״אז מה רוצים שנעשה? נמות?״: הישראלים שטסו להצביע עונים למי שקורא להם פריווילגים

כשזיו יצא לחילופי סטודנטים בברלין, הוא לא תכנן לחזור בשביל הבחירות. ״יצאתי במחשבה שיהיה בסדר. את יודעת, ׳קול אחד לא יעשה הבדל׳״, הוא אומר. ואז הגיעו השיחות עם המשפחה. ההורים והאחיות שלו, הוא גילה, מתלבטים בין נתניהו לאייזנקוט. ״הבנתי שאין לי על מי לסמוך מהמעגל האישי שלי שיזכור את הזכויות שלי בקלפי בתור גבר הומו״. שבוע לפני שדיברנו, הוא סגר כרטיס טיסה ״בלי לחשוב פעמיים״.

זיו הוא אחד מעשרות אלפי ישראלים שגרים בחו"ל ונחתו בארץ כדי להצביע. מיזם Fly&Vote, המסייע להם להגיע לקלפי, מעריך שמדובר בכ-67 אלף איש. האומדן מבוסס על הנרשמים למיזם, לא על מי שנחתו בפועל. בסקר וולונטרי שערך המיזם, כמעט 80 אחוז מהמשיבים אמרו שהם מגיעים להצביע, לעומת 14 אחוז בלבד שאמרו שהגיעו ב-2022. נתוני רשות שדות התעופה, שפרסם "גלובס", זהירים יותר. הם מראים יותר נוחתים מאשר באוקטובר שעבר, אבל רחוקים מלהעיד על ״נהירה לקלפיות״. ומי שמגיע, משלם. זוג ישראלים מפריז, למשל, שילם כמעט 4,800 דולר על הטיסות.

לכל אזרח ישראלי מעל גיל 18 יש זכות לבחור לכנסת. אבל כדי לממש אותה, הוא צריך לעמוד בקלפי שלו, בארץ, ביום הבחירות. בישראל אין הצבעה בדואר, באינטרנט או באמצעות מיופה כוח. קלפיות בשגרירויות דווקא יש, אך הן שמורות לעובדי מדינה שנשלחו לחו״ל, לשליחי המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, קק"ל וקרן היסוד, ולבני משפחותיהם. ישראלי שגר בניו יורק ועובר ליד הקונסוליה ביום הבחירות לא יוכל להצביע.

בעולם זו לא הנורמה. לפי המכון הבינלאומי לדמוקרטיה וסיוע בבחירות, 60 אחוז מהמדינות – 131 מתוך 218 סה״כ – מאפשרות לאזרחיהן להצביע בבחירות לפרלמנט גם אם הם נמצאים מחוץ לשטחן. באירופה שיעור המדינות הללו מזנק ל-92 אחוז שהם 44 מדינות מתוך 48. רובן מציבות קלפיות בשגרירויות ובקונסוליות, חלקן מאפשרות גם הצבעה בדואר, ואסטוניה מאפשרת להצביע באינטרנט.

במונחים היסטוריים עד לא מזמן גם לדיפלומטים לא התאפשר להצביע בבחירות. ביולי 1982 הציע ח"כ חיים הרצוג לאפשר לשליחי המדינה להצביע בנציגויות. ח"כ שבח וייס שאל למה לא לאפשר זאת גם לסטודנטים, והרצוג סירב: בגלל תופעת "הירידה", טען, קשה להבחין בין מי ששוהה בחו"ל זמנית לבין מי שעזב לצמיתות. רק ב-1990 נחקק ההסדר הנוכחי, ומאז הוא לא הורחב לאזרחים מן השורה.

השנה הוויכוח הפך לפוליטי במיוחד. באוגוסט פרסם עורך "מקור ראשון" קלמן ליבסקינד טור שבו כינה "חצופים" את מי שירדו מהארץ ומתכוונים לחזור כדי להצביע. מי שלא גר כאן, כתב, לא צריך להחליט איך חיים כאן. הוא הבהיר שאינו מתכוון למי ששוהים בחו"ל זמנית, לעבודה או ללימודים. שר התקשורת שלמה קרעי אמר שמי שלא גר בארץ מוזמן לעלות אליה, והאשים את השמאל בניסיון להביא "המונים מחו"ל". הליכוד עתר לוועדת הבחירות נגד Fly&Vote בטענה שהמיזם מעניק טובות הנאה אסורות, ובתחילת אוקטובר משך את העתירה במסגרת פשרה. הזעם הזה חדש. בבחירות קודמות טסו להצביע בהמוניהם חרדים, רובם מניו יורק, ואיש לא התנגד, כפי שציינה CNN. הליכוד עצמו אף קידם בעבר חקיקה שתאפשר להצביע מחו״ל.

