתכם בתגובה למשבר הפשיעה. הוא משתקף גם במגמות ארוכות טווח בחינוך, בהשכלה ובדמוגרפיה״. כתבי המקום סיון תהל, רויטל חובל ואילי פארי דיווחו ביום הבחירות מהקלפיות ביפו, ובבית קפה בעיר שמעה תהל מהצעירים עצמם: ״מי שרוצה להודות על היציאה שלנו היום לקלפי צריך להגיד תודה לבן גביר״, אמר לה אחד מהם.

בן-דוד מבקש לקרוא את ההצבעה הזאת לא רק כמחאה. ״גם ההצבעה בבחירות האחרונות מעידה על הרצון להשתלב ולהשפיע״, מסר. ״הסימנים מעולם לא היו ברורים יותר: האזרחים הערבים רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, והם מוכיחים זאת במעשים״. במסמך הוא מוסיף שהתנהגותם ״בשני העשורים האחרונים, וכן הצבעתם בבחירות האחרונות, מעידות על כך באופן שאינו משתמע לשתי פנים״.

23 אחוז מכיתה א׳

החלק האחרון של הניתוח מסביר למה כל זה אמור לעניין גם מי שאינו ערבי. ״השינויים הללו אינם עניין של החברה הערבית בלבד״, נכתב. ״כמעט רבע מתלמידי כיתות א׳ בישראל (23 אחוז) הם דוברי ערבית, ולכן להתקדמות בהשכלה ולהשתלבות בתעסוקה איכותית עשויה להיות השפעה משמעותית על פריון העבודה ועל צמיחת המשק כולו״. לצד המגמות החיוביות, מודה בן-דוד, ״החברה הערבית ממשיכה להתמודד עם פערים עמוקים בחינוך ובתשתיות ועם משבר פשיעה חמור, הפוגע בביטחון האישי ובאפשרויות לפיתוח כלכלי״.

ההזדמנות, לפי בן-דוד, מתחדדת דווקא בגלל מה שקורה בצד היהודי. ״בעוד שיעורי הילודה גבוהים במיוחד בקרב קבוצות שמערכת החינוך שלהן אינה מעניקה לכל ילדיהן את הכלים הדרושים להשתלבות במשק מודרני״, נכתב בניתוח, ״בחברה הערבית מתרחבת מאוד ההשכלה האקדמית ומשפחות מקדישות חלק גדל מהוצאותיהן לחינוך״. במסמך הוא מפרט למי הכוונה: ״קבוצות אוכלוסייה התומכות במפלגות חרדיות המונעות מילדיהם כלים לעבוד במשק מודרני והבנת היסודות של דמוקרטיה ליברלית, ובמפלגות הדוגלות בעליונות יהודית״. ומכאן המסקנה: ״דווקא כאשר עתידה הכלכלי של ישראל תלוי יותר ויותר באיכות ההון האנושי של הדורות הבאים, הוויכוח הפוליטי על שיתוף המפלגות הערביות בממשלה עלול להסיט את תשומת הלב מהאינטרס הלאומי שבהרחבת השתלבותה של החברה הערבית״.

״קוצר ראייה כלכלי״

הניתוח של בן-דוד מצטרף לטענה שרון גרליץ ממרכז אקורד העלה כאן בספטמבר: ההסתה נגד אזרחים ערבים היא ״לא רק גזענות ׳רגילה׳ כלפי קבוצת מיעוט לאומי, אלא גם תגובת נגד של הימין הקיצוני להתחזקות של החברה הערבית ולהשתלבותם בחברה ובכלכלה בישראל״, ומטרתה המרכזית ״למנוע הקמה של קואליציה שמפלגה ערבית תהיה חלק ממנה״. מה שבן-דוד מוסיף הוא הטיעון הכלכלי. ״דווקא עכשיו, כשהמערכת הפוליטית דנה בהרכבת הממשלה הבאה״, מסר, ״יש מי שממשיכים להתייחס לנציגי הציבור הערבי כאל שותפים בלתי לגיטימיים. זהו לא רק עיוורון פוליטי, אלא גם קוצר ראייה כלכלי״.

״יש מי שממשיכים להתייחס לנציגי הציבור הערבי כאל שותפים בלתי לגיטימיים. זהו לא רק עיוורון פוליטי, אלא גם קוצר ראייה כלכלי״

פרופ׳ דן בן-דוד

״לנוכח האתגרים הדמוגרפיים והכלכליים הניצבים בפני ישראל״, הוסיף, ״דחיקתה של החברה הערבית לשוליים עלולה להוביל להחמצת הזדמנות היסטורית לחיזוק המשק והחברה. המחיר של ההחלטות שיתקבלו כעת ישפיע על כולנו הרבה אחרי שתוקם הממשלה הבאה״.

מהצד השני של השולחן, ההצעה כבר הונחה. יוסף ג׳בארין, יו״ר הרשימה המשותפת, הבהיר למחרת הבחירות שהרשימה מוכנה לשתף פעולה בהקמת ממשלה חלופית בתנאי שתתחייב לשינוי מהותי במדיניות כלפי הציבור הערבי, ואחמד טיבי הלך צעד נוסף והבהיר שהרשימה אפילו אינה דורשת תיקים או חברות בממשלה, ומוכנה לשקול תמיכה מבחוץ בתמורה להתחייבויות למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית ולעצירת הריסות הבתים ביישובים הבדואיים. לדבריו, איזנקוט כלל לא יצר איתו קשר.