״אנחנו הריבון, גם בהר הבית״: נתניהו מרגיע שאין שינוי בסטטוס-קוו, אך המשטרה מתירה ליהודים להתפלל

ערב הבחירות עלה השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להר הבית יחד עם ישיבת הר הבית, והתפלל כשליח ציבור בתפילת מנחה במניין המרכזי של הישיבה, בסידור שהותאם לנוסח התפילה בהר. ראש הישיבה, הרב אלישע וולפסון, שיבח את השינויים שחלו בהר בתקופת כהונתו: ״אי אפשר לדמיין את השינוי בהר. שרים, רוקדים, לומדים תורה עם דפי מקורות״, אמר, והוסיף: ״זכינו שאיתמר בא ובאמת עשה שינוי ממשי, אדיר והיסטורי״. באותו יום עלה להר גם משה פייגלין, עם מועמדי מפלגת זהות לכנסת: ״כאן הלב, מכאן מתחיל הכל״.

ביום חמישי פרסמה ועדת הבחירות את תוצאות האמת. עוצמה יהודית זכתה בשבעה מנדטים והציונות הדתית בשישה, ופייגלין, שרץ ברשימה המשותפת עם מפלגתו של בצלאל סמוטריץ׳, חוזר לכנסת לראשונה מאז 2015. עמית הלוי מהליכוד, שהניף את דגל ישראל בהר בתשעה באב, דורג במקום ה-33 ולא ייכנס לכנסת הבאה. גוש נתניהו כולו זכה ב-53 מנדטים, שמונה פחות מרוב. אחרי פרסום התוצאות נפגש נתניהו עם בן גביר, ובעוצמה יהודית מסרו כי השניים ״דנו איך לשמור על ממשלת הימין ולמנוע הקמת ממשלת שמאל בתמיכת תומכי טרור״.

הר הבית כמעט לא עלה במערכת הבחירות. כפי שחשפנו ביום שני, ביום הכיפורים נכנסו להר 1,678 יהודים, גידול של כ-65 אחוז לעומת השנה שעברה, והמשטרה עצמה כבר חילקה סידורים שהדפיסה ישיבת הר הבית. מחוץ לישראל הנושא לא ירד מסדר היום: ירדן כינסה 14 מדינות ערביות ומוסלמיות, שהקימו מנגנון קבוע לתיעוד המתרחש במקומות הקדושים. אלא שהעלייה במספרים כשלעצמה אינה הפרה של הסטטוס-קוו. ליבת ההסדר היא שיהודים רשאים לבקר בהר, אך לא להתפלל בו.

את ההבחנה בין ביקור לפולחן לא ביטלה אף ממשלה בהחלטה גלויה. היא נשחקה צעד אחר צעד: בהיתרים של המשטרה, בלחץ של ארגונים ושל שר, ולצד הצהרות חוזרות של ראש הממשלה שדבר לא השתנה. לא צריך להכריז על סטטוס-קוו חדש בהר הבית, במקום הכי נפיץ במזרח התיכון – כבר אין סטטוס-קוו.

חלוקה בלי הכרזה

ביום השני של חג סוכות תועדו חרדים עוברים בשוק באב אל-קטאנין, המוביל למתחם, כשהם נושאים אתרוגים ולולבים, שרים ורוקדים. לפי דיווחים פלסטיניים, במהלך החגים מנעו כוחות ישראליים ממתפללים מוסלמים מקבוצות גיל שונות להיכנס, ולחלקם הורו אחרי תפילת השחר לא לשוב לפני 15:30 – חצי שעה אחרי סיום שעות הביקור הרגילות של יהודים. נשיאות הרשות הפלסטינית טענה כי מדובר בניסיון ישראלי מתמשך ״לחלק את מסגד אל-אקצא בזמן ובמרחב״, והזהירה מפני הפיכת הסכסוך הפוליטי למלחמת דת.

לפי ״הארץ״, המשטרה אף הורתה לעשרות בעלי עסקים פלסטינים ברחוב הכותנה לסגור את חנויותיהם לכל ימי החג, בניגוד לשנים קודמות, כדי לאפשר תפילות יהודיות מול הר הבית. ביום השביעי של סוכות דווח כי יהודים קיימו טקסים עם ארבעת המינים לצד הקברים בבית הקברות המוסלמי באב א-רחמה (שער הרחמים), הצמוד לחומה המזרחית של הר הבית.

את ארבעת המינים עצמם המשטרה עדיין אסרה להכניס להר, ולולבים ואתרוגים שהוכנסו הוחרמו. בין העולים היו חברי הכנסת עמית הלוי (הליכוד) ויצחק קרויזר (עוצמה יהודית). קרויזר עלה עם אביו, הרב יהודה קרויזר, ראש ישיבת הרעיון היהודי שהקים מאיר כהנא. גם השר בן גביר עלה שוב, קרא להחלת ריבונות במקום ובניגוד להנחיות נכנס עם סידור תפילה. ״הם רצו לנצח. אנחנו הבסנו אותם – קודם כל כאן בהר הבית״, אמר. על ביקורו נמתחה ביקורת חריפה מצד איחוד האמירויות. הוא עלה להר יום לאחר שנתניהו ביקר באבו דאבי ונפגש עם נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד.

ד״ר ערן צדקיהו, חוקר מדיניות בכיר בקרן לשיתוף פעולה כלכלי, שעוסק בהר הבית ובסכסוך בירושלים זה שנים רבות, מצביע על תהליך שלדבריו כמעט אינו זוכה לדיון ציבורי בישראל: צמצום נוכחותם של מוסלמים בהר הבית בשעות הבוקר, הסמוכות לשעות הביקור של יהודים. ״בשנים האחרונות יש מגמה שאני לא יכול לאמת אותה מספרית בשלב הזה״, הוא מסייג בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום, ״אבל מתוך העדויות בשטח ומתוך התצפית יש מגמה ניכרת של הפחתת מספרי המוסלמים בהר הבית״.

מוקד התופעה הוא תפילת השחר המוסלמית, אל-פג׳ר. היא מתקיימת בשעות הבוקר המוקדמות, וזמן קצר לאחריה מתחילות שעות הביקור של היהודים. מתפלל מוסלמי שמגיע לתפילת השחר ונשאר במתחם עשוי להימצא בו בשעה שבה נכנסות קבוצות יהודיות. ״אם תעקבי אחרי הסרטונים של יהודים בהר הבית, תראי שהרבה מהם מעירים הערה אחת פעם אחר פעם – עד כמה נפלא המהפך שעשינו פה יחד עם המשטרה״, הוא אומר. לדבריו, בסרטונים ובהודעות של פעילי הר הבית חוזרת ההתייחסות לכך שכמעט אין מוסלמים במתחם בשעות הביקור.

צדקיהו מפנה גם לתחקירים שפורסמו בערבית על צמצום מספר המתפללים המוסלמים בשעות הבוקר, ומציין כי התופעה קיבלה משנה תוקף לאחר 7 באוקטובר 2023. לדבריו, הגיעו אליו עדויות שלפיהן מתפללים שנהגו להגיע בקביעות לתפילת השחר קיבלו שיחות טלפון או זומנו לשיחות עם המשטרה או השב״כ. ״יש עדויות של סלקציה, שאומרים לאנשים לא להיכנס – לנערים, למבוגרים, לזקנים בבוקר״, הוא אומר. ״לי יש עדויות מאנשים פשוטים ועד עיתונאים ובכירים בווקף. הדבר הזה חוצה את כל הפרופילים״.

המשמעות, לדבריו, היא חלוקה דה-פקטו של הר הבית בזמן ובמרחב. במשך שנים ביקשו חלק מפעילי הר הבית ליישם במתחם מודל דומה לזה שנקבע במערת המכפלה בחברון לאחר טבח ברוך גולדשטיין ב-1994. ״מה שרצו אנשי הר הבית לאורך השנים לעשות הוא ליישם את מודל חברון״, אומר צדקיהו. ״וכרגע זה מיושם הלכה למעשה באופן לא פורמלי״. הפעילים, לדבריו, רואים בהיעדרם של מוסלמים בשעות הביקור הישג שמאפשר להם לעלות להר, להתפלל ולקיים פעולות דתיות בלי חיכוך ישיר עם מתפללים מוסלמים.

גורמים פלסטיניים בירושלים מזהירים מפני חלוקה הדרגתית של המתחם והקצאת חלקו המזרחי לפולחן יהודי. לפי מרכז המידע ואדי חילווה בסילוואן, בחגי תשרי השנה התפילות כבר לא הוגבלו לנקודה אחת, אלא התפשטו מהאזור המזרחי לאורך נתיב העלייה, הספסלים וכמה אזורים מיוערים, והגיעו עד לסביבת מתחם התפילה של באב א-רחמה. האזור המזרחי, לפי המרכז, הופך למוקד קבוע של טקסים. ״בעצם יש את כל המרכיבים של בית כנסת פתוח״, אומר צדקיהו. ״בעבר, כשדיברו על בית כנסת או על מרחב תפילה, מרחב זמני תפילה ליהודים, דיברו על זה במסגרת של הסכם. כרגע אנחנו עושים את זה בלי הסכם״.

״לא-מוסלמים יבקרו״

הסטטוס-קוו, מערכת ההסדרים בהר, התגבש לאחר 1967 על בסיס הניהול המוסלמי שקדם לו. הווקף הירדני מנהל את ענייני הדת וההקדש במתחם, וישראל, באמצעות המשטרה, שולטת בסידורי הביטחון והכניסה. לפי ההסדר, יהודים רשאים לבקר בהר דרך שער המוגרבים אך לא להתפלל בו, וכך נוצרה חלוקה לא רשמית: המוסלמים מתפללים באל-אקצא והיהודים בכותל המערבי.

יהודים ותיירים רשאים להיכנס להר בימים ראשון עד חמישי, בשני חלונות זמן: בשעות הבוקר, מ-6:30 עד 11:30, ובשעות אחר הצהריים, מ-13:30 עד 15:00. בסופי השבוע ההר סגור לכניסת יהודים, אך הוועד הציבורי לפתיחת הר הבית בשבתות עתר לבג״ץ, וגם הגבול הזה סומן כיעד. במכתב ששלח לראש הממשלה, ובו ביקש לאשר את פתיחת ההר ליהודים גם בשבתות, התייחס בן גביר מפורשות ל״שינוי המדיניות של הממשלה בהר הבית״, וטען כי השינויים שנעשו לא פגעו בביטחון המדינה אלא חיזקו אותו.

במשך עשרות שנים אכפה המשטרה את האיסור על תפילה יהודית בהר, ואף הציבה שלט האוסר ״פעילות דתית בעלת סממנים חיצוניים גלויים״. 2015 הייתה שנה של התנגשות סביב הסטטוס-קוו. בספטמבר הוציא שר הביטחון משה (בוגי) יעלון מחוץ לחוק את ״מוראביטון״ ו״מוראביטאת״, התארגנויות של גברים ונשים שהקים הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית כדי להגביר את הנוכחות המוסלמית במתחם. שלושה שבועות לאחר מכן עוכב בהר בן גביר, אחרי שצעק ״עם ישראל חי״. בסתיו פרץ גל הפיגועים שכונה ״אינתיפאדת היחידים״, ומבצעיו שנותרו בחיים ציינו בין מניעיהם את המתרחש באל-אקצא. על רקע כל אלה עיגנה ישראל, בהבנות עם ארצות הברית וירדן, את איסור התפילה היהודית: ״מוסלמים יתפללו בהר הבית, לא-מוסלמים יבקרו בהר הבית״, הודיעה לשכת ראש הממשלה, וכך הפך הסדר משטרתי להתחייבות מדינית מפורשת.

משטרה ״שירותית״

בניתוחו של צדקיהו, 2015 מסמנת גם שינוי באופן שבו המשטרה מתייחסת לתפילת יהודים בהר. לדבריו, לאחר הבחירות במרץ אותה שנה החל שינוי בהרכב הכוחות המשטרתיים שפעלו בשער המוגרבים, ובמקביל השתנתה בהדרגה הגישה לתפילה היהודית. ״נתניהו מתחיל להכיל שינויים דה-פקטו״, הוא אומר, ומתאר מעבר מתפיסה שבה התפילה היהודית היא פעולה אסורה שיש למנוע, לתפיסה הרואה בה פעולה רצויה. ״המשטרה מתחילה לאמץ גישה, בוא נקרא לה, שירותית. כאילו אני פה לתת שירות ליהודים״.

אלא שבאותה שנה עצמה התחייב נתניהו בפומבי לשמור על הסטטוס-קוו. ״נתניהו מכריז קבל עם ועדה שרק מוסלמים מתפללים בהר הבית״, מזכיר צדקיהו. ״אלה הבנות נתניהו עם ירדן, נתניהו-עבדאללה, בתיווך ג׳ון קרי״.

צדקיהו מסמן נקודת מפנה נוספת שנתיים לאחר מכן, במשבר המגנומטרים. ביולי 2017 נרצחו שני שוטרים ישראלים בפיגוע ירי בהר הבית, ובעקבות הפיגוע הציבה ישראל גלאי מתכות בכניסות למתחם. הצעד עורר מחאה פלסטינית רחבה, ומתפללים מוסלמים סירבו להיכנס דרך השערים שבהם הוצבו המגנומטרים. במשך כשבועיים התפללו רבים מחוץ למתחם, עד שישראל הסירה את אמצעי הבידוק החדשים.

אחרי שנים שבהן נחלשה יכולתה של ההנהגה הפלסטינית במזרח ירושלים להשפיע על החלטות ישראליות, מחאה ציבורית הביאה את ממשלת ישראל לסגת מהחלטתה.

״2017 נתפס במזרח ירושלים, ובכלל בזיכרון, כהצלחה פלסטינית״, הוא אומר. ״המוסלמים הצליחו לקפל את מדינת ישראל ולהשיג את מבוקשם״. אלא שלדבריו, לצד ההישג המיידי נוצר באותה תקופה גם תקדים בעל משמעות ארוכת טווח. ״המשטרה אמרה: אנחנו ממשיכים כרגיל לשעות הביקור ליהודים. מבחינתנו ההר פתוח״. כך נוצר מצב חריג שבו יהודים עלו להר ומצאו אותו כמעט ללא מתפללים מוסלמים. ״בשבועיים האלה עולים יהודים ומברכים על הנס שאין מוסלמים בהר הבית. אנחנו פה לבד״.

״אם יהודים יתפללו בהר הבית, זה ירגיז את המוסלמים ויהיה בלגן״, מסביר צדקיהו את ההיגיון שעמד מאחורי האיסור. ״אז מה הבעיה? אין בעיה שיתפללו. ונוצר בעצם התקדים״. מאותו שלב, לדבריו, החלה להתבסס תפילת העמידה בהר. ״כשפתחו מחדש את הר הבית, כבר יש תפילת שמונה עשרה כל יום, מיולי 2017״, הוא אומר. ״זה מדהים שבמשך שנים אנשים לא ידעו את זה, כי עד 2015 כל מלמול גרם למעצרים״. צדקיהו מצביע גם על מצבה של המשטרה לאחר רצח שני השוטרים: ארגון שנפגע קשות מהפיגוע ומגיב מתוך הטראומה הארגונית והכעס שנוצרו בעקבותיו.

״בטווח של עשור מאז, כמעט אפשר לומר שהם הפסידו״, הוא אומר. ״כי מ-2017 יש תפילה בהר הבית״.

ב-2018 התרחב הסדק. בתקופת השר לביטחון פנים גלעד ארדן ומפקד מחוז ירושלים יורם הלוי החלה המשטרה לאפשר ליהודים לקיים תפילות שחרית ומנחה שקטות באזור מוגדר לאורך החומה המזרחית, ללא תשמישי תפילה או סממנים בולטים, ואף לקרוא את נוסח התפילה מהטלפון. באותה שנה גם ביטל נתניהו את האיסור הגורף על עליית שרים וחברי כנסת להר, אחרי כמעט שלוש שנים, והתיר להם לעלות פעם ברבעון.

מטפטוף לשיטפון

את השינוי בהר הבית לא חוללה ההלכה. האיסור הגורף שהוציאה מועצת הרבנות הראשית לאחר מלחמת ששת הימים מעולם לא בוטל, ורוב פוסקי ההלכה, מכל המגזרים והזרמים, אסרו ועדיין אוסרים עלייה להר הבית. החשש המרכזי הוא מכניסה בטומאה לשטח המקדש (איסור כרת). המתנגדים רואים דווקא בהתרחקות מההר ביטוי למצוות ״מורא מקדש״, ומזהירים גם מפני הסכנה שבהתססת העולם המוסלמי.

מנגד, כמה עשרות רבנים מהציונות הדתית התירו ואף עודדו עלייה בתנאים הלכתיים, בהם שלמה גורן, דב ליאור, המזוהה עם מפלגת עוצמה יהודית, שהעניק באוקטובר, במכתב, הכשר הלכתי למתנחלים המוסקים במטעי הפלסטינים (״ומקיימים בזה את מצוות כיבוש הארץ״), וישראל אריאל, מייסד מכון המקדש ולשעבר מספר 2 ברשימת כך של מאיר כהנא לכנסת. ב-2007, במלאת ארבעים שנה למלחמת ששת הימים, עלו יחד עשרות רבנים מהציונות הדתית, ומאז הפכו עליות הרבנים לאירוע חוזר.

״העלייה הזאת התחילה בסוף שנות התשעים, עם שחיקת האיסור ההלכתי בקרב רבני הציונות הדתית, ולאט לאט הפכה למיינסטרים״, מסביר צדקיהו. הוא מסמן את 1997 כאחת התחנות בתהליך, בעקבות פסק הלכה שעסק בעלייה להר, ואת 2007 כנקודת מפנה נוספת: עליית הרבנים התרחשה כשנתיים לאחר ההתנתקות מרצועת עזה, בתקופה שבה התחוללו שינויים פוליטיים ודתיים בתוך הציונות הדתית. ״זאת נקודה שבה מה שהתחיל כטפטוף בשנות התשעים הופך לשיטפון אחרי 2007״, הוא אומר.

עד אז זוהתה הפעילות לשינוי ההסדרים בהר בעיקר עם דמויות וארגונים מהימין הלאומני, ובהם גרשון סלומון ותנועת נאמני הר הבית. ״מהרגע שארגונים דתיים החליטו להיכנס לסיפור של הר הבית, במקומם של כל מיני גורמים מהימין הלאומני החילוני כמו גרשון סלומון ונאמני הר הבית, המטרה שהם שמו לעצמם כמטרת-על הייתה להפוך את העלייה למיינסטרים״, אומר צדקיהו. המטרה, לדבריו, הייתה להפוך את העלייה להר ממעשה של ״משוגעים לדבר״ לחוויה דתית, ציבורית וקהילתית חדשה. ״הדבר הזה הצליח בגדול״.

את ההצלחה הזאת לא מודדים רק במספרים. מספרי העלייה היהודית להר, שהגיעו לעשרות אלפי כניסות בשנה, עדיין קטנים בהשוואה למיליוני המבקרים בכותל המערבי ולמספרי המתפללים המוסלמים באל-אקצא. אולם העלייה הפכה לפרקטיקה דתית מאורגנת, ולחלק מהזהות הציבורית של קבוצות הולכות וגדלות בציונות הדתית.

תחנה נוספת הייתה 2005, אז החל יהודה גליק לפעול לאיגוד ארגוני המקדש ולגיבוש פעילות משותפת. ״יהודה גליק נכנס ומתחיל לעבוד עם ארגוני המקדש ומאגד אותם לכדי אגרוף, עם מדיניות״, מתאר צדקיהו. במקביל החלה להתפתח תגובה מאורגנת בצד המוסלמי: צדקיהו מסמן את 2010 כתחנה בהתפתחות פעילות המוראביטון והמוראביטאת, שפעלו להגברת הנוכחות באל-אקצא, בין היתר בתגובה להתרחבות העלייה היהודית. ההתארגנות הזאת הפכה בהמשך בעצמה למוקד של עימותים ושל צעדי אכיפה מצד ישראל.

ב-2013 הגיע המאבק גם אל הכנסת. משה פייגלין, ממובילי הפעילות לשינוי ההסדרים בהר, נבחר לכנסת מטעם הליכוד, וב-2016 נכנס לכנסת מטעם המפלגה גם יהודה גליק, במקומו של משה יעלון. לצידם החלו חברי כנסת נוספים, ובהם מירי רגב, לעסוק בנושא. ״שני פעילי מקדש כמו משה פייגלין ויהודה גליק נכנסו לא ממפלגת עוצמה יהודית, אלא מהליכוד לכנסת, והם התחילו למנף את המשאבים של הכנסת לצורכי הר הבית״, אומר צדקיהו. ״אנשי הר הבית הגיעו לכנסת, לכנסים, לאירועים ציבוריים יחד עם חברי כנסת, והתחילו לייצר השפעה, להעביר תקציבים של משרדים – משרד המורשת, המשרד לענייני ירושלים, משרד החינוך – לארגוני מקדש״.

הקשרים עם משרדי הממשלה החלו להתפתח עוד קודם לכן, אך הפעילות הפרלמנטרית הרחיבה את יכולתם של הארגונים להשפיע, ותנועה שפעלה במשך שנים בשולי המערכת הפוליטית השיגה נגישות למשאבים, למוסדות ולמקבלי החלטות. צדקיהו קושר את התהליך גם להתגברות המתיחות בהר ב-2014-2015, שבעקבותיה הגביל נתניהו את עליית חברי הכנסת למתחם. אולם ההגבלות לא ביטלו את התשתית הארגונית והפוליטית שכבר נוצרה.

ב-2020 חתמו 136 רבנים, ובהם שני הרבנים הראשיים ורבנים בכירים מהציונות הדתית, על קריאה שלא לעלות להר, וב-2025 חידשו יותר מ-20 רבנים בכירים את הקריאה. אולם שנים של פעילות מצד תנועות ועמותות, לצד שינוי במדיניות המשטרה, הפכו את העלייה להר מפעילות של זרם משיחי לתשתית ציבורית רחבה.

צדקיהו מציע להבחין בין שני תהליכים שמתקיימים במקביל. הראשון הוא תוצאה של עבודה פוליטית, דתית וארגונית שנמשכת עשרות שנים, וכוללת פעילות לובי, הקמת ארגונים, גיוס תמיכה ציבורית והפניית תקציבים ממשלתיים. השני נוגע לשינוי בהסדרים עצמם: התפילה, ההשתחוויה, הכנסת תשמישי קדושה, קיום טקסים קבוצתיים והיחסים בין העולים לבין המשטרה.

שני התהליכים קשורים זה בזה. העלייה במספר המבקרים אינה רק תוצאה של שינוי חברתי ותרבותי, אלא גם כוח שמאיץ אותו. ככל שיותר יהודים עולים להר, כך מתחזקת האפשרות להציג את השינוי כדרישה ציבורית רחבה. ובמקביל, ככל שהמשטרה מאפשרת יותר פעולות דתיות, כך הופכת העלייה להר מחוויה חריגה, המיועדת לקבוצה מצומצמת, לחלק מוכר יותר מחיי הדת של ציבור הולך וגדל.

כיום פועלים סביב הר הבית עשרות ארגונים ואיגודים; כבר ב-2018 מנה המטה המשותף לתנועות הר הבית והמקדש יותר מ-30 ארגונים חברים. שלושה מהגופים המרכזיים ממחישים את חלוקת העבודה: בידינו, מכון המקדש ומינהלת הר הבית. לצידם פועלות שתי ישיבות מרכזיות: ישיבת המקדש, בראשות הרב ישראל אריאל וכזרוע של מכון המקדש, העוסקת בהלכות עבודת הקורבנות ובהכשרת כוהנים; וישיבת הר הבית בראשות הרב אליהו ובר, המתמקדת בהלכות העלייה, בתפילה ובקידום הנוכחות והריבונות היהודית במקום.

הלובי לכיבוש הר הבית

עמותת ״בידינו – למען הר הבית״ פועלת בכנסת ובבתי המשפט לקידום תפילת יהודים בהר ולצמצום ההרחקות. ב״מדד הפרלמנטרי של הר הבית״ היא מדרגת נבחרי ציבור לפי מחויבותם לזכויות יהודים בהר. בפועל היא בונה את הציבור שאמור להניע את השינוי בהר: הדרכות לקבוצות בהר, ולצדן פעילות בבתי ספר, מכינות וקמפוסים, בקרב תיירים, עולים וקהילות יהודיות בחו״ל. ב-2018 הקימה ״גרעין משימתי״ שמטרותיו כוללות ״שינוי הדימוי והתדמית של העיר העתיקה והר הבית״. חבר בוועד המנהל שלה הוא פעיל הר הבית ארנון סגל. לפי נתוני העמותה, ב-2025 עלו להר 76,448 יהודים, לעומת כ-10,700 ב-2015.

את המספרים האלה צדקיהו מציע לקרוא בזהירות. ״הסוגיה הכמותית, המספרית, גם כמתודולוגיה מחקרית וגם כניסיון להבין, לא משקפת את כל המציאות״, הוא אומר.

גם השאלה כמה יהודים עולים להר אינה פשוטה כפי שהיא מוצגת. ״יש שיטות ספירה שונות, מניפולטיביות למדי״, אומר צדקיהו. ״למשל, ׳יהודים׳ – זה כולל את המכינות והתיירים הישראלים שבאים, קורס מורי דרך, או שזה כולל רק את הקבוצות המלוות?״ יש גופים שסופרים רק יהודים העולים להר לפי הכללים ההלכתיים המקובלים עליהם, לאחר טבילה במקווה ובליווי משטרתי. המחלוקת בין השיטות, לדבריו, אינה רק מקצועית: היא משקפת גם מחלוקות פנימיות בין פעילי הר הבית על השאלה מי נחשב חלק מהתנועה ומה צריך להציג לציבור. לצד הספירות האלה יש גם נתוני המשטרה ונתוני הווקף, וגם ביניהם לא תמיד יש התאמה.

הבעיה מסתבכת עוד יותר כשבוחנים אם הנתונים מתייחסים למספר האנשים או למספר הכניסות. יש פעילים שעולים בקביעות, לעיתים יותר מפעם אחת באותו יום. ״סופרים ראשים? מה סופרים?״ שואל צדקיהו. כך מקבלים המספרים משמעות פוליטית. ״אם עשרים יהודים רוצים לשנות, אז למה שנשנה בשביל עשרים? אבל אם מאתיים אלף אז יש דרישה ציבורית״, הוא מסביר. ״לכן, חשוב לא להתייחס אליהן כאל נתון ניטרלי״. ובכל זאת, גם צדקיהו אינו חולק על כך שלאורך כשני עשורים חל גידול ניכר בעליית יהודים להר.

מנוי לקורבן פסח

מכון המקדש בונה את התשתית המוסדית, החינוכית והפיזית של רעיון המקדש עצמו. המכון שחזר כלים ״המוכנים למקדש״, ומפעיל בין היתר מתפרה לבגדי כהונה וסדנת קטורת. לקראת פסח הוא מציע ״מנוי״ לקורבן: המכון מתחייב להעמיד כבש לכל חבורה, ואם ההקרבה לא תתאפשר, הכסף ישמש להמשך פעילותו. המכון נשען גם על מערכות ציבוריות: בנות שירות לאומי מדריכות במכון ומפעילות את התערוכה, ובתי ספר יכולים להזמין את פעילויותיו באמצעות תוכנית גפ״ן של משרד החינוך.

אושרו למכון ממשרד התרבות תמיכות של כ-2.2 מיליון שקל

מכון המקדש, תמיכות בין 2007 ל-2024

מבדיקת המקום הכי חם בגיהנום במאגר התמיכות הממשלתיות עולה כי בין 2007 ל-2024 אושרו למכון ממשרד התרבות תמיכות של כ-2.2 מיליון שקל. ל״מדרשה לידע המקדש״, גוף נפרד העוסק בהפצת תודעת המקדש ופועל בפיקוח האגף לתרבות יהודית, כיום במשרד ההתיישבות, אושרו מאז 2008 תמיכות של כ-7.2 מיליון שקל, רובן ממשרד החינוך. בסך הכול אושרו לשני גופים שמקדמים את רעיון בניין המקדש כ-9.4 מיליון שקל מכספי המדינה, ומהם שולמו בפועל כ-8.2 מיליון.

מינהלת הר הבית פועלת במישור אחר. הקשר שלה עם המשטרה לא נבנה רק באמצעות לחץ מבחוץ, אלא צמח מתוך מנגנון שהמשטרה עצמה הקימה. לפי תחקיר וואלה ומסמך של היועץ המשפטי של מחוז ירושלים שנחשף בו, באמצע העשור הקודם הקים מפקד מרחב דוד במשטרה ״צוות היגוי מטעם המבקרים היהודים בהר הבית״, שנועד לתאם עם המשטרה את סדרי העלייה. בהמשך נרשם הצוות כעמותה עצמאית. בראשה עומד שמשון אלבוים, אביו של חיים אלבוים, ששימש דוברו של בן גביר. לפי התחקיר, כשבן גביר נכנס לכנסת ב-2021 הפכה רעייתו אילה לחלק מרכזי בצוות – אף שהובילה קו ניצי נגד שיתוף הפעולה עם המשטרה.

לפי העדויות שהובאו בתחקיר, אנשי המינהלת נהנו מכניסה להר ללא המתנה בתור, מעדכונים שוטפים על פתיחתו וסגירתו, מסיוע בתיאום ובליווי ביקורי שרים וחברי כנסת, ובמקרים מסוימים אף מכניסה מחוץ לשעות הביקור הרגילות.

פרות אדומות ומקדש DIY

ההכנות המעשיות להקמת בית המקדש כוללות גם תרגולים של הקרבת קורבנות. ב-2016 נערך במזרח ירושלים תרגול פומבי של קורבן פסח בתמיכת עיריית ירושלים, ולדברי חבר המועצה אריה קינג גם בתמיכתה הכספית, וב-2018 נשחט בתרגול כבש, דמו נאסף והובל אל המזבח בידי כוהנים בבגדי כהונה. במאי עיכבו או עצרו שוטרים 21 מעורבים בניסיון להכניס גדי וסכין שחיטה למתחם. בית משפט השלום הורה לשחרר אותם, וההחלטה נותרה בעינה גם אחרי ערר.

אושרו מאז 2008 תמיכות של כ-7.2 מיליון שקל

המדרשה לידע המקדש

גם החיפוש אחר פרה כשרה הוא חלק מההכנות: לפי ההלכה, אפר פרה אדומה נדרש לטהרה מטומאת מת, כתנאי לחידוש עבודת המקדש. בספטמבר 2022 הוטסו לישראל חמש פרות אדומות מטקסס, במסגרת פרויקט של ארגון ״בונה ישראל״, המשלב פעילי ימין ונוצרים אוונגליסטים, בשיתוף מכון המקדש. לפי תחקיר חדשות 12, משרד החקלאות העניק לפרויקט אישורים חריגים ופטור מסימון הפרות, ומנכ״ל המשרד לירושלים ומורשת, נתנאל איזק, הגיע לקבל אותן בנתב״ג; ממשרדו נמסר כי השתתף בטקס ״באופן פרטי ובזמן כהונת הממשלה הקודמת״. כיום הפרות מוחזקות בשילה, וביולי החל במרכז המבקרים ״הפרה האדומה״ הליך הזרעה מבוקרת, בניסיון להעמיד דור חדש שיעמוד בדרישות ההלכה. באוגוסט דיווח אתר ״חדשות הר הבית״ על עגלה אדומה נוספת שנולדה בבקעת הירדן.

בראש ״בונה ישראל״ עומד יצחק (צחי) מאמו, פעיל ימין מעפרה. לפי עיר עמים ו״שומרים״, הוא מעורב גם במהלכים לרכישת נכסים פלסטיניים בעיר העתיקה. לפי ״שלום עכשיו״ לאורך השנים הקים או סייע להקים למעלה מ-20 עמותות וחברות קש הרשומות במדינות זרות לצורך כך. בכינוס בוושינגטון בהשתתפות מנהיגים אוונגליסטים וחברי קונגרס סיפר על הפרות ועל תקוותו לבניין בית המקדש השלישי. לפי וואלה, מזבח כבר ממתין להן בשטח המשקיף על הר הזיתים. עבור חלק מהאוונגליסטים, לפרה האדומה משמעות אפוקליפטית הקשורה לביאתו השנייה של ישו, לארמגדון ולמלחמת גוג ומגוג.

גם ליום שאחרי הטהרה כבר נערכים. ב״ממלכת כוהנים״, שהקימו הרב אורי אנגלרד ויהושע לנדאו ליד מצפה יריחו, מכשירים כוהנים לעבודת המקדש בתרגול על דגם מזבח בגודל מלא, כולל קבלת הדם, הולכתו וזריקתו. ״אפשר להקים את המזבח במקומו בהר כבר מחר בבוקר״, אמר אנגלרד בכנס של מכון המקדש ערב תשעה באב. ״ברגע שיהיה אישור משטרתי נוכל להקריב תמיד של שחר, קורבן פסח וכל קורבן ציבור שקבוע לו זמן״. אנשי המיזם אוספים בבקעת הירדן אבנים שלדבריהם כשרות לכל השיטות, ומתכוונים ליצוק מהן לבנים. כל לבנה ניתנת לנשיאה ביד, כך שיהיה אפשר להכניס את המזבח דרך שערי ההר ולהרכיבו, ללא משאית או מנוף. הם אף התייעצו עם חברת איטונג על חומרים חסיני אש, כדי שהלבנים לא יתבקעו בחום הקורבנות.

להביא את הגאולה בכוח

צדקיהו מצביע על השלכה נוספת של השינוי בהר, הנוגעת לחברה הישראלית וליהדות עצמה. ״הדבר הזה גם פונה פנימה״, הוא אומר. ״זה חלק מהשינויים התרבותיים-דתיים העמוקים שמתרחשים בתוך החברה הישראלית״. מבחינתו, המאבק על ההר אינו מסתכם בשאלת חופש הפולחן. הוא מעורר שאלות יסוד על משמעותה של הריבונות היהודית, על מקומה של הדת במדינה ועל האפשרות לחדש מערכת פולחנית שנעלמה מהחיים היהודיים לאחר חורבן בית שני. ״האם זה הולך לאותו מקום שזה הלך בעבר? שזה לא רק למקדש וקורבנות, אלא לקנאות וחורבן? אלה שאלות מעניינות לשאול בימים אלה״, הוא אומר.

במשך דורות, לדבריו, היה המקדש סמל ולא תוכנית מעשית. כעת, הוא טוען, חלק מתנועות המקדש מבקשות להפוך את הסמל לתוכנית פעולה. ״מה זה אומר לגבינו שעכשיו המקדש הופך להיות דבר אמיתי, מעצים ואבנים, שאנחנו צריכים לעשות בידינו ולהביא את הגאולה?״

צדקיהו מזהה כאן גם שינוי בתפיסת היחסים בין האדם לאל. במקום ציפייה להתערבות אלוהית, הכרוכה בהכרה במגבלות הכוח האנושי, הוא מזהה תפיסה שמבקשת להביא את הגאולה באמצעות פעולה ישירה בעולם: ״תקחי לדוגמה את התופעה החדשה של השתחוויה – השתטחות על הארץ – בהר הבית כחלק מהפולחן היהודי שהתפתח במקום, ניתן לראות בזה מעבר מחוויה של השתתפות והתבטלות בפני האל לחוויה של בעלות ושל ניסיון לכפות את הגאולה״. ״אנחנו בתוך הטבע נביא את זה״, הוא מסביר. ״לא משהו של אחרית הימים, של על-טבעי. אנחנו נגרום לזה לקרות בתוך העולם הטבעי״.

השאלות הדתיות האלה הופכות, בניתוחו, גם לשאלות על אופייה של המדינה. ״האם אנחנו מכוונים להיות מדינת מקדש, תאוקרטיה לא דמוקרטית, שלא יהיו בה מיעוטים?״ הוא שואל. ״היא תהיה מדינת מקדש שעוסקת באיזשהו פרפורמנס דתי של הקרבת קורבנות על ידי כת אליטיסטית של כוהנים״. אף שהאפשרות הזאת עשויה להיראות רחוקה, הוא מזכיר שההיסטוריה מכירה מקרים שבהם תנועות דתיות שינו מן היסוד את אופיין של מדינות, ובהם המהפכה האסלאמית באיראן וההתפתחויות באפגניסטן ובסודאן. צדקיהו אינו טוען שכל העולים להר מבקשים להקים תאוקרטיה, אלא מזהיר מפני ההשלכות האפשריות של התחזקות תנועה שמבקשת להציב את המקדש ואת עבודתו במרכז החיים הדתיים והלאומיים.

הוא מזכיר את רבן יוחנן בן זכאי ואת התפתחות המשנה, התלמוד וההלכה הרבנית, שהעמידו במרכז החיים היהודיים את התפילה, הלימוד והפרשנות ההלכתית במקום עבודת הקורבנות. ״החזרה אחורה ליהדות שהיא לא יהדות של תפילה ולימוד, אלא יהדות של פרקסיס מקדשי, זה פשוט משהו אחר לחלוטין״, הוא אומר. בהקשר הזה הוא מציע גם פרשנות להתנגדות ההלכתית ארוכת השנים לעלייה להר: האיסור, לדבריו, אינו נובע רק מהיעדר אפר פרה אדומה ומהחשש להיכנס בטומאה לאזורים שהכניסה אליהם אסורה. ״זה ההסבר ההלכתי הצר״, הוא אומר. מאחורי ההתנגדות עומדת, לשיטתו, גם ההכרה בכך שחידוש עבודת המקדש כרוך במהפכה עמוקה בדת ובשאלות על אופייה של המדינה.

איתמר מטייל בהר הבית

ב-2019, כשהיה עדיין יו״ר עוצמה יהודית מחוץ לכנסת, תקף בן גביר את המשטרה על שלא התירה כניסת יהודים להר בתשעה באב: ״משטרה […] שנכנעת לאיומים ומנהיגה מדיניות אפרטהייד ואוסרת על יהודים לעלות להר ולהתפלל רק בגלל שהם יהודים צריכה לעבור שינוי מהותי״. פחות מארבע שנים אחר כך הוא הפך לשר הממונה עליה.

באפריל 2023, לקראת סוף הרמדאן, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לאסור ביקורי יהודים בהר. בן גביר כינה את ההחלטה ״טעות חמורה שלא תביא שקט״ – אך נתניהו הכריע. ביולי 2024 ערך בן גביר בכנסת כנס ״לציון שיבת ישראל להר הבית״. בכנס הכריז: ״אני הדרג המדיני, והדרג המדיני מתיר תפילת יהודים בהר הבית״. הוא סיפר כי התפלל בעצמו בהר והוסיף: ״אני זוכר שהיו ימים שצעקו עליי בצרחות ׳אללה אכבר׳ וצעקתי להם חזרה ׳שמע ישראל׳ ועצרו אותי. היום זה אחרת, הרבה מאוד נכנסים להר, מסתובבים בגאווה ומתפללים וכך צריך להיות״. לשכת ראש הממשלה הגיבה: ״המדיניות של ישראל לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית לא השתנתה ולא תשתנה״.

בתשעה באב 2024 עלה בן גביר להר שוב, ולשכת נתניהו הודיעה כי ״אין מדיניות פרטית של שר כלשהו בהר הבית״ והגדירה את האירוע ״חריגה מהסטטוס-קוו״. שנה לאחר מכן, בתשעה באב 2025, הוביל בן גביר תפילה בהר והתפלל שם בפומבי, ולשכת ראש הממשלה חזרה על הנוסח: ״מדיניות ישראל לשמור על הסטטוס-קוו בהר הבית לא השתנתה ולא תשתנה״. ב-8 באוקטובר 2025, בזמן שישראל ניהלה מגעים במצרים על עסקת חטופים, עלה בן גביר שוב – להתפלל, לדבריו, ״על ניצחון במלחמה, השמדת חמאס והחזרת החטופים״.

בינואר, לצד הדיווחים על תפילות והשתחוויות בהר לעיני שוטרים, אמר נתניהו בדיון עם המשנה ליועצת המשפטית לממשלה כי ״השינויים שבן גביר עושה לא משנים את הסטטוס קוו״, והוסיף שהם נעשים בתיאום עמו. שבועיים וחצי לאחר מכן התירה המשטרה לראשונה להכניס להר דפי תפילה מודפסים שהכינה ישיבת הר הבית. בפברואר, בניגוד לשנים קודמות, המשטרה לא תיאמה עם הווקף את מועדי התפילות ואת הכנסת המזון לרמדאן, ודרשה מראש הווקף, השייח׳ עזאם אל-חטיב, להתייצב בתחנת המשטרה; במקביל הוציאה מאות צווי הרחקה לפלסטינים מאזור הר הבית. ביוני סירב נתניהו להכניס למסמך שנועד להגביל את התנהלותו של בן גביר סעיף על נושאים רגישים כמו הר הבית.

בתשעה באב השנה, לפי ״הארץ״, המשטרה אפשרה לראשונה ליהודים להתפלל, לשיר ולהשתחוות בכל רחבי ההר, גם מצפון וממערב לכיפת הסלע. לפי אתר ״הר הבית חדשות״, ההשתחוויה הותרה רשמית רק בצד המזרחי, ובשאר ההר הותרו תפילה ביחידות ושירה בציבור, וכמה עולים עוכבו על השתחוויה במקומות אחרים. לפי האתר עלו באותו יום 3,703 יהודים, 2,784 מהם בשעות הבוקר, בהם השרים בן גביר ויצחק וסרלאוף וח״כ עמית הלוי. הלוי צולם מניף את דגל ישראל, וכמה מהמתפללים אף הצליחו להניח תפילין, וחלקם עוכבו בשל כך. באוגוסט כבר הותרה הכנסת סידורים, בפיילוט לקבוצה מצומצמת.

״השולט בהר שולט בארץ״

במשך שלושים שנה ניהל משה פייגלין מאבק נגד המשטרה ונגד ההגבלות שהטילו ממשלות ישראל על תפילה יהודית בהר, ונעצר שם שוב ושוב. בן גביר, לעומתו, הגיע לראש המשרד הממונה על אותה משטרה. בינואר 2013, בעודו במקום ה-14 ברשימת הליכוד, פייגלין נשכב על הרצפה בהר והחל להתפלל. שוטרים עיכבו אותו לחקירה והציעו לו שחרור בערבות ובתנאי שלא ישוב להר. הוא סירב, ושוחרר בלי תנאים ובלי ערבות. שלושה שבועות אחר כך הוא נבחר לכנסת, ורק בפברואר 2014 הוא עלה שוב באמצעות משא ומתן מול המשטרה והמשרד לביטחון הפנים, בסיוע יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין ובעזרת עורכי דין.

ימים ספורים אחרי שיהודה גליק נורה בירושלים, בסוף אוקטובר 2014, וההר נסגר ליום אחד, עלה אליו פייגלין, אז חבר כנסת מהליכוד, למרות קריאות ראש הממשלה לאיפוק. את הירי הגדיר פייגלין ״התנקשות ידועה מראש״. ראש הממשלה היה אז, כמו היום, בנימין נתניהו.

זה שנים רבות פייגלין נוהג לעלות בתאריך קבוע, י״ט בכל חודש עברי, כפעולה של ריבונות. עליות שבעבר הובילו למעצר ולכותרות הפכו לחלק משגרת פעילותם של ארגוני הר הבית. בסרטון שפרסם בסוכות תיאר את המרחק שעבר: ״פעם עוד מלמלתי בהר פסוקי הלל בהחבא, רק בתקווה שלא לסיים את העלייה בניידת. היום כבר עליתי עטוף בטלית״. במאמר ב״מקור ראשון״ בתחילת אוקטובר ציטט את אורי צבי גרינברג, ״השולט בהר שולט בארץ״, וכתב: ״כשהדומיננטיות בהר עוברת אל היהודים, הערבים עוזבים, לא רק את ההר אלא את כל המקומות בארץ שבהם נאחזים יהודים מתוך יראת שמיים – ומי שחי ביהודה ושומרון מכיר היטב את התופעה״. על עליית החג האחרונה כתב: ״ראיתי לידנו לפתע שתי נשים ערביות. רק שתיים. פתאום הן הפכו לתופעה יוצאת דופן״. זו אינה עוד דרישה לחופש פולחן, אלא תפיסה הקושרת במפורש בין נוכחות דתית יהודית, ריבונות ושינוי המציאות הטריטוריאלית.

דרושים: שוטרים יראי שמים

ביוני האחרון הפיץ סגן מפקד יחידת הר הבית, דניאל לרך, בקבוצות ווטסאפ וברשתות חברתיות של ארגוני ימין וגופים מתנחליים קריאה לגיוס שוטרים דתיים: ״ברוך ה׳, יצאנו בפרויקט גיוס שוטרים דתיים להר הבית. כל מי שרוצה לקחת חלק במימוש הריבונות, מוזמן לפנות אליי״. לפי הדיווח ב״הארץ״, המשטרה פעלה עם פעילי הר הבית לאיתור מועמדים, וכמה מהעולים הקבועים להר הצטרפו בשנה האחרונה לשורותיה.

״ברוך ה׳, יצאנו בפרויקט גיוס שוטרים דתיים להר הבית. כל מי שרוצה לקחת חלק במימוש הריבונות, מוזמן לפנות אליי״

דניאל לרך, סגן מפקד יחידת הר הבית

בסוף אוגוסט פורסמה קריאת גיוס באתר ״הר הבית חדשות״. ״משטרת יחידת הר הבית פותחת את שורותיה לקהל הרחב״, נכתב שם, והיא ״מחפשת שוטרים שומרי תורה ויראי שמיים״ שיסייעו ״בעשיית הסדר ובהגברת המשילות״. באתר הוצג השירות כהזדמנות ״לחזק את האחיזה היהודית בהר״ וכ״עוד צעד בקידום בניין בית המקדש וקיום מצוות כיבוש הארץ״, ולמועמדים הובטח ״ליווי אישי והלכתי״ בתהליך הגיוס.

סגל תיאר כבר ביולי, במאמר ב״מקור ראשון״, את סרטון הגיוס שהוקרן לעולים כ״תמורה די מדהימה במערכת היחסים המפותלת בין השלטון לאזרחיו היהודים במקום הקדוש״, וכתב כי מפקד הר הבית וסגנו ״שניהם שומרי מצוות״. הוא ציין כי עולי ההר ״הם לאו דווקא קהל היעד הטבעי בכל הנוגע לאספקת כוח אדם למשטרה״, אולם, כך כתב, כבר בערב יום ירושלים קידם את פני העולים מסך שעליו הוקרן שוב ושוב סרטון שבו מפקדי ההר ורבנים, גם כאלה המתנגדים לעלייה להר, הפצירו בהם להתגייס למשטרת הר הבית. ״ניסיונות רבים כל כך לשבור את רוח העולים הסתיימו בכך שזו הולכת ומפעפעת אל שורות המשטרה״, כתב.

״יודעים את מקומם״

לגיוס שוטרים דווקא מקרב עולי ההר יש משמעות מיוחדת לנוכח תפקידה של המשטרה בהר הבית. היא אינה רק הכוח האחראי לסדר ולביטחון במתחם, אלא גם מי שקובעת בפועל, באמצעות הערכות מצב והחלטות אכיפה, היכן עובר הגבול בין המותר לאסור. בריאיון ל-ynet בספטמבר תיאר מפקד מחוז ירושלים, ניצב אבשלום פלד, שבן גביר התעקש בעבר על מינויו לסגן המפכ״ל, את המשטרה כמי שממשיכה להציב גבולות: ״כל קבוצה מלווה בשוטרים, מקבלים תדריך, ומי שמפר את זה מוציאים אותו״. ״הוא עולה לשימוע ומגיע אליי ואני מרחיק אותו״, הוסיף. ״אנחנו מחזיקים את זה ביד ברזל״.

באותה נשימה ניסח עמדה ברורה: ״יהודים כן צריכים להתפלל בהר הבית. היום אנחנו מאפשרים ליהודים להתפלל בהר״. וכשנשאל על נוכחות המשטרה במתחם, אמר: ״היום אנחנו הריבון בכל הארץ הזו, כולל שם״. את היחסים עם הווקף הוא מתאר כיחסים יומיומיים שיש בהם ״כבוד״ אך גם ״הרתעה״. אנשי הווקף, לדבריו, ״יודעים את מקומם״.

״היום אנחנו הריבון בכל הארץ הזו, כולל שם״

ניצב אבשלום פלד, מפקד מחוז ירושלים

לפי הריאיון, הפנייה לאפשר הכנסת סידורים הגיעה מסביבת השר, והמשטרה ערכה פיילוט: ״נבחרו 15 איש שעולים עם סידור להר, וישבנו עם השב״כ לסכם אותו״. ״הסיכום״, אמר פלד, ״שזה לא עשה רעש״. בקשות אחרות הוא עדיין דוחה: ״מבקשים שנאפשר תפילין וטליתות. אנחנו לא בשלב הזה. אולי יגיע, אבל לא בשלב הזה״. אלא שעוד לפני הריאיון, לפי מחוז ירושלים של הרשות הפלסטינית, נכנסו להר יהודים עטופים בטליתות. כשנשאל מדוע סידור כן וטלית לא, השיב כי ״זה תלוי בהערכת מצב״ שהוא עורך עם המפכ״ל ועם השר. לדבריו, ״אין שבוע שאנחנו לא מקבלים פניות מארגונים שדורשים מאיתנו לאפשר עוד דברים למתפללים היהודים״.

צדקיהו מתאר את אותו מנגנון מהצד השני. ״אני אגיד לך יותר מזה, זה יעד אסטרטגי לאפשר את הדבר הזה של המשטרה״, הוא אומר. ״זה דבר מובהק״. לדבריו, בשנה האחרונה החלה המשטרה להתיר הכנסת דפי תפילה וסידורים במסגרת פיילוט, וכן לאפשר ריקודים בהר, והשתחוויות של יהודים החלו להתאפשר בהיקף רחב יותר כבר באוגוסט 2024, בתשעה באב הראשון שלאחר 7 באוקטובר.

ההגבלות, הוא מדגיש, לא נעלמו לחלוטין. גם כיום יהודים מעוכבים בהר, והמשטרה ממשיכה לאכוף כללים הנוגעים לאופן התפילה ולהתנהגות במתחם. אלא שמבחינתו, עצם קיומן של הגבלות אינו סותר את המגמה הכוללת. ״יש הגבלות, אבל גם יש מודל מאוד מאוד ברור שאני יכול לתאר לך אותו, של שחיקה״, הוא אומר. ״כל פעם עוד קצת, עוד קצת״.

לפי ניתוחו, התהליך מתפתח באמצעות התרת פעולות בזו אחר זו. מה שהיה אסור לחלוטין הופך למותר בנסיבות מסוימות, ובהמשך מתבסס כחלק מהפעילות הרגילה. כל שינוי יוצר נקודת מוצא חדשה, שממנה אפשר לדרוש את ההיתר הבא. ״היעד הבא הוא תפילין, טלית, ספר תורה״, הוא אומר. ״ואז יש לך בית כנסת בצד המזרחי, יש לך אתר תפילה, יש בית מדרש״.

הדרך שבה מתקבלות ההחלטות האלה ממחישה עד כמה הגבול גמיש. בחול המועד סוכות נערכה עליית הילדים המסורתית, השנה לזכר הילדה אמונה קוגל. את העלייה הוביל אביה, הרב אברהם קוגל, המורחק מהר הבית בצו מינהלי. מפקד המחוז החריג אותו באופן אישי לקראת האירוע ואישר לו עלייה חד-פעמית.

לפי דיווח של סוכנות הידיעות הפלסטינית ״שהאב״, מתחילת השנה חצה מספר הפלסטינים המורחקים מאל-אקצא את רף ה-900, רובם צעירים, אישים משפיעים ומתפללים קבועים. בין המורחקים עובדי הווקף ואנשי דת, ובהם המופתי הכללי של ירושלים, השייח׳ מוחמד חוסיין. הוא נעצר ביולי בתוך אל-אקצא מיד לאחר דרשת יום שישי והורחק לשבוע בחשד ל״הסתה״, בטענה שהזכיר בדרשה הרוגים ואסירים. השייח׳ עכרמה סברי, המטיף של מסגד אל-אקצא וראש המועצה האסלאמית העליונה בירושלים, עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים באשמת ״הסתה לטרור״, על דברים שנשא בביקורי ניחומים אצל משפחות מחבלים אחרי פיגועים ב-2022. נאצר אל-הדמי, יו״ר ההיאה המקדסית למניעת ייהוד, מורחק מהמתחם למעלה משנתיים ברצף. השבוע דיווח אל-ג׳זירה, בהסתמך על מרכז המידע ואדי חילווה, כי מתחילת השנה הוצאו לפלסטינים יותר מ-1,000 צווי הרחקה מאל-אקצא. לסברי, המורחק מהמסגד מאז אוגוסט 2024, הוצא ב-20 באוקטובר צו הרחקה חמישי, שתוקפו עד אפריל 2027.

ליבת הכור הלוהט

״שלא בטובתנו, הר הבית הוא מקום נפיץ, המקום אליו נשפכים נהרות הלבה של הסכסוך הלאומי ושל הסכסוך הדתי, ומכאן סכנת ההיתוך בליבת הכור הלוהט. לא תהא זו הפרזה לומר כי מדובר באחד המקומות המורכבים והרגישים ביותר במזרח התיכון אם לא בעולם כולו, ואפשר כי גפרור אף יצית להבה״, כתב השופט יצחק עמית בפסק הדין בעתירה שהגישו ב-2020 יהודה עציון וארנון סגל נגד סגירת ההר בתקופת הקורונה. את העותרים ייצג עו״ד איתמר בן גביר.

פעם אחר פעם הוכיחו האירועים בהר הבית ובאל-אקצא שהמרחק בין שינוי קטן במתחם לבין משבר אזורי או בינלאומי קצר מאוד. בספטמבר 2000 עלה להר יו״ר הליכוד וראש האופוזיציה אריאל שרון, בליווי מאות שוטרים. למחרת פרצו במקום עימותים שבהם נהרגו לפחות ארבעה פלסטינים מירי המשטרה. האלימות התפשטה גם לגדה ולעזה והפכה לאחד מאירועי הפתיחה של האינתיפאדה השנייה, שנקראה ״אינתיפאדת אל-אקצא״. בעקבות האירועים נסגר ההר לכל מי שאינו מוסלמי, עד 2003.

צדקיהו מרחיב את המבט לתהליך המדיני כולו. ״בשנות התשעים היו ניסיונות להסכמי שלום, להביא את ישראל להשתלבות אזורית ולהסדרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני״, הוא אומר. ״במידה רבה הסיפור הזה קרס בתווך שבין מערת המכפלה להר הבית״. הוא מזכיר את אירועי אוקטובר 1990 בהר הבית, עוד לפני הסכמי אוסלו, את טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-1994 ואת אירועי מנהרת הכותל ב-1996, שבהם נהרגו חיילים ישראלים ואנשי כוחות ביטחון פלסטיניים – אחת ההתנגשויות החמורות הראשונות שבהן ירו כוחות ישראליים ופלסטיניים אלה על אלה לאחר הקמת הרשות הפלסטינית. גם בשיחות קמפ דייוויד ב-2000, שכישלונן קדם לאינתיפאדה השנייה, הייתה שאלת הר הבית אחת הסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר.

״הר הבית לא בהכרח המהות, אלא הוא התירוץ הרבה פעמים״, הוא אומר. אולם לדבריו, אי אפשר להתעלם מכך שמשברים סביב המקומות הקדושים שבו והתפרצו ברגעים מרכזיים בתהליך המדיני. ״תהליך השלום למעשה קרס במידה רבה סביב חוסר הבנה של החשיבות של הר הבית״, הוא אומר. ״אם אנחנו לא מבינים שהמקום הזה הוא מהותי וצריך לנהל אותו״, הוא מזהיר, ״זה יסלים כל הזמן את הסכסוך וימנע פתרון״.

גם צעדים משטרתיים גלשו להסלמה. באפריל 2021, בתחילת הרמדאן, הפכו המחסומים שהציבה המשטרה ברחבת שער שכם למוקד של מחאה ועימותים, עד שהוסרו. בן גביר, אז חבר כנסת טרי, כינה את הסרתם ״התקפלות מבישה״. כשלושה שבועות קודם לכן, בפסח, עלה חשד לניסיון להקריב גדיים בהר, ומשרד החוץ של ירדן שלח מכתב תלונה. שבועיים אחרי הסרת המחסומים החלו עימותים באל-אקצא, ופשיטת המשטרה למתחם הייתה בין האירועים שפתחו את מבצע ״שומר החומות״.

בשנתיים שלאחר מכן חזר אותו מנגנון סביב הניסיון להקריב קורבן בהר. באפריל 2022 הודיעה תנועת ״חוזרים להר״ כי בכוונתה לבצע את ההקרבה, ושישה מפעיליה נעצרו בחשד שתכננו להקריב גדי שנמצא בבית של אחד מהם. למחרת פרצו באל-אקצא עימותים קשים: יותר מ-150 פלסטינים נפצעו וכ-400 נעצרו, והאירועים הובילו למשבר מדיני עם ירדן.

שנה לאחר מכן הודיעו פעילים שוב על כוונתם להקריב גדי, ובכרזות בערבית שנתלו במזרח ירושלים הציעו תשלום למי שישמור על גדי. צעירים פלסטינים התבצרו במסגד, והמשטרה החליטה לפנותם בכוח, באלות וברימוני הלם. לפי הכתבת המיוחדת של האו״ם לזכויות האדם בשטחים הפלסטיניים, פרנצ׳סקה אלבנזה, לפחות 450 פלסטינים נעצרו ולפחות 31 נפצעו. תיעודים של שוטרים מכים מתפללים הופצו בעולם, ורקטות שוגרו מרצועת עזה.

הכול מתחיל ונגמר בהר

בישראל מוצג כל אחד מהשינויים בהר בנפרד, כפי שסיכם מפקד מחוז ירושלים את פיילוט הסידורים: ״זה לא עשה רעש״. בצד הפלסטיני, בירדן ובעולם הערבי הם נקראים אחרת. ב-21 בינואר 2024 פרסם חמאס מסמך שכותרתו ״זה הנרטיב שלנו – מבול אל-אקצא: מדוע?״, ובו גרסתו למניעי מתקפת 7 באוקטובר. לצד הרחבת ההתנחלויות, אלימות המתנחלים, החמרת תנאי האסירים והמצור על עזה, מנה חמאס גם את ״תוכניות הייהוד״ של מסגד אל-אקצא, את ״ניסיונות החלוקה בזמן ובמרחב״ ואת הגברת פשיטות המתנחלים למסגד.

צדקיהו מציע לבחון את השינויים בהר כחלק מרצף של התפתחויות בירושלים, בגדה המערבית ובעזה, שהשפיעו על האופן שבו נתפס אל-אקצא בחברה הפלסטינית ובארגונים הפוליטיים והצבאיים. אחרי משבר המגנומטרים ב-2017 התפתח ב-2019 משבר נוסף סביב שער הרחמים, וב-2021 פרץ רצף העימותים בירושלים שהוביל ל״שומר החומות״. האירועים התפתחו בהדרגה לעימות רחב יותר, שבו הפך אל-אקצא לאחד ממוקדי הגיוס המרכזיים של חמאס. ״זה ברור שזה קשור להר הבית״, אומר צדקיהו, ״וגם ברור שזה יותר גדול מהר הבית״.

אחרי שומר החומות, לדבריו, שינה חמאס כיוון. צדקיהו מפנה לדברים שכתב מתי שטיינברג, ששימש שנים יועץ לראשי השב״כ בנושא הפלסטיני, שבועות ספורים אחרי המבצע: חמאס ״שינתה פרדיגמה״. הארגון חדל לתמוך בפיצול בין עזה לגדה המערבית וביקש לבסס את מעמדו כגורם שפועל בשם הציבור הפלסטיני כולו, ואל-אקצא מילא תפקיד מרכזי בשינוי הזה. במהלך שומר החומות הציג חמאס את עצמו כמגן ירושלים והמסגד ושיגר רקטות לעבר אזור ירושלים, וכך קשר בין אירועים שהתרחשו בעיר לבין העימות הצבאי בעזה.

צדקיהו מפנה גם לחומרי שלל שפרסמה ישראל, ובהם מסמכים הקשורים להנהגת חמאס לפני המתקפה. לדבריו, בחומרים האלה חוזר החשש מפני שינוי דרמטי בהר הבית, ובייחוד בעקבות כניסתו של בן גביר לממשלה בסוף 2022. הוא קושר את החשש הזה גם למדיניות ישראל בגדה המערבית ולתוכנית ההכרעה שקידם בצלאל סמוטריץ׳. עם זאת, הוא מדגיש שמניעי המתקפה רחבים יותר, וכוללים גם את המציאות בעזה, את המאבק הלאומי הפלסטיני ואת ההתפתחויות האזוריות, ובהן המגעים לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.

לכן, לדבריו, אין לבחון את השלכות השינוי בהר רק לפי השאלה אם תפילה יהודית מסוימת גרמה לעימות מיידי במתחם. ״אנשים בתוך מערכת הביטחון איימו עלינו שאם נאפשר תפילה יהיה בלגן״, הוא מתאר את טענת תומכי הרחבת התפילה היהודית. ״ואם כבר כך וכך שנים יש תפילה ואין בלגן – אז מה הבעיה?״ את המסקנה הזאת הוא דוחה. ״יש אלימות או אין אלימות? האם השביעי באוקטובר, ׳מבול אל-אקצא׳, לא היה אלים? בטח שהיה אלים. למעשה, בלי שנרגיש, האזהרות התממשו. לקרוא לנו אלרמיסטים, אלה שאומרים אל תתעסקו בהר הבית, זה לא נכון״, הוא אומר. ״המציאות היא אלימה, וישראל מותקפת מכמה חזיתות״.

הרגישות הזאת אינה נסתרת מעיני הפעילים והפוליטיקאים המבקשים לשנות את המציאות בהר. בכנס שערך ארגון ״בידינו״ באפריל 2024 אמר ח״כ אריאל קלנר מהליכוד: ״הר הבית פשוט לא קיים בציבוריות הישראלית, לעומת זאת, אצל האויבים שלנו הר הבית נוכח במלוא העוצמה: הכול סביב אל אקצא, כולל המלחמה הנוכחית, שלה הם קוראים: תופאן אל אקצא״. פייגלין אמר: ״חמאס קרא למלחמה הזו מבול אל אקצא לא במקרה. זו מלחמת המקדש שלנו (חרבות ברזל, ס״ת). הכול מתחיל ונגמר בהר הבית. הוא הפתרון״. קלנר, שדורג במקום ה-47 ברשימת הליכוד, לא ייכנס לכנסת הבאה: הליכוד זכה ב-27 מנדטים. פייגלין