״אני כבר לא מאמינה במילה דו־קיום״: יום הבחירות מחוץ לקלפיות של יפו

הבן הבכור שלה לומד בבית הספר שבו הוצבה הקלפי. אחרי שהצביעה ביפו, אחר הצהריים, אמרה בלי היסוס למי שמה את הפתק. ״הצבעתי למשותפת, כי אנחנו במצוקה. המצב של הערבים ביפו בכלל לא טוב, גם בגלל מצב האלימות ובגלל עוד מצבים אחרים״. היא תמיד מצביעה לחד״ש. ״אני מאמינה בהם, אני מאמינה באידאולוגיה שלהם״.

מה השתנה בארבע השנים מאז הבחירות הקודמות?

״זה השתנה ליותר גרוע. בעיקר בן גביר וההשתלטות שלו על המשטרה. אנחנו במצב ממש לא טוב״. איפה היא מרגישה את זה? ״בחיי היומיום, עם הילדים שלי, במקומות שאני הולכת אליהם. מרגישים את זה״. וכשנשאלה אם יש ביפו דו־קיום, תיקנה את השאלה. ״אני כבר לא מאמינה ממש במילה דו־קיום. יש חיים משותפים ביפו״. התקווה שנשארה לה קטנה ואישית. ״השינוי בסופו של דבר מתחיל ממני. אפילו אם אני בן אדם אחד״.

ביום שבו בחופי תל אביב התלבטו בקול בין פייגלין לנתניהו, ובבת ים כמעט לא דיברו על הבחירות, מחוץ לקלפיות של יפו הוויכוח נשמע אחרת. הוא לא עסק בשאלה מי יחליף את נתניהו, אלא בשאלה אם יש כאן בכלל מקום לפוליטיקה משותפת לערבים וליהודים.

״שבעים מדם״

כמה דקות קודם, בכניסה לקלפי, עמדה אישה בת 47 מצהלון, רגע לפני שנכנסה להצביע. ״אני מתלבטת בין מה שמוסרי בעיניי, שזה להצביע למפלגות ערביות או למפלגות בשותפות ערבית־יהודית, כי זה בעצם החזון היחידי שמאפשר לנו לחיות פה בצורה נורמלית של שלום ותקווה, לבין האנשים שהיו איתנו בשלוש השנים האחרונות ברחובות, שזה הדמוקרטים״.

את הרשימה של הדמוקרטים היא מכירה בעל פה. ״נעמה לזימי וגלעד קריב וגבי לסקי ואפרת רייטן, יש שם רשימה מצוינת, אנשים מעולים״. מה שמושך אותה אל המשותפת הוא מה שלדעתה חסר אצלם: ״מי שמדבר על השלום, מי שמדבר על הכיבוש ועל מה שקורה, לעומת אנשים שהם עדיין ציונים יהודים״.

יש פה דו־קיום? ״אני כבר לא מאמינה ממש במילה דו־קיום. יש חיים משותפים ביפו״

מצביעת חד״ש, מחוץ לקלפי ביפו

באמצע התשובה עברה לדבר על מזג האוויר. ״יש את הצונאמי הזה של הבהמיות ושל הרוע שכמו יושב עלינו, כמו איזה עננה שחורה. גם מזג האוויר מדבר את התחושה הזאת של הערפול, שכאילו אין אוויר״. היא התנצלה על הפאתוס, ולא ויתרה עליו. ״כולם במצב רוח רע ומגייסים איזושהי אופטימיות זהירה, זעירה. אבל אני ממש מרגישה שכן יהיה שינוי, כי אנחנו שבעים מדם, מאלימות. מגיע לנו הווה ועתיד אחר״.

אנחנו שבעים מדם, מאלימות. מגיע לנו הווה ועתיד אחר

מצביעה בת 47 מצהלון, רגע לפני שנכנסה לקלפי

בבחירות הקודמות הצביעה, לדבריה, למרצ, שלא עברה את אחוז החסימה. ״אני לא יכולה להיזכר בזה״. הילדים שלה לומדים בבית הספר הדמוקרטי, לא בבית הספר שבו הוצבה הקלפי, אבל השכונה, היא אומרת, ״לגמרי גם וגם״. בשבת שלפני הבחירות יצאה לחלק סוכריות ופתקים לעידוד הצבעה. ורע״ם? ״גם אופציה, בטח״, היא מודה, אבל כשמנתה את ההתלבטויות שלה, רע״ם לא הייתה ביניהן.

כעבור כמה דקות יצאה מהקלפי צעירה שלה היה ברור למי לא להצביע. ״ידעתי מאוד לאיזה גוש אני הולכת להצביע. התלבטתי קצת בין המועמדים והרשימות, אבל בסוף הצבעתי דמוקרטים. שם הלב״. ולפני שהמשיכה: ״אני ממש במתח, מתה לראות אם כבר עשינו שינוי״.

״כולנו יהודים וערבים״

״אני מקווה מאוד שתהיה בחירה הוגנת״, אמרה. ״ואני לא רוצה, מצטערת להגיד, אבל אני לא רוצה שייקחו את הערבים לממשלה, לא רוצה שיבחרו מחוסר ברירה. זו הדאגה שלי. כי אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליהם היום״. היא הוסיפה: ״אני רואה מה קורה ברחוב, אז אני לא שקטה. בעזרת השם, אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה שהוא גם יעזור לנו בהחלטות הגורליות האלה של השנה״.

חשוב להצביע?

״חובה להצביע. במיוחד השנה, אחרי 7 באוקטובר״.

בצהריים, ליד דוכני מפלגות, עמד יוסף, 22, חובש כיפה. ״אני מצביע בעזרת השם או לבן גביר או לסמוטריץ'״, אמר, ״בגלל שלושת השלמויות. שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ״. מאחוריו צעק מישהו: ״ציוני!״.

״לפעמים פחות דיבורים, יותר בריא. תאמין לי״, אמר המבוגר. ״אנחנו, תשמע, ערבים ויהודים יחד״. ״מי אמר שלא?״, ענה לו. ״ערבים ויהודים יחד, צריכים לחיות יחד, נמשיך לחיות יחד. אין לנו בעיות עם אף אחד. יש לנו בעיה עם מה שקורה במדינה, עם הקיצונים. הם מקבלים הכל, לוקחים הכל. באמת, זה גועל נפש מה שקורה במדינה. כדי להישאר על הכיסא, ביבי נותן הכל ככה, יד חופשית. אבל יש הרבה אנשים מסכנים פה במדינה. למה לא לעזור להם? מה, הם לא בני אדם?״.

ליד הדוכנים של הדמוקרטים מחוץ לשער הקלפי, התנהל ויכוח בעברית ובערבית לסירוגין. ״אין אלטרנטיבה, אין אלטרנטיבה״, חזר מישהו שוב ושוב. על לוח המודעות ברחוב נתלו עשרות עותקים של אותו פוסטר של הרשימה המשותפת: מתנחלים רעולי פנים, ומעליהם הכיתוב ״הם יוצאים להצביע. ואתם?״.