ההטבות לחרדים עקפו את בתי החולים וההשכלה הגבוהה יחד. העזיבה נטו של רופאים קפצה פי חמישה

ב-2024 הוציאה מדינת ישראל 26.7 מיליארד שקל על בתי החולים, האוניברסיטאות והמכללות שלה. באותה שנה הסתכמו הסובסידיות, ההנחות וההטבות לחברה החרדית ב-37.5 מיליארד שקל. ההפרש, 10.8 מיליארד שקל, היה מספיק, לפי חישוב המדריך, כדי לממן שמונה בתי חולים נוספים או עשר אוניברסיטאות מחקר נוספות. זה אחד הממצאים ב״מדריך שורש 2026: האיום הכלכלי-חברתי על ישראל״, שחיבר פרופ׳ דן בן-דוד, נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי, ומתפרסם היום (ה׳), 12 ימים לפני הבחירות לכנסת ה-26.

המדריך, 22 תרשימים ועמוד הסבר לכל אחד, לא מציג בעיה אחת אלא שרשרת: תפנית בסדרי העדיפויות הלאומיים שהחלה באמצע שנות ה-70, היפוך של הפריון במשק, מערכת חינוך שרוב תלמידיה מדורגים מתחת לרוב העולם המפותח, שינוי דמוגרפי מהיר, ובריחת מוחות שכבר אינה תחזית אלא נתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הטענה המרכזית של בן-דוד היא שהתהליכים האלה מזינים זה את זה, ושהממשלה שתקום אחרי 27 באוקטובר תירש אותם כפי שהם.

נזכיר כי ביולי 2023, בפרויקט ״לא למדנו כלום״ של איתי רון, אמר בן-דוד ל״המקום הכי חם בגיהנום״ שהתלמידים החרדים והערבים הם 43 אחוז מילדי כיתה א׳. במדריך החדש, לשנת הלימודים 2026, המספר עומד כבר על 48 אחוז: 25 אחוז חרדים ו-23 אחוז דוברי ערבית.

כסף היה

נקודת המוצא של המדריך היא ערעור על הסבר מקובל: שהוצאות הביטחון לא הותירו לישראל כסף להשקעות ארוכות טווח. לפי הנתונים שמציג בן-דוד, באמצע שנות ה-70, בשנים שבהן התרחשה התפנית, ההוצאה הממשלתית האזרחית – כלומר בניכוי ביטחון – היתה גבוהה מממוצע מדינות ה-OECD, ובמשך עשרות שנים נותרה דומה לו או גבוהה ממנו. ״הבעיה מעולם לא היתה מחסור במשאבים, אלא הסטת כספי ציבור, בידי מנהיגי המדינה, מסדרי עדיפויות ממלכתיים לטובת סדרי עדיפויות מגזריים ואישיים״, כותב בן-דוד.

הבעיה מעולם לא היתה מחסור במשאבים, אלא הסטת כספי ציבור, בידי מנהיגי המדינה, מסדרי עדיפויות ממלכתיים לטובת סדרי עדיפויות מגזריים ואישיים

פרופ׳ דן בן-דוד, מדריך שורש 2026

את התוצאה המדריך מודד בפריון הכולל, המרכיב שבן-דוד מגדיר קריטי לצמיחה בת-קיימא. ב-1954 היה הפריון הכולל בישראל נמוך ב-27 אחוז מממוצע ה-G7. בתוך שני עשורים נסגר הפער, וב-1975 כבר היתה ישראל 9 אחוז מעל הממוצע. מאז התהפכה המגמה: ב-2023 היתה ישראל 15 אחוז מתחתיו. אותו היפוך נרשם גם בפריון העבודה, התוצר לשעת עבודה: ב-1972 היתה ישראל מעל כל שבע מדינות ה-G7; ב-2024 היא פיגרה אחרי שש מהן, ובהן גרמניה ב-34 אחוז וארצות הברית ב-30 אחוז. רק יפן נותרה מאחור.