שוחחנו עם 11 ישראלים, בני 27 עד 54, שטסים להצביע מלונדון, מניו יורק, מברלין, ממדריד, מליסבון, ממרסיי ומהולנד. רובם עזבו בשנתיים האחרונות, בשביל תואר, עבודה או, כלשונו של אחד מהם, "עבודה על הנפש". אחת עזבה לפני פחות מחודשיים, ושניים לפני יותר מ-20 שנה. חלקם מודים בלי היסוס שיש כאן פריווילגיה, אחרים דוחים את המילה בכל כוחם, וכמעט כולם מתארים את אותה תחושה: שהבית לא נשאר מאחור כשעוזבים אותו. כמעט כל המרואיינים כאן מקווים לראות את הממשלה מתחלפת, אבל לא כל מי שטס להצביע. ״יש גם ישראלים מחו״ל שמגיעים להצביע לצד של נתניהו״, אמרה הסוקרת דליה שיינדלין לסוכנות AP. אחד מהם, יצחק פליגלמן מקנדה, אמר ל-ynet: ״תמיד הייתי איש ימין״.

״הלאומנות היא מפלטו של הנבל״

חן, 27, מגיע מלונדון

חן הוא בדיוק מי שליבסקינד אמר שהוא לא מתכוון אליו: סטודנט שיצא ללימודים לתקופה מוגדרת. ובכל זאת, הוא שומע בטענה על ה"פריווילגיה" משהו אחר. ״טסתי ללימודי דוקטורט באוקספורד. זכיתי במלגה טובה והחלטתי ללכת על זה. הייתי פעיל בכל חמש השנים של המחאות, עוד מהמחאות בבלפור בקורונה. אז התנדבתי עם האוטובוסים מחיפה. בהמון שלבים בחיים נתתי מעצמי המון בשביל לעשות את המדינה ואת החיים שלנו בארץ יותר טובים, בטוחים ומשגשגים, איך שאני מבין שאפשר לקדם את זה. אני מרגיש שהצבעה היא המעט שאני יכול לעשות עכשיו, כשאני, לפחות בשנים הקרובות, בחו"ל. אני לא מגיע להצביע כי יש לי המון תקווה לעתיד, אלא כי אני מרגיש שאני חייב את זה לאנשים בארץ״.

חן גדל בקריית אליעזר בחיפה, לאמא מוכרת במשביר ואבא שניהל עסק של דגים, שעלו מברית המועצות בשנות ה-90. ״כל שקל שהיה להם הם שמו בהשכלה שלי ושל אחותי. מעבר לזה, את כל שאר מה שיש לי הרווחתי לבד. אני מרגיש שהאנשים שטוענים ל'פריווילגיות' של מצביעים שמגיעים, שלרוב הם תומכי קואליציה, בעצם אומרים: ׳אתה לא מפה יותר, אתם לא תישאו בהשלכות של הבחירה שלכם, אל תשפיעו על הפוליטיקה שלנו׳״.

״זאת טענה שמהדהדת את ה׳פריווילגיה׳ שהם טוענים שיש לכל מצביעי השמאל: אנחנו לא קשורים לאדמה מספיק, לא שפכנו מספיק דם, אנחנו לא יהודים מספיק. מעבר לזה שכל אלה לא נכונים על פניהם, אלה טענות שנעשות בזדון, כדי למסגר זיקה לערכים דמוקרטיים וזכויות אדם בתור ההפך מ'ישראליות'. זאת טענה שבאה מחוסר ביטחון. במקרה הזה, כמו ברבים אחרים, הלאומנות היא מפלטו של הנבל״.

״שיהיה לאן לחזור, לישראל ולא לאיראן״

טל, 54, מגיע מניו יורק

טל שייך לקבוצה הגדולה ביותר בקרב מי שטסים להצביע: לפי הסקר של Fly&Vote, כמעט מחצית מהמשיבים מגיעים מארה"ב. הוא גם בדיוק מי שהמבקרים מכוונים אליו – ישראלי שחי בחו"ל כבר יותר משני עשורים.

