"ברחתם מדיקטטורה? הצביעו לדמוקרטיה!": שתי עליות, מיליון דוברי רוסית ומערכת פוליטית שמדברת רק בסטריאוטיפים

בבת ים יש מכון יופי שאני מכנה ״הפרלמנט״. יושבות בו נשים מכל המעמדות, נוצריות, מוסלמיות ויהודיות, ולא מעט ממבינות השפה הרוסית – המינוח הנכון אגב – שעלו לישראל בשנות ה-90. ערב אחד נכנסתי לשם אחרי ראיון עם מאשה וג'ניה, שהגיעו מרוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, וסיפרתי על צעירים רוסים שנשלחו לחזית בלי לדעת לאן הם נוסעים. אחת הנשים, שעלתה מאוקראינה בשנות ה-90, עצרה אותי. זה לא מעניין אותה. מה שמעניין אותה הוא החתן שלה, שעושה 300 ימי מילואים, אמרה. מבחינתה, כמו שהחיילים כאן מגנים עלינו, גם החייל הרוסי צריך ללכת. ״אל תשווי את ישראל לרוסיה״, סיכמה.

לכאורה, מדובר בשלוש נשים שהגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר, דוברות אותה שפה וחיות היום באותה מדינה. אבל חוויות ההגירה שלהן, היחס שלהן למלחמה והאופן שבו הן מבינות את המציאות הפוליטית שונים מאוד. ובכל זאת, מבחינת המערכת הפוליטית בישראל, שלושתן שייכות לאותו ציבור: ״המגזר הרוסי״.

לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מספטמבר 2026, חיים בישראל כמיליון עולים בגירים ממדינות ברית המועצות לשעבר. כ-575 אלף מהם עלו בין 1990 ל-2001, וכ-255 אלף מאז 2014, בהם כ-130 אלף מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022. הם הגיעו מרוסיה, מאוקראינה, מבלארוס, ממולדובה, מהקווקז וממרכז אסיה, בתקופות שונות ובנסיבות שונות. חלקם גדלו בברית המועצות, אחרים ברוסיה של פוטין. ״יש הבדל עצום בין העליות האחרונות לעלייה הגדולה״, אומר בוריס, מורה דרך שעלה מקייב ב-1990. ״חוץ משפה אין כמעט מכנה משותף״.

היום (ג׳) נפתחו הקלפיות, ובשבועות האחרונים נזכרו כל המפלגות ב״קול הרוסי״. שישה פעילים דוברי רוסית ואמן אחד, מעליית שנות ה-90, מבני הדור השני ומהעלייה החדשה, מתארים מערכת פוליטית שמדברת אליהם בסטריאוטיפים, ימין שבנה מולם מכונה במשך שלושה עשורים, ושמאל שמעולם לא באמת ניסה.

״בית מתעלל זה הבית שחוזרים אליו״

לפי הערכות הליכוד, דוברי הרוסית בעלי זכות הבחירה בישראל עשויים להיות שווים כ-15 מנדטים, מהם כשני מנדטים של מצביעים חדשים. הפעיל אלכס טנצר העריך ב״זמן ישראל״ כי שבעה עד שמונה מנדטים מקרב דוברי הרוסית, כ-40 אחוז מהציבור הזה, עדיין מתלבטים, וכי שיעור ההצבעה שלהם נמוך בכעשרה אחוזים מהממוצע.

הפער בין כוחם האלקטורלי לייצוגם הפוליטי בולט במיוחד בבחירות האלה. בעוד המפלגות משקיעות במטות, בתשדירים ובקמפיינים ברוסית, מספר חברי הכנסת יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר צפוי להצטמצם. ב״ביחד״ של נפתלי בנט ויאיר לפיד שובץ ולדימיר בליאק במקום ה-16 ואולסיה קנטור במקום ה-26, ובישראל ביתנו נדחקו מועמדים דוברי רוסית למקומות נמוכים יותר ברשימה. דווקא אלכס ריף, מנכ״לית עמותת ״לובי המיליון״ וממייסדותיה, שובצה במקום ה-15 ברשימת ״ישר!״ של גדי איזנקוט.

״הליכוד כותבים לך ״אל תצביעי לליברמן, הוא יושב עם ערבים״. ומצרפים לך לינק לסרטון AI מזעזע מתורגם לרוסית. זה פשוט הדבר הכי שטחי בעולם״. לדבריה, אותו יחס מזלזל עובר כחוט השני בין התשדיר למסרונים: ״יאללה, בואו חוזרים הביתה. בית מתעלל זה הבית שחוזרים אליו״.