ההשוואה בין ההטבות לחברה החרדית להוצאה על בתי החולים וההשכלה הגבוהה היא, לפי המדריך, רק דוגמה אחת לכיוון שאליו הובילה התפנית. סכום ההטבות, 37.5 מיליארד שקל, לקוח ממחקר של גלעד כהן קובץ׳ מהמכון הישראלי לדמוקרטיה; ההוצאה על בתי החולים (14.96 מיליארד, ביצוע תקציב 2024) ועל האוניברסיטאות והמכללות (11.71 מיליארד, תקציב מקורי) לקוחה ממשרד האוצר ומהמועצה להשכלה גבוהה.

287 אלף אנשים

המדריך מציג את ההייטק לא כסיפור הצלחה אלא כסימפטום של חוסר איזון. ב-2024 היה פריון העבודה של עובדי ההייטק, כעשירית מהמועסקים בישראל, גבוה ב-22 אחוז מממוצע ה-OECD. פריון העבודה של 90 האחוזים האחרים היה נמוך ממנו ב-24 אחוז. הפער הזה מתורגם ישירות למס: שני עשירוני ההכנסה העליונים, 20 אחוז מהעובדים, משלמים 93 אחוז מכלל מס ההכנסה, לעומת 83 אחוז בשנת 2000, בעוד מחצית מהעובדים אינם משלמים מס הכנסה כלל.

על המסד הזה, לפי בן-דוד, נשענת היכולת של ישראל להתקיים כמדינה מפותחת: עובדי הייטק במקצועות טכנולוגיים, רופאים וחברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות המחקר. יחד הם כ-3 אחוז מהאוכלוסייה – כ-287 אלף אנשים במדינה של עשרה מיליון. ״מדינה הנמצאת בעולם המפותח אינה יכולה להישען לנצח על מסד יצרני ופיסקלי צר כל כך״, נכתב במדריך.

מדינה הנמצאת בעולם המפותח אינה יכולה להישען לנצח על מסד יצרני ופיסקלי צר כל כך

מדריך שורש 2026

הסכנה, לפי המדריך, איננה שהקבוצה הזאת תיעלם מחר. היא שהקבוצות שאמורות להחליף אותה בעוד דור אינן מקבלות היום את הכלים לכך, ושהפערים האלה כבר קיימים בכיתה א'.

הכיתה של 2026

במבחני פיזה 2025, שתוצאותיהם פורסמו בחודש שעבר, דורגו 76 אחוז ממדינות ה-OECD מעל תלמידי החינוך הממלכתי-דתי, ו-81 אחוז מעל תלמידי החינוך הממלכתי. תלמידי ישראל דוברי הערבית דורגו מתחת לכל מדינות ה-OECD, ומתחת לשש משבע מדינות ערב שהשתתפו במבחן. רוב הבנים החרדים אינם לומדים את החומר הנבדק ואינם נבחנים כלל, כך שהממוצע הארצי, 437 נקודות, מציג תמונה טובה מהמציאות.

המדריך מצטט מחקר של נעם זוסמן ועידן ליפינר מבנק ישראל על בוגרי בתי הספר היסודיים של רשת מעיין החינוך התורני של ש"ס: בהשוואה לבנים בעלי מאפיינים דומים שלמדו ביתר זרמי החינוך העברי, הסיכוי שלהם לתעודת בגרות נמוך ב-15 נקודות אחוז, שיעור התעסוקה שלהם נמוך ב-14 נקודות, והשכר השנתי ברוטו נמוך ב-19 אחוז. ״אין קיצורי דרך בחינוך״, כותב בן-דוד; רק המוכשרים ביותר מצליחים להשלים כבוגרים את מה שנמנע מהם כילדים, ושיעור הגברים החרדים בעלי תואר אקדמי כמעט לא השתנה בשני העשורים האחרונים.