״עזבתי לחופש בתקופת הפיגועים, לפני 24 שנה. קיבלתי הצעת עבודה ונשארתי. אני ישראלי, אם אני פה או שם. מצב המדינה הוא זוועה. רוב החברים שלי והמשפחה שלי גרים בארץ, וסובלים כבר ארבע שנים רצוף. הילדים שלהם בסדיר ובמילואים, בלחימה רציפה כבר שלוש שנים, שלא לדבר על הטראומות. המדינה גם בסכנה קיומית וגם בהזדמנות אחרונה להציל אותה״.

״אם טסת ללמוד, לעבוד, כי יקר מדי, כדי שהילדים שלך לא יגדלו עם טראומה – אז אתה לא באמת ישראלי. כי אתה לא נשאר למרות שקשה״

אלונה, 30, על הטענה נגד מי שבאים להצביע

״אם זה פריווילגי להוציא אלפי דולרים מהכיס הפרטי, לסבול בטיסות של שעות, ולהוציא עוד כסף כדי לתגבר את המערך בעסק שלי, בשביל לבוא להציל את המדינה, לראייתי, אז אני פריווילגי. ברוב מדינות העולם אזרחים יכולים להצביע בשגרירות של המדינה שלהם, בכל מקום בעולם״.

ואם יהיה שינוי, תשקול לחזור?

״תוצאות הבחירות יכולות לתת לי אופציה בכלל לחשוב על כיוון כזה. השאיפה היא שברגע שיגיע הרצון לחזור, יהיה לאן, לישראל ולא לאיראן״.

״אולי כאן באמת נמצאת הפריווילגיה״

עמר, 28, מגיעה מלונדון

עמר עזבה את הארץ לפני קרוב לשנתיים לטובת לימודי תואר שני בלונדון. ״לא הייתי אומרת ש׳עזבתי את הארץ׳״, היא מבהירה. ״אני באה להצביע כי אני רוצה שיהיה לי סיכוי לעתיד בישראל. היום אני לא מעוניינת לחזור, ובטח שלא מצליחה לדמיין עתיד שבו אני מגדלת ילדים במצב הנוכחי של המדינה. יש כל כך הרבה מה לתקן, מהחינוך והרווחה ועד הכיבוש והגעה לפתרונות מדיניים, ואם המצב יישאר כפי שהוא היום, אני לא רואה מצב שבו ארצה לחזור. אבל עדיין יש לי משפחה וחברים במדינה הזו, ולא משנה מה, זה הבית שלי וזה תמיד יהיה הבית שלי, ואני רוצה שיהיה בו טוב״.

על המילה עצמה היא לא מתווכחת. ״ברור שיש כאן פריווילגיה. אני יצאתי, אני לא סובלת כמו שאנשים שאני אוהבת סובלים. אבל אי אפשר להתנתק באמת מהמדינה. אני עדיין אזרחית שלה, אני עדיין רוצה שתהיה לי האפשרות לעתיד בה, וכמובן שיהיו חיים טובים לכל מי שקיים במרחב הזה. אולי אני נאיבית, אבל אני עדיין מאמינה שיכול להיות טוב. כמעט כל מדינה אחרת בעולם מאפשרת לאזרחים שלה שגרים בחו"ל להצביע מרחוק. אנחנו לא אמורים לשלם סכומי עתק על כרטיסי טיסה בשביל לממש את הזכות הדמוקרטית שלנו. אולי כאן באמת נמצאת הפריווילגיה – שמי שבא להצביע הוא מי שיכול להרשות את זה לעצמו״.

״אנחנו לא אמורים לשלם סכומי עתק על כרטיסי טיסה בשביל לממש את הזכות הדמוקרטית שלנו. אולי כאן באמת נמצאת הפריווילגיה – שמי שבא להצביע הוא מי שיכול להרשות את זה לעצמו״

עמר, 28, מגיעה מלונדון

הטענה הזו עלתה גם בכנסת. בדיון על הצבעה מחו"ל טענו התומכים בהרחבה שבשיטה הנוכחית הזכות להצביע קיימת על הנייר, אבל רק מי שיכול להרשות לעצמו כרטיס טיסה ומספר ימי חופש מממש אותה בפועל.