באוגוסט מונה זאב אלקין לראש מטה העולים של הליכוד, ונתניהו הבטיח בריאיון לערוץ 9 כי ישובץ במקום ריאלי. ברשימה הסופית הוא הוצב במקום ה-32. בתשדיר הבחירות של הליכוד ברוסית נראות שתי נשים מבוגרות עולות למונית ומבקשות לנסוע ״שמאלה״. אלקין מרים את עיניו מלוח שחמט, פותח להן את הדלת ואומר: ״מה פתאום שמאלה? חוזרים הביתה לליכוד״. את גילה זה מרתיח.

גילה, בת 33, נולדה בנווה יעקב להורים שעלו ממוסקבה, והיא מנהלת את הדיגיטל של עומדים ביחד. ״קודם כל זה נורא ברור שהוא פונה לעלייה הוותיקה״, היא אומרת. גם לוח השחמט אינו מקרי בעיניה: ״כמובן שהוא גם משחק שחמט, כי זה הסטריאוטיפ של הרוסים הזקנים״. אבל יותר מהסטריאוטיפים מקומם אותה המסר. ״גם שהוא אומר להם 'חוזרים הביתה', זה מרגיש לי מאוד מזלזל. מתי הליכוד היה הבית של דוברי רוסית?״. הנשים בתשדיר, היא מוסיפה, ״לא צריכות לדעת לאן הן נוסעות. זה בכלל לא משנה. העיקר שמישהו לוקח אותן ומביא אותן״. בוריס פחות מנומס: ״תשדיר בחירות באמת באמת מביך נורא… זה על גבול סניליות״.

הפנייה הזאת אינה מסתכמת בתשדירים. בימים האחרונים נשלחו אלפי מסרונים ברוסית נגד ליברמן, ללא זיהוי שולח. ארגון פייק ריפורטר ייחס את המשלוח לליכוד, וישראל ביתנו הגישה תלונה במשטרה. גילה קיבלה גם היא הודעה. ״הליכוד כותבים לך: אל תצביעי לליברמן, הוא יושב עם ערבים. ומצרפים לך לינק לסרטון AI מזעזע מתורגם לרוסית. זה פשוט הדבר הכי שטחי בעולם״. לדבריה, אותו יחס מזלזל עובר כחוט השני בין התשדיר למסרונים: ״אתם בכל מקרה לא מבינים מה אומרים לכם… יאללה, בואו חוזרים הביתה. בית מתעלל זה הבית שחוזרים אליו״.

ליברמן עצמו, אומרת גילה, דווקא מנסה להתרחק מהזיהוי הבלעדי עם ציבור יוצאי ברית המועצות. אבל הקשר עם מצביעיו הוותיקים נשען גם על נושא שכמעט אינו זוכה לתשומת לב מחוץ לציבור הזה: ״הוא מעביר כסף לקשישים יוצאי ברית המועצות שהרבה מהם נשארו בלי פנסיות… ואז מרגישים: הוא משלנו, הוא דואג לאנשים הכי חלשים בחברה שלנו״.

היו הרבה רוסים שהצביעו לרבין. ואז באוסלו, שהיו את כל הפיגועים, זאת הייתה הוכחה שזה לא היה נכון להצביע לו. עד היום זה מה שהעלייה הזאת אומרת: ׳אתם מטומטמים, הצבענו לרבין, קיבלנו פיגועים׳

גילה, על עליית שנות ה-90

אריק קולוסוב, אמן פרפורמנס בן 30 שנולד בישראל ומשלב פוליטיקה בהופעות שלו, רואה את זה בבית. ״אמא שלי מצביעה כל הזמן ליברמן, לדעתי כי פשוט הוא רוסי״, הוא אומר. ״הרבה רוסים שמגיעים נהפכים אוטומטית לנאמנים, כי הם פשוט רגילים לכל הווייב הזה של פוטין״. ובליכוד, אומרת גילה, עשו ״עבודת עומק מאוד משמעותית על הציבור הזה… אבא שלי, גם אם תקברי את ביבי 80 מטר מתחת לאדמה, הוא עדיין יצביע לו״.

״הצבענו לרבין, קיבלנו פיגועים״

כדי להבין על מה המפלגות נאבקות, צריך לחזור לשתי העליות עצמן, ולמה שכל אחת מהן הביאה איתה לקלפי. סבא של גילה מצד אמה היה אסיר ציון שישב חמש שנים בגולאג. כשהמשפחה הגיעה לישראל בסוף שנות ה-80, הסבא והסבתא הצביעו לרבין. ״באותה תקופה היו הרבה רוסים שהצביעו לרבין״, אומרת גילה. ״ואז בהסכמי אוסלו, שהיו את כל הפיגועים, זאת הייתה הוכחה שזה לא היה נכון להצביע לו. ועד היום זה מה שהעלייה הזאת אומרת: אתם מטומטמים, הצבענו לרבין, קיבלנו פיגועים״.

״רבין עשה קמפיין מאוד גדול על דוברי רוסית״, היא מזכירה. ואחריו בא נתן שרנסקי, ״שממש החתיר את ביבי כראש ממשלה. הוא הקים מפלגה בעלייה עוד לפני ליברמן, והביא מלא דוברי רוסית להצביע לו״. לדעתה, שרנסקי היה קשור איכשהו למסגור שנשאר מאז: התייחסו אליכם כמו טיפשים, עשו עליכם קמפיין, הנה הצבעתם, תראו מה קיבלתם.

היא גדלה בעלי, למדה באריאל ונסעה לבית הספר עם שכפ״ץ באינתיפאדה השנייה, ואחר כך חזרה עם אמה לנווה יעקב, ״אזור של אתיופים, רוסים, מזרחים… אווירה של נוער בסיכון בכל מקום״. אמה ״עבדה כל החיים שלה, החליפה חיתולים, עבדה במעונות של ויצ״ו. סבתא שלי עד היום האחרון שלה לא ידעה מילה בעברית״. הגזענות שהיא זוכרת מהילדות לא הגיעה מאשכנזים: ״היינו חבורות נגד חבורות, של מזרחים נגד רוסים… היינו רבים על פארקים״. את אחותה כינו בבית הספר ״פסטרמה״. ״רוסים זה אלה שמביאים את הסנדוויץ' עם הנקניק הלא כשר״, היא מסבירה. ובבית, היא מוסיפה, ״לימדו אותי ממש לשנוא את הרוסים, את רוסיה, כל מה שרוסי״. רק לאחרונה היא מתחברת חזרה לזהות הרוסית שלה, ״משהו שמאוד מאוד ברחתי ממנו״.

בוריס, בן 51, עלה מקייב ב-1990 כשהיה בן 15. ״קודם כל ירדנו במעמד״, הוא מספר. אמו, בעלת השכלה גבוהה, עבדה כקופאית, ואביו, מהנדס בקייב, נהיה אינסטלטור. בבית הספר בקריות זה הגיע ״עד כדי מכות. יש לי עד היום צלקת על הצוואר״. על עליית שנות ה-90 הוא מדבר בחדות של מי שבא משם. ״תארי לעצמך שהזמן שם קפא ממש למשך 70 שנה… אנשים עם תודעה של תחילת המאה ה-20 פתאום מתעוררים לחיים״. הדוגמה החדה ביותר שלו היא הסרבנים. ״תסתכלי על רפוזניקים כמו שרנסקי. הם היו לוחמי זכויות אדם, נלחמו על הזכות להיות יהודים והזכות לעלות. אבל כשהם הגיעו לפה הם נכנסו לנישה הכי ימנית״.

גילה מסבירה למה הביקורת של הוותיקים על רוסיה לא הופכת לביקורת כאן: ״הביקורת שיש לעלייה הישנה על הלאומנות הרוסית, הם לא מצליחים לעשות את הקישור הזה ללאומנות ישראלית. הם פשוט לא מסוגלים״. הם הגיעו, היא מזכירה, ״מחברה שהייתה סגורה הרמטית… אמא שלי הגיעה לישראל וראתה פעם ראשונה בחיים שלה תפוח, הייתה בהלם… אז מבחינתם ישראל הייתה המקום הכי בטוח שיש״.

גם היחס למחאה הגיע איתם משם. בוריס נזכר שמחאת האוהלים של 2011 התקבלה ב״רחוב הרוסי״ בשלילה, ושמול מחאת החטופים כתב זמר רוק רוסי ותיק שעלה לישראל משהו כמו ״תיקחו רובה ותלכו לעזה לשחרר אותם״. ״זו הסתכלות על המדינה לא כעל משהו דו-צדדי״, אומר בוריס. ״שאתה ממלא את החובות שלך, אבל יש גם למדינה חובות כלפיך. זה ממש חד-כיווני״.

״בערוצים בעברית יש יותר מקום למגוון דעות… יש את דרוקר. ובערוץ 9 האנשים האלה לא יקבלו במה״. אפילו עולים ממרכז אסיה, הוא אומר, דוברי רוסית שאינה שפת אמם, נשארים מחוץ לתמונה. ״לא יהיו שם אנשים שמדברים רוסית עם מבטא״.

ז'ניה, שעלה מאלמטי, על התקשורת ברוסית

את התמונה משלימה התקשורת. ברשת חנויות הספרים ברוסית ״בבל״ עומד ליד הכניסה מדף של ספרי היסטוריה ישראלית. בוריס מצא שם את הספר האחרון של עמית סגל וספר של ארז תדמור, ולא מצא ספרים כמו של תום שגב. ״כששואלים אותי מה אפשר לקרוא על ישראל, אם הם לא קוראים אנגלית, אז אין לי מה להגיד כמעט״, הוא אומר. ז'ניה, עולה מאלמטי, מצביע על ערוץ 9: ״בערוצים בעברית יש יותר מקום למגוון דעות… יש את דרוקר. ובערוץ 9 האנשים האלה לא יקבלו במה״. אפילו עולים ממרכז אסיה, הוא אומר, דוברי רוסית שאינה שפת אמם, נשארים מחוץ לתמונה. ״לא יהיו שם אנשים שמדברים רוסית עם מבטא״. העולים החדשים ברובם כבר לא שם: לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, 74 אחוז מהם מקבלים את החדשות מערוצי טלגרם ברוסית, ורק 33 אחוז מהתקשורת הישראלית ברוסית.

״ואז זה קרה״

העלייה החדשה הגיעה ממקום אחר, ורבים מאנשיה יצביעו בבחירות האלה בפעם הראשונה. מאשה, בת 29, יצאה ממוסקבה לגאורגיה בנובמבר 2021. בזמן שהייתה שם פלשה רוסיה לאוקראינה. ״הרגשתי שאיבדתי את המדינה שלי ואיבדתי את הבית שלי״, היא אומרת. אחיה קיבל צו גיוס לצבא הרוסי ועזב, והיא הגיעה לבאר שבע ב-2022 דרך תוכנית לחוקרים בסיכון באוניברסיטת בן-גוריון. נקודת המפנה שלה הייתה עוד ב-2021, כשלא איפשרו לרופא לבקר את אלכסיי נבלני בכלא, והיא יצאה להפגין בפעם הראשונה. ״הם משתמשים בגדרות ושולטים במסלול. את מוקפת בקוסמונאוטים״, כך מכנים את השוטרים בקסדות. ״הפחד היה דביק. ניסיתי לשטוף את הפחד״. בשנה הראשונה שלה בישראל הלכה למצעד הגאווה בחיפה, ועזבה באמצע. ״אני יודעת שבישראל זה כדי להגן על האנשים במצעד, אבל פחדתי פיזית, כי הן היו אותן גדרות מההפגנות ברוסיה״. את 7 באוקטובר פגשה בשיקגו, שם למדה לתואר שני. ״הרגשתי שלאנשים אין מקום בלב לחטופים ול-7 באוקטובר. ואז חזרתי לישראל וזה היה בדיוק אותו דבר, רק הפוך: היה רק 7 באוקטובר וחטופים, ולא היה מקום לסבל הפלסטיני. הרגשתי בודדה גם בישראל״.

ג'ניה, בת 36, מסנט פטרבורג, גדלה אצל סבתה. ״הסובייטים הרגו את אבי סבא שלי ב-1937… גדלתי על המחשבה שאסור לסמוך על ממשלות״, היא אומרת. היא הגיעה לכל הפגנות נבלני, ״וזה נעשה גרוע יותר בכל פעם. רצתי מהם הרבה. עד היום אני רצה מהר״. ב-14 במרץ 2022 יצאה עם בן הזוג, עם שתי מזוודות ושני אופניים. ״לא יכולנו לחיות במדינה שעושה את הדברים האלה לאוקראינה״. כאן עבדה שנתיים עם עמותה אוקראינית, ומשם היא מסתכלת גם על עזה. ״אוקראינה שולחת הרבה רחפנים לרוסיה… ויש לי משפחה ברוסיה, וזה יכול לפגוע בהם. אבל אני מבינה שזו מלחמה. הם מכוונים למטרות צבאיות, לכלכלה״, היא אומרת. ״בעזה זה נראה שאנחנו מנסים לנקום, ולא אכפת לנו מה אנחנו עושים״.

ז'ניה, בן 28, עלה ב-2013 לבד, כנער, מאלמטי שבקזחסטן, ״מדינה אוטוריטרית… אין בחירות חופשיות, אין תקשורת חופשית״. הפלישה לאוקראינה הייתה בשבילו ״אחד האסונות הכי גדולים מבחינה פוליטית שהיו לי בחיים, אם לא הגדול ביותר״. על התמיכה הפומבית שלו באוקראינה, הוא אומר, ״אם הרשויות ידעו על זה, יעצרו אותי בגבול, ואני יכול לקבל, לא יודע, מעל עשר שנים בכלא״. אחרי פנימייה בקיבוץ אילות ומכינה בכרמיאל התגייס, ״כי כולם עושים את זה״. ״באותו זמן לא הכרתי אנשים שהיו בסרבנות, לא הכרתי את המושג הזה״, הוא אומר. הוא שירת כמכונאי רכב בגדוד 50 של הנח״ל. ״מה שאני זוכר זה כשמביאים לך לבסיס איזה חטוף פלסטיני עם עיניים מכוסות… ובאותו זמן אתה מחפש הצדקות, כי אולי הוא מחבל… עד שנגמרות ההצדקות״. היום הוא כותב תוכן באנגלית בשוברים שתיקה.

באוקטובר 2022 שאלה עולה חדשה בפייסבוק למה אין בישראל סטארבקס. ״וכולם השתגעו״, מספרת ג'ניה. ״תחזרי לרוסיה, למה את מבקשת פאמפקין לאטה בישראל, יש לנו קפה שחור, תלמדי איך לחיות בישראל כמו שצריך״.

המפגש בין העליות לא תמיד נעים. באוקטובר 2022 שאלה עולה חדשה בפייסבוק למה אין בישראל סטארבקס. ״וכולם השתגעו״, מספרת ג'ניה. ״תחזרי לרוסיה, למה את מבקשת פאמפקין לאטה בישראל, יש לנו קפה שחור, תלמדי איך לחיות בישראל כמו שצריך״. העלבון הפך לשם של דור: קבוצת הפייסבוק ״פאמפקין לאטה״ מונה היום 127 אלף חברים. ״גל העלייה הזה הוא מאוד פוליטי. לא עזבנו את רוסיה מסיבה כלכלית״, אמרה ל-N12 טטיאנה גלזר, מייסדת הקבוצה. והיא מסכמת את הפער: ״אנחנו מדברים באותה שפה, אבל לפעמים נדמה שאנחנו מדברים שפות שונות״.

גילה מזהה במפגש בין העליות כ״דה-הומניזציה הפוכה״. ״הם אומרים עליהם: אתם טיפשים שלא מבינים כלום. למה? כי יש לכם ביקורת על ישראל. אתם עוד לא מספיק פה, עוד לא הכרתם את הערבים״.

מאשה נחשפה לעלייה הוותיקה מקרוב, ושמעה ממנה נרטיב קבוע: ״ישראל עשתה הרבה בשבילנו, ישראל עשתה הרבה בשבילך, את צריכה להיות אסירת תודה. היא הצילה אותך, את צריכה להיות אסירת תודה לנצח. זו ארץ זבת חלב ודבש, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הצבא הכי הומני. כל מה שאת יכולה לחשוב עליו, שמעתי״. בישראל הקימה את ״טוצ'קה וסטרצ'י״ (ברוסית: נקודת מפגש), וג'ניה הצטרפה. הפרויקט מנגיש ברוסית תכנים על הכיבוש, להט״ב, מבקשי מקלט ושוויון מגדרי, לכ-800 עוקבים בני 25 עד 35. ״אנחנו מנסות להפוך אי-שוויון ואלימות מבנית לגלויים״, אומרת מאשה.

גילה מזהה במפגש בין העליות כ״דה-הומניזציה הפוכה״. ״הם אומרים עליהם: אתם טיפשים שלא מבינים כלום. למה? כי יש לכם ביקורת על ישראל. אתם עוד לא מספיק פה, עוד לא הכרתם את הערבים״. אבל העולים החדשים, היא אומרת, ״גדלו במדינה עם גבולות פתוחים, עם אינטרנט. הם הגיעו לפה כבר עם הידע הזה״.

ניקה, בת זוגו של ז'ניה, בת 27, עלתה לבד מאוקראינה לפני 12 שנה, דרך תוכנית ״נעלה״. הפלישה המלאה, היא אומרת, ״שברה את העולם שלי ושברה לי את הלב״. שנה וחצי אחר כך בא 7 באוקטובר, ואחריו המלחמה בעזה. ״תפסתי את עצמי במקום שבו אני מכירה את הכאב הזה, שהמשפחה שלי בסכנה… הם כובשים אותנו, הם הורגים את המשפחה שלי, אני רוצה שהם יעשו משהו. איך הם לא עושים כלום? ואז עובר זמן, ופתאום אני בצד הזה״. ״האם אני עכשיו אהיה כמו האנשים האלה שציפיתי מהם, והם לא עשו שום דבר? אני לא רוצה להיות במקום הזה״. היא נזכרת בתיכון, בימי פרשת אלאור אזריה, כשאפילו המורים דיברו על זה. ״עכשיו חיילי צה״ל יורים בילדים שפשוט משחקים ברחוב, ואנחנו לא מדברים על זה״. באוקטובר שעבר הותקפה בזמן נוכחות מגינה בגדה, על ידי מתנחלים לדברי ז'ניה. ״התאשפזתי חמישה ימים עם דימום בכבד״, היא מספרת. התקיפה, לדבריה, כמעט לא סוקרה, ״חוץ מהתקשורת למביני רוסית״.

העולים החדשים הם גם הקהל הפתוח ביותר. לפי מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 35 אחוז מהם ממקמים את עצמם בימין, לעומת 59 אחוז מהוותיקים, ושליש מהם עוד לא החליטו למי להצביע. מי שכבר החליטו מתפזרים: 16 אחוז ל״ביחד״, 15 אחוז לישראל ביתנו, 12 אחוז לליכוד ו-7 אחוז לדמוקרטים. בקרב הוותיקים ישראל ביתנו מובילה עם כ-20 אחוז, לפני הליכוד ו״ביחד״, עם כ-18 אחוז כל אחת.

״את צריכה למות בשביל שלא יהיו גזענים כלפייך״

מה שמחבר את העליות, לפחות כלפי חוץ, הוא הדרישה להוכיח שייכות. גילה רואה בתודה שהוותיקים מצפים לה מנגנון. ״אנחנו אף פעם לא יהודים מספיק. תמיד יש חשדנות כלפינו שאנחנו לא יהודים. ואז בשביל להוכיח את זה את הולכת למקום שהוא הכי הכי יהודי, שזה לתת את הגוף שלך״. היא מצביעה על פוליטיקאים דוברי רוסית מהימין שעונים כך על גזענות: ״איך אתם גזענים כלפי רוסים, אנחנו אזרחים שמשרתים בצבא, תראו כמה מאיתנו מתו בלבנון, כמה מאיתנו מתו בעזה״. ״את צריכה למות בשביל שלא יהיו גזענים כלפייך״, היא אומרת, ״בשביל שיסתכלו עלייך כחלק מהחברה״.

את צריכה למות בשביל שלא יהיו גזענים כלפייך, בשביל שיסתכלו עלייך כחלק מהחברה

גילה, על פוליטיקאים דוברי רוסית שעונים על גזענות בשירות בצבא

ז'ניה ראה את המבחן הזה בבר יין, בוויכוח עם בעל המקום על התקיפה של ניקה. ״ניסינו להוכיח שטרור יהודי קיים… הוא אף פעם לא אמר 'אני מצטער לשמוע את זה'… הוא התחיל לשאול: אתם יהודים?״. הם ענו שכן, כדי להמשיך את הוויכוח. ״אבל למעשה אנחנו לא יהודים לפי ההלכה, לא אני ולא ניקה. ולחלק מהאנשים זה יפסול את הדעה שלך״. את הדרך לעקוף את המבחן הוא מכיר: הגיור בצבא. ״אני מכיר כל כך הרבה אנשים שעברו אותו… למרות שהם לא האמינו באלוהים״.

על רוב העלייה החדשה, אומרת גילה, הצבא לא עושה רושם. ״הם ראו איך ברוסיה גייסו כמויות של ילדים שנהרגו בכמויות״. מאשה זוכרת את השנה הראשונה שלה כאן: ״הייתי משועשעת ומוטרדת מהתפיסה הזאת, 'הבנים שלנו'״. ״ברוסיה את צריכה לעשות הכול כדי להתחמק משירות צבאי״, מוסיפה ג'ניה. ״כל אחד יודע שרוסיה לא סופרת את החיילים שלה. ופה אנשים חושבים שישראל משקיעה בחיילים שלה את המאמץ הגדול ביותר, ואנחנו יודעים שזה שקר״. גילה מסכמת: ״אנחנו לא בשר תותחים ברוסיה ובשר תותחים בישראל״. ובכל זאת, תחושת השייכות שלהם עולה. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בקרב העולים החדשים זינק שיעור המרגישים חלק מהמדינה ומהחברה בישראל מ-32 אחוז בספטמבר 2023 ל-58 אחוז במאי 2026.

״לא נראה לנו שהם רוצים לבוא אלינו״

אם הימין יודע לדבר עם הציבור הזה ברוסית, השאלה היא מה עושה השמאל. במפגש החודשי של ״עומדים ביחד״ הציעו למאשה להצטרף לאחת מקבוצות העבודה. ״אמרתי להם, למען האמת לא באמת… אבל אני יכולה לעזור לכם להביא דוברי רוסית לתנועה. והם אמרו: לא נראה לנו שהם רוצים לבוא אלינו. הייתה התנגדות ראשונית כזאת, שממש ציערה אותי. אבל בסוף זה הסתדר״. גם על שוברים שתיקה ידעה מאשה עד לפני שנה וחצי רק ש״הם ארגון מסוכן שפוגע בישראל״. אחרי סיור שלהם הציעה לתרגם את חוברת העדויות לרוסית, ונענתה: ״אין לנו קיבולת״. בסוף ארגנה בעצמה סיור לדוברי רוסית, עם אוטובוס של 30 איש. ״אין הרגל לעבוד עם דוברי רוסית״, היא אומרת. ״התנועה לא עובדת מספיק גם עם פלסטינים אזרחי ישראל ועם מזרחים, אבל שם יש הבנה שזה מה שצריך לעשות… עם דוברי רוסית התפיסה הזאת לא התפתחה״.

גילה מכירה את התשובה הזאת מבפנים. ״אם יש מישהי שמגיעה לפגישה של אקטיביסטים ושואלת אם יש להם מעגל לדוברי רוסית, והתשובה שהיא מקבלת זה 'הם כולם ימנים', זהו, היא לא תחזור יותר״. בשמאל, היא אומרת, ״מאוד קל לראות את הגיוון האנושי שיש אצל פלסטינים… ברגע שזה מגיע לרוסים, כולם ימנים. מה יש לדבר איתם?״. היא מדברת על ״תנאי קבלה לאיך שאתה נראה, ואיך שאתה מתנהג ואיך שאתה מדבר״, ונותנת כדוגמה את הגופניק, ״מה שאוהבים להגיד בעברית ערס רוסי״: ״את לא מצפה לראות בן אדם כזה עומד לך בהפגנה נגד הכיבוש… את אפילו לא ניגשת אליו״. מבחינתה, זו הצלחה כפולה של הימין. ״הימין עבד חזק כדי לסרס את הציבור דובר הרוסית, אבל מה שהוא עוד הצליח לעשות זה לגרום לשמאל לוותר עליהם״.

ז'ניה מסביר למה גם מצד העולים הדרך לעמדה ביקורתית קשה. ״אתה בא למדינה שמקבלת אותך, שאתה מקבל ממנה כסף… מסבסדת לך אולפן, נותנת לך איפה לגור… האינסטינקט הטבעי הוא להשתלב לתוך דעת הרוב״. והאיום תמיד זמין: ״תמיד יכולים לומר לך: טוב, אתה לא אוהב את זה, תחזור למדינה שלך״.

וגם מי שמגיע לשמאל נתקל בו בקיר. המפלגה הקרובה ביותר לניקה בנושא הכיבוש היא זו שהיא לא יכולה לבחור. ״אני תומכת בחד״ש בכל מה שהם אומרים שקשור לישראל… אבל מצד שני הם אמרו כאלה שטויות על הפלישה המלאה לאוקראינה. הם חזרו מילה במילה על פרופגנדה רוסית… זה בדיוק הקו האדום שלי, שהם מגינים על הרוצחים של העם שלי״. גם הדגלים בהפגנות כואבים לה: ״בשבילי הדגל האדום הוא סימן של הכובשים והרוצחים״.

וכשכן מנסים, זה עובד. בחיפה שמה של סיעת ״רוב העיר״ מופיע גם ברוסית. ״את מדברת עם רוסים שבאו להיות פעילים ברוב העיר, איך הם הגיעו? 'ראינו שיש רוסית בלוגו'. ככה פשוט״, מספרת גילה. המרכזים לצדק חברתי התחילו לתרגם את התכנים שלהם, ובישיבת התקציב בעיריית חיפה, היא מספרת, כל הנציגות שלהם היו דוברות רוסית. ״הם עשו את הדבר הכי פשוט: הם פשוט הנגישו את התוכן שלהם, והאנשים האלה הזדהו עם התוכן ובאו לפעול. זה הכול״.

״מה זה המגזר?״

שאלתי את המרואיינים מה היו אומרים לראשי המפלגות ולארגוני החברה האזרחית, אילו היו יושבים מולם. גילה לא הססה. ״הייתי אומרת להם: תתרגמו את המסרים שלכם לרוסית. ככה פשוט… אתם רוצים שיקרה פה שינוי? תגידו להם איזה שינוי אתם רוצים שיקרה פה. פשוט תעשו את זה ברוסית. אבל תפסיקו להתייחס אליהם כאוכלוסייה מיוחדת״. ומה שמקומם אותה יותר מכול הוא המילה שחוזרת בכל כתבת בחירות: ״מה זה המגזר? אני נולדתי וגדלתי פה. אני חלק ממגזר?״. מה שהפוליטיקאים מפספסים, לדבריה, הוא שמדובר באנשים ״שרובם חיים בפריפריות, במצבים כלכליים לא פשוטים. יש עד היום גזענות ממש קשה כלפי ילדים בבתי ספר, מכות״. השנה, היא מספרת, היו לפחות שתי ילדות שניסו להתאבד בגלל זה. ״וכל פעם הפוליטיקאים תופסים את הדבר הזה כאילו אנחנו באיזה תוכנית ריאליטי, ומגיבים לזה נקודתית״.

ז'ניה ענה בשני דברים. ״ייצוג. צריך שיהיו יותר מביני רוסית במקומות שעוברים את אחוז החסימה במפלגות… וחוץ מזה, עמדה יותר ברורה כלפי אוקראינה״. מי שעלו בעקבות הפלישה, הוא אומר, רואים בה מאבק שהמפלגות שכחו: ״זה המאבק שנשכח״.

לאריק קולוסוב התשובה קצרה יותר: ״לטפל באלימות ובגזענות. דחוף״. ״זה לא הגיוני שעד היום, כל פעם שרואים רוסי, זה ישר נהיה ׳רוסי מסריח׳״, הוא אומר. ״וגם הרבה פעמים מנצלים רוסים כי הם לא יודעים עברית. כל מיני מוכרים של סלולר וביטוחים מנצלים אותם, וזה סרטן״. ניקה מצביעה על אותה תופעה: ״הרבה אנשים מנצלים את חוסר הידע של אנשים, חוסר השפה, בקטע קרימינלי… בשפה הרוסית זה ברמה אחרת לגמרי״. והיא מציעה גם מילה אחרת: בחוגי הפעילים, היא אומרת, מתחילים לומר ״מביני רוסית״ ולא ״דוברי רוסית״, כי בשבילה רוסית היא לא שפת האם.

מאשה לא מוכנה לדבר בשם כל דוברי הרוסית, וחזרה שוב ושוב למשפט אחד: ״כל פעולה וכל הימנעות מפעולה משנה… אם את בוחרת ללכת לבחירות או לא ללכת לבחירות, זה משנה את תוצאות הבחירות״. ובכל זאת היא לא מטיפה להקרבה. ״אקטיביזם צריך להיות כיף״, היא אומרת. ״תמיד יש דרך לתרום, ואין פעולה שהיא קטנה מדי״.

בבת ים רואים כמה רבים לא מגיעים לקלפי. לפי נתונים שפורסמו ב״הארץ״, בבחירות 2022 הצביעו בעיר רק 50.7 אחוז מבעלי זכות ההצבעה, לעומת 70.6 אחוז בכל הארץ. סגנית ראש העיר מטעם הדמוקרטים, קטי פיאסצקי, אמרה ל״הארץ״ ש״מי שמתלבט בין אוכל לתרופות, אין לו פנאי להתעסק בעניינים ברומו של עולם״. אנה קלייזיט, עולה מאוזבקיסטן, התנדבה כמתורגמנית בזירת נפילת הטיל האיראני בעיר ביוני 2025, ופגשה שם נשים בנות 80 ו-90 שחיות בדירות מחולקות, ״כוכים ממש״. ״הם נשכחו אי שם בשנות ה-90 וה-2000״, אמרה.

בוריס נזכר בשיחה עם בוגרת תוכנית מהעלייה החדשה, לפני שנתיים-שלוש. הוא סיפר לה מה קורה בארץ, והיא אמרה: ״וואו, זה כל כך מפחיד לחשוב שאנחנו כאילו עברנו מהירושימה לנגסאקי״. ״זה דימוי מדויק כזה, ומפחיד״, הוא אומר. ״כי מה אני יכול להגיד להם? הם כבר עשו את זה. הם כבר פה״.

היום נפתחו הקלפיות. במכון היופי מתחת לבית, האישה שהחתן שלה במילואים כנראה תצביע כמו שהצביעה תמיד. בימים האלה פונים לדוברי הרוסית מכל הכיוונים, בתשדירים, במסרונים ובטלגרם. השאלה היא אם מישהו גם יקשיב להם.