הדמוגרפיה הופכת את זה לסוגיה לאומית ולא מגזרית. החרדים הם כ-6 אחוז מבני 50-54, וכבר כ-26 אחוז מהילדים בני 0-4 – פי ארבעה בתוך שני דורות. פריון הילודה החרדי, 6.8 ילדים לאישה בממוצע 2022-2024, גבוה ביותר מפי שלושה מזה של היהודים החילונים (1.9) ומפי שניים מזה של המוסלמים (2.8); ומאז הקורונה, בעוד פריון הילודה ירד בכל הקבוצות האחרות בשיעורים דו-ספרתיים, בקרב החרדים הוא עלה. גם מאזן המעברים בין הזרמים מגדיל את החברה החרדית: 89 אחוז ממי שגדלו כחרדים נשארים חרדים, ועל כל מי שעוזב מצטרפים יותר מפי שניים.

ערד, 2000-2026

את המשמעות המעשית המדריך מדגים בערים. ירושלים, בית שמש, ערד וגבעת זאב רשמו בין 1995 ל-2019 את הירידה הגדולה ביותר, שלושה אשכולות מתוך עשרה, בדירוג החברתי-כלכלי של למעלה מ-200 רשויות מקומיות. בערד עלה שיעור התלמידים החרדים בבתי הספר היסודיים מ-21 אחוז בשנת 2000 ל-75 אחוז ב-2026, בעוד תלמידי החינוך הממלכתי ירדו מ-75 אחוז ל-20 אחוז. בבית שמש עלה חלקם של החרדים מ-36 אחוז ל-87 אחוז, ובגבעת זאב מאפס ל-77 אחוז. בירושלים ירד חלקם של תלמידי היסודי בזרם הממלכתי-עברי מ-33 אחוז ב-1988 ל-9 אחוז ב-2025; הערבים הם 37 אחוז מתלמידי היסודי בעיר, והחרדים 41 אחוז.

מי יתמוך בישראל ויגן עליה כאשר המדינה כולה תתחיל להידמות לערים אלה?

פרופ׳ דן בן-דוד

״לערים אלה יש כיום את מדינת ישראל שתומכת בהן כלכלית ומגנה עליהן ביטחונית״, כותב בן-דוד. ״מי יתמוך בישראל ויגן עליה כאשר המדינה כולה תתחיל להידמות לערים אלה?״ הנתון התעסוקתי מחזק את השאלה. בניגוד לתפיסה הרווחת, שיעורי התעסוקה של גברים חרדים היו פעם גבוהים: למעלה מ-80 אחוז ב-1979. מאז ירדו לכ-60 אחוז, שיעור דומה לזה של גברים בעלי 0-8 שנות לימוד בלבד. ההבדל: קבוצת בעלי 0-8 שנות הלימוד הצטמקה מ-63 אחוז מהגברים בגילי העבודה העיקריים ב-1970 ל-4 אחוז ב-2024, בעוד חלקם של החרדים בקרב גברים בני 35-54 גדל פי שלושה וחצי, מ-2.3 אחוז ל-8.2 אחוז.

35,993 עזבו, 13,820 חזרו

הפרק שסוגר את המעגל הוא ההגירה. בין 2009 ל-2022 (למעט שנת הקורונה) היה מספר ילידי ישראל שעזבו את הארץ מדי שנה יציב יחסית, ממוצע של 22,260, גבוה ב-43 אחוז ממספר החוזרים, 15,537. ב-2023 קפץ מספר העוזבים ל-34,549. 35,993 ילידי הארץ עזבו את ישראל ב-2024. 13,820 חזרו. הפער: 160 אחוז. המדריך קושר את הזינוק במפורש לניסיון ההפיכה המשטרית שהחל בינואר 2023 ולמלחמה שפרצה אחרי 7 באוקטובר.

העוזבים, לפי מחקר של איתי אטר, ניתאי ברגמן ודורון זמיר מאוניברסיטת תל אביב שהמדריך מצטט, הם דווקא מהקבוצות שהמשק נשען עליהן. העזיבה נטו של רופאים ב-2024 היתה גבוהה ב-401 אחוז מממוצע השנים 2009-2021; של בעלי תואר ראשון ומעלה ב-195 אחוז; של בוגרי מקצועות STEM ב-177 אחוז; ושל מהנדסים ב-164 אחוז. בפרסום נוסף של אותם חוקרים, מהחודש שעבר, נמצא כי בין 2023 ל-2025 עזבו את ישראל כ-1,370 רופאים לתקופה של שנה לפחות – כמעט פי שניים מהתקופה המקבילה בעשור הקודם. היחס בין מספר הרופאים הישראלים במדינות OECD (בלי ארצות הברית, שאינה ניתנת להפרדה בנתונים) למספר הרופאים בישראל עלה מ-0.7 אחוז בשנת 2000 ל-1.9 אחוז ב-2023, כמעט פי שלושה, ובמקביל ירד מספר הרופאים שעולים לישראל.

המדריך מזכיר את מכתב האזהרה שחתמו 130 כלכלנים במאי 2024, ובן-דוד ביניהם, שהזהיר מ״ספירלת קריסה״: מעגלים הולכים וגדלים של נושאי הנטל שמעדיפים להגר, בעוד מצבם של הנשארים מחמיר. לפי בן-דוד, ככל שבסיס ההון האנושי מצטמצם והנטל על מי שנותרים גדל, התהליך עלול להזין ולהאיץ את עצמו.

על שולחן הממשלה הבאה

המדריך מתפרסם אחרי קדנציה שבה סדר העדיפויות התקציבי נחשף בכנסת עצמה. בשבוע האחרון של הכנסת ה-25, כפי שדיווח ״המקום״, אושר חוק-יסוד: לימוד תורה ברוב של 63 מול 52, ובוטלה רפורמת הכשרות, בעלות של כ-750 מיליון שקל בשנה לפי תחשיב משרד האוצר, בעוד רפורמת התחבורה הציבורית המטרופולינית וחוק הדיור הציבורי נותרו בוועדות. בנובמבר 2024 חשף עומרי קלישר ב״המקום״ כיצד פעל משרד החינוך לעקוף את פסיקת בג״ץ שאסרה מימון ישיבות לתלמידים שדחו את שירותם הצבאי, באמצעות העלאת התקצוב לתלמידי חו״ל ב-40 אחוז.

בן-דוד אינו מציע תיקון נקודתי. מתווה ״ישראל 2.0״ שמסיים את המדריך בנוי על ארבעה יסודות: סגירת ארבעת זרמי החינוך ופתיחת מערכת אחת עם תוכנית ליבה משודרגת, אחידה ומחייבת, וחסימת מימון למוסדות שאינם עומדים בה; מעבר מתקצוב מגזרי לעדיפויות ממלכתיות, כולל הפסקת תמיכות שמתמרצות אי-עבודה ושקיפות תקציבית מלאה; שינוי שיטת הממשל לחיזוק האיזונים והבלמים; וחוקה. ב-2023, כשאיתי רון שאל את בן-דוד על מערכת החינוך, הוא תיאר ״איום קיומי לאבד הכל״. המדריך החדש מוסיף לזה את המספרים.

מוסד שורש, שנוסד ב-2015, מצהיר כי אינו מקבל מימון מגופי ממשלה בארץ או בחו״ל. המדריך המלא, 27 עמודים, מתפרסם היום.

החלון לשינוי עדיין פתוח – אבל הוא הולך ונסגר

פרופ׳ דן בן-דוד

״הבחירות הקרובות יקבעו מי ימשול בישראל, אבל השאלה העמוקה יותר היא באיזו מדינה תמשול הממשלה בעוד דור״, אומר בן-דוד. ״זו אינה שאלה של ימין או שמאל, אלא של סדרי העדיפויות שיקבעו את עתידה של המדינה. האיום הכלכלי-חברתי אינו אוסף של בעיות נפרדות – אלה תהליכים המזינים זה את זה ומאיימים על יכולתה של ישראל להישאר מדינה מפותחת. החלון לשינוי עדיין פתוח – אבל הוא הולך ונסגר״.