״יש אנשים שנוסעים לצורך עבודה על הנפש״

אדם, 31, מגיע מליסבון

לפני שנתיים, בחורף 2024, בעיצומו של משבר נפשי, אדם ובת זוגו התפטרו מהמשרות הנחשקות שהחזיקו בהן והחליטו לנסות חיים במקום אחר. ״האווירה בארץ הייתה קשה והבנו שאנחנו חיים רק פעם אחת וצריכים גם לטפל בעצמנו״.

״הניתוק הוא לא מוחלט. אנחנו מגיעים לארץ, וזה עדיין הבית שלנו לכל דבר ועניין. מבחינתנו לבוא להצביע זו חובתנו, אין לנו אופציה אחרת. זו המדינה שלי כמו של כל אחד אחר שחי פה. וכמו שיש אנשים שנוסעים לכמה שנים לצורך עבודה, יש אנשים שנוסעים לצורך עבודה על הנפש, וזה לא פחות חשוב. אין לנו ארץ אחרת, והעתיד שלנו קשור לעתיד של המדינה בכל דרך.

״אני ממש לא מפחד מהמילה פריווילגי ולא סולד ממנה. יש מילים שמשתמשים בהן בצורה מעליבה, אבל לפעמים צריך להבין שאם מישהו יכול ללכת לקנות קולה, זו גם פריווילגיה. ולי יש את הפריווילגיה לבוא להצביע. נתתי בשביל המדינה כל כך הרבה – בשירות קרבי, בהפגנות, בשוק העבודה, בלימודים, בבית הספר – ואני מרגיש שהתרומה שלי נותנת לי עוד יותר לגיטימציה לעבור לחיות במקום אחר לתקופה, ארוכה ככל שתהיה״.

זו בדיוק ההבחנה שהציב ליבסקינד בטור שלו: הוא החריג את מי שנמצאים בחו"ל באופן זמני, לעבודה או ללימודים. אלא שהחוק עצמו לא מבחין ביניהם. כל עוד אזרח רשום כתושב במרשם האוכלוסין, הוא רשאי להצביע – אבל רק אם הוא בארץ ביום הבחירות.

״זה לא משהו שמשאירים בגבול״

אלונה, 30, מגיעה מלונדון

אלונה עזבה לפני שנתיים כדי ללמוד מדיניות ציבורית, ונשארה לעבוד באקדמיה. את התחום היא בחרה, היא אומרת, ״לא כדי לעסוק בנושאים בריטיים, אלא דווקא כדי לחזור לארץ ולתקן״. אבל בינתיים זה לא קורה. ״כל עוד זה המצב, כל כך קשה לחזור. ישראל היא הבית שלי, וזה לא משהו שמשאירים בגבול כשיוצאים ממנה. לכן מבחינתי, האזרחות הישראלית שלי היא נקודת המוצא להשתתפות הפוליטית שלי. נכון שמי שחי בישראל נושא באופן ישיר ויומיומי יותר בתוצאות של ההחלטות הפוליטיות שמתקבלות בה. אבל בדמוקרטיה, הזכות להשתתף לא נקבעת לפי מדד של מי חשוף יותר להשלכות של הממשלה״.

״נכון שהאפשרות לקנות כרטיס טיסה ולהגיע במיוחד כדי להצביע היא פריווילגיה. אבל גם האפשרות לחיות בנוחות בחו"ל, להתרחק מההשלכות של מה שקורה בישראל ופשוט לא לעסוק בהן, היא פריווילגיה. אני בוחרת לא להשתמש במרחק הזה כתירוץ להתנתק. ואם חוסר השוויון ביכולת לממש את זכות ההצבעה מטריד אותנו, התשובה הדמוקרטית היא להרחיב את האפשרות להשתתף, לא להגביל אותה ולהפוך את מי שכן משתתף לאיום.

״יש פה טענה שהיא כן לגיטימית: לא בכל המדינות בעולם אזרחות מספיקה כדי להצביע. במקומות מסוימים צריך תושבות, וזה בסדר לטעון שגם בישראל צריך להיות חוק דומה. אבל אי אפשר לטעון את זה על בסיס המאפיינים של האנשים שחוזרים להצביע – שמאלנים, פריווילגים, וואטאבר. נכון שאולי 'ניפטר' מאנשים שלא היו בארץ כבר 40 שנה, שההצבעה שלהם אולי פחות מייצגת את בחירת אזרחי ישראל, אבל נפסיד את כל השאר.

״מה שעושים עכשיו, בעצם, זה לקחת את השאלה את מי מפסידים ואת מי מרוויחים, ולהפוך את מי שמפסידים לפחות חשובים, כאילו לא נורא להפסיד אותם. כי אם טסת ללמוד, לעבוד, כי יקר מדי, כדי שהילדים שלך לא יגדלו עם טראומה, כי אין מספיק תקנים לרופאים ולפסיכולוגים קליניים, אז אתה לא באמת ישראלי. כי אתה לא נשאר למרות שקשה, ואתה לא חי את ה'אין לנו ארץ אחרת'. אבל הקושי לא צריך להיות נקודת המוצא שממנה נהיה לגיטימי להגיד ׳אתה לא ראוי להצביע׳״.

ואת מי מפסידים? ״את כל מי שחי כרגע בחו״ל אבל עדיין קשור לישראל, מתכוון לחזור אליה, מושפע ממה שקורה בה ורואה בה את הבית שלו. סטודנטים, אנשים ברילוקיישן, חוקרים, עובדים, משפחות שעזבו לכמה שנים. לדוגמה, ביבי נתניהו בעצמו״.

את התחושה הזאת, היא מספרת, היא פוגשת כל הזמן. ״יש כל הזמן את הדואליות הזאת. את רואה במבט של אנשים בארץ שהם הכי מבינים למה עשית את זה, ואפילו יעודדו אותך להישאר שם. אבל יש גם האשמה. אני חושבת שכל מי שהיגר ואכפת לו מהמדינה מסתובב כל הזמן עם תחושת האשמה הזאת, שלא נשארת להילחם. ובגלל זה כולם באים להצביע עכשיו, זה המעט שאני יכולה לעשות. למרות שאני יודעת שאני רוצה לחזור לישראל״.

אם הממשלה תתחלף, תחזרי?

״ברור. כלומר, קודם שתתחלף, אבל גם שבאמת יהיה שינוי. זה לא שהאופוזיציה הוכיחה שהיא איזה כוח משמעותי. היא בעצמה בנויה כמו קואליציה ואופוזיציה בתוכה, אז אין באמת יותר שמאל בישראל. קשה לראות איך המצב משתנה, אבל הלוואי, מה אני אגיד לך. הלוואי שבעתיד נחיה במדינה מתוקנת וליברלית יותר, שבה יציאה מהארץ וחזרה אליה יכולות להיות חלק טבעי מהחיים, שנדע שיש מקום בטוח לחזור אליו תמיד ולחיות בו חיים טובים״.

״אנחנו רוצים להתגעגע שוב״

דאפי, 48, מגיעה מהולנד

דאפי עזבה את הארץ לפני 23 שנה. ״עזבתי את הארץ בשביל לימודים, למדתי בפריז, ושם הכרתי את בעלי לשעבר. עברתי להולנד, נולדו לנו שלושה ילדים, וזה הבית שלי כרגע, או לתמיד״.

הגעת להצביע לאורך השנים?

״מעולם לא, והפעם הרגשתי צורך לעשות משהו. בשלוש השנים האחרונות צפיתי מהצד, והתמודדתי עם מה שישראלית, או חצי ישראלית, צריכה להתמודד איתו בהולנד: לשמוע הרבה דברים ולראות הרבה דברים, לרוב חד־צדדיים. לא אנטישמיות, זה לא משהו שאני מרגישה. כולם יודעים שאני ישראלית ולא הייתה לי בעיה עם זה. לילדים שלי כן. זה פשוט הנושא של היום. לפני כמה שנים זו הייתה אוקראינה, בקורונה אלה היו הסינים, והיום זה אנחנו. נושא שקל למצוא בו צד״.

היה קשה לראות את הכל מרחוק?

״כמובן״. את ההפיכה המשטרית, היא מספרת, בקושי סיקרו בהולנד, והיא נכנסה לאתרים ישראליים כדי להתעדכן. ״את מרגישה את זה אבל צריכה להמשיך את החיים שלך כאילו כלום״. התחושה הזאת התחזקה פי כמה לאחר ה-7 באוקטובר. ״אי אפשר לחלוק את זה עם הרבה אנשים, אף אחד לא ממש מבין את זה ואף אחד לא הבין מה באמת קורה, אז זה היה די קשה, וגם להסביר לילדים שלא גדלו בארץ מה קורה ואיך להתמודד עם מה שהם רואים ברשתות החברתיות״.

למי את מצביעה?

״כרגע לדמוקרטים. ביבי מצטייר בהולנד כמו טראמפ ופוטין, אותה משוואה. אני חושבת שצריך לשנות פה, להציל את המדינה. זה כל כך עצוב לראות מה קורה פה. לא היינו כאן שנים, והבת שלי מסתובבת ואומרת שזה לא מרגיש אותו דבר, לא נוח לה פה, פיזית. גם לי לא נוח כאן, זה מפחיד אותי. אני כנראה לא אחזור לגור כאן, אבל אולי הילדים שלי כן, ואם ירצו, אני רוצה שיהיה להם לאן לחזור. זה מקום שתמיד תהיי שייכת אליו, גם אם הבית שלך במקום אחר״.

ומה עם הפריווילגיה?

״אני יכולה להבין מאיפה זה מגיע. גם אני חשבתי שאין לי זכות להצביע כי אני לא גרה פה. מי אני שאשתמש בזכות הזו? ועכשיו? לא. לקחתי ימי חופש, הבת שלי מפסידה לימודים, עלה הרבה כסף להגיע לכאן. אני עושה את זה כי אני רוצה לחזור לכאן, כמה פעמים, ברגע שיתחיל השינוי. פעם היינו מגיעים פעמיים-שלוש בשנה. מאז הקורונה הגענו לפה פעמיים-שלוש. יש לנו משפחה כאן, אנחנו מתגעגעים לים, לאוכל, ואנחנו רוצים להתגעגע שוב״.

״כשהבית של אמא שלך מתפוצץ״

נינה, 28, מגיעה ממרסיי

נינה עזבה את הארץ לפני קרוב ל-4 שנים, חודשים בודדים לפני תחילתה של מלחמת ״חרבות ברזל״. ״זה לא עניין של פריווילגיה. במיליון מדינות בעולם אפשר להצביע מרחוק, ובקטע הזה אנחנו מאוד לא פריווילגיים בתור ישראלים שגרים בחו"ל וצריכים לקטוע את החיים ולשלם מלא מלא כסף על כרטיסים מופרכים לגמרי, רק כי אכפת לנו מהעתיד של המדינה, שהיא בסוף גם שלנו״.

״הקשרים עם ישראל לא נחתכים כל כך מהר, ואלה שבאים להצביע הם עדות לזה. אם הייתי מנותקת לחלוטין מגורל ישראל, לא הייתי טורחת לבוא. צרפתי שגר באוסטרליה בחיים לא יואשם שהוא פחות צרפתי. להפך, הוא מסמן נוכחות צרפתית בעולם, מייצר קשרים תרבותיים וכלכליים. והוא כמובן יכול להצביע מהשגרירות. אז כן, יש לי את ה'פריווילגיה' לבוא, אבל למעשה זו האפשרות לתקן, בהשקעה של זמן וכסף, מצב הזוי לגמרי: שאי אפשר להצביע מחו"ל״. לדבריה, רוב מי שבאים להצביע ״הם אנשים שחייהם קשורים בעבותות לישראל, שבאים לבקר באופן קבוע, מדברים עברית עם הילדים שלהם״. ״אתה לא פשוט מתנתק״, היא אומרת. ״כשאתה ישראלי שלא גר בישראל, אתה עדיין נושא באופן אישי בהשלכות של המעשים של ישראל. אתה משלם מחירים על להיות ישראלי בעולם, והם קשורים ישירות להחלטות של הממשלה״.

״ולגבי פריווילגיה, לא יודעת. כשהבית של אמא שלך מתפוצץ ואת גרה באמסטרדם, זה עדיין הבית של אמא שלך שמתפוצץ. ואת עדיין תחיי עם המציאות הזאת מאותו רגע, כל החיים״. מבחינתה, ההאשמה בפריווילגיה היא חלק מדפוס ישראלי רחב יותר. ״מנמיכים ומנמיכים את הרף של החיים. עושים שהנורמלי זה שכל היום מזיינים אותך ואסור לך כלום, ורק אם אתה סובל עוד יותר מהשאר מותר לך לדבר. וגם אז, אם קרה לך דבר קטן טוב בחיים, אתה צריך לשתוק. ומנמיכים כל כך, עד שעל כל טענה בסיסית של 'היי, אני אזרחית של מדינה, אפשר להצביע?' אומרים לך שאת פריווילגית. חרא היגיון. וזה, בין היתר, למה אני באה להצביע״.

״כשהבית של אמא שלך מתפוצץ ואת גרה באמסטרדם, זה עדיין הבית של אמא שלך שמתפוצץ. ואת עדיין תחיי עם המציאות הזאת מאותו רגע, כל החיים״

נינה, 28, מגיעה ממרסיי

״אפשר לקבוע בחוק שמי שלא נמצא בישראל 300 ימים בשנה אין לו זכות הצבעה. זה קצת פשיסטי, אז בינתיים לא עושים את זה. אבל בתור מנטליות, זה השיטור שאנחנו עושים אחד לשני. והוא עובר דרך המילה פריווילגיה, שהיא הדבר הכי גרוע שאפשר להאשים בו ישראלי, כי הכל מתבסס על מסכנות״.

״איפה ישראל הייתה בלי אלה שעוזבים אותה, שעושים חברים, שמייצרים עתיד ישראלי בעולם? אני מכירה אנשים שאני הישראלית הראשונה שהם פוגשים. האזרחים של כל מדינה הם השגרירים שלה. וישראל מאוד מקשה על להיות ישראלי בחו"ל כשהיא עושה ג'נוסייד, ואז היא גם מקשה כשאנחנו באים להצביע בארץ. אז מה רוצים שנעשה? נמות אולי, פשוט״.

״אם יכולים, חייבים״

אנאי, 28, מגיעה מלונדון

אנאי עזבה לפני שנתיים ללימודים בלונדון, וכמו עמר, גם היא לא קוראת לזה עזיבה. ״אני מגיעה להצביע כי אני עוד לא מוכנה לשחרר את הארץ. העתיד שם חשוב לי, והבחירות האלה מרגישות גורליות״.

״אזרחים שגרים בחו"ל הם עדיין אזרחים. אני חושבת שכל ישראלי שגר בחו"ל לתקופה יכול להעיד ששום מקום אף פעם לא ירגיש בית כמו הארץ, ולכן על אחת כמה וכמה חשוב לי ולחברים שלי לבוא ולהצביע. אני אישית מאוד מפחדת שבקצב שהמדינה מתקדמת, היא תהפוך להיות מקום שאני באמת לא אוכל לחיות בו יותר״. ועל הפריווילגיה: ״כן, זו פריווילגיה, לצערי. יש לי רגשות אשם על כך שאני לא שם כדי להילחם את הקרב הזה כל יום וללכת להפגנות, אבל לפחות להצביע אני כן יכולה. לא כל אחד יכול לקנות כרטיס טיסה יקר ולקטוע את החיים שלו כדי להגיע לבחירות. אבל אם יכולים, אני חושבת שחייבים״.

״אני מהאלה שלא ישקלו, אלא יעזבו״

זיו, 27, מגיע מברלין, מצביע לדמוקרטים

זיו פועל בשנים האחרונות למען זכויות הקהילה הגאה, ומבחינתו הבחירות האלה אישיות לגמרי. ״אומרים שאם הממשלה הנוכחית תקים עוד ממשלה, 25 אחוז מהצעירים ישקלו לעזוב את הארץ. אני מהאלה שלא ישקלו, אלא יעזבו. נורא מפחיד לחיות בארץ כשמנהיגי המדינה ממש שונאים אותך ומתבטאים בצורה כל כך גלויה בשנאה שלהם כלפייך. אני חוזר להצביע בדיוק בשביל למנוע את זה. אם אנחנו רוצים שאנשים יישארו במדינה או יחזרו אליה, זו צריכה להיות מדינה שראויה לאזרחיה, וכרגע זה ממש לא המצב. זה צריך להדאיג את כולם״.

את הטענה על הפריווילגיה הוא מבטל בהינף יד. ״זו טענה טרחנית ששייכת לבוטים בטוויטר״, הוא אומר. ״אנחנו מהדמוקרטיות המעטות שלא מאפשרות לאנשים להצביע מחו"ל. כמו שהחברה הכי טובה שלי, עם האזרחות האמריקאית, מצביעה למפלגה הדמוקרטית שם כי היא חושבת על זכויות נשים והפלות, גם לאזרחים ישראלים יש את הזכות להצביע פה למען קידום הזכויות שהם רואים עבור קבוצות העניין שלהם. ועוד יותר מזה – מי שרוצה לחזור לארץ ולהמשיך את חייו כאן ולא בחו"ל, חייב לחזור להצביע״.

״בתמונה הגדולה, פריווילגיה זה להמשיך להגיד שהכל יהיה בסדר, ולא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות – הכל יהיה בסדר. רבין שנא את זה, גם אני. ולצד זה אני אגיד שזו החלטה מגה־אינטרסנטית, כי אני מאוד אוהב את ישראל ומאוד לא מוכן לוותר על המקום שלי בה. לפחות לא בקלות״.

״יום חג״

אבישג, 30, נוחתת מלונדון

אבישג עזבה את הארץ יחד עם ארוסתה לפני פחות מחודשיים, כשארוסתה התחילה תואר שני בלונדון. ״זו הייתה בשבילנו מקפצה, שנייה לצאת מהטירוף של ארבע השנים האחרונות ורגע לבדוק אם יש אוויר במקום אחר״.

היא התלבטה ארוכות אם לחזור כל כך מהר, ״אבל בסוף לא הצלחתי לדמיין את יום הבחירות מרחוק, לראות את המדגם מרחוק. יש יותר מדי משקל לבחירות הפעם כדי שאצליח לא לקחת בהן חלק. מעבר לתחושת הדחיפות, יש משהו פלאי ביום בחירות. אמנם אנחנו בבחירות מאוד אקוטיות ומלחיצות, אבל בתמונה הגדולה זה יום חג, שבו הזכות לחיות במדינה דמוקרטית מתממשת בצורה הכי ברורה ומהפנטת. אני לא יכולה להבין אנשים שלא יוצאים להצביע. סקר באינסטגרם אני לא יכולה לא לענות, אז בחירות?״.

לקרוא להם פריווילגים, היא אומרת, זה ״שימוש מוטעה במילה שנועדה להקטין״. ״באמת עזבנו לפני שנייה וחצי, אני עוד מנסה למצוא דברים כמו מלח לימון וסקוץ' שאני אוהבת, אז קשה לענות על זה ממרחק כל כך קצר. מה שכן, המילה פריווילגיה בהקשר הזה בעיניי מוטעית. אנשים שהיגרו עושים את זה ממגוון סיבות: לימודים, זוגיות, טיול, סתם להצליח להרגיש אוויר. האוויר בישראל מאוד דחוס. אם מישהי בחרה לבוא על חשבונה ועל דעתה, זה רק הגיוני. אני לא גזרתי את הדרכון הישראלי שלי. המשפחה שלי, החברים שלי, האהבות שלי – כולם בישראל. אני רוצה לקחת חלק ולהשפיע במדינה שגדלתי בה. זה בא מהבטן. בתחושה שלי זה המעשה ההגיוני, בטח לא דבר פריווילגי״.

״גם אני חשבתי שאין לי זכות להצביע כי אני לא גרה פה. מי אני שאשתמש בזכות הזו? ועכשיו? לא״

דאפי, 48, מגיעה מהולנד, מצביעה לראשונה מאז שעזבה לפני 23 שנה

״החובה המוסרית להצביע לא נעלמת״

דוד, 29, מגיע ממדריד

דוד עזב למדריד בספטמבר 2025, ״בגלל ייאוש מהממשלה ומהלך הרוח הפוליטי״. הוא מאמין שאלה הבחירות החשובות ביותר בתולדות המדינה. לטענה על הפריווילגיה יש לו תשובה סימטרית. ״לבוא במיוחד כדי להצביע זה פריווילגי באותו אופן שלעזוב את הארץ זה פריווילגי. החובה המוסרית להצביע לא נעלמת כשעוברים למדינה אחרת. היא רק מתחזקת״. ואם גוש השינוי ינצח, הוא יחזור? ״לגוש השינוי ייקח זמן לתקן את מה שהיה לפני. לא ביום של הניצחון, אבל בעתיד – לא פוסל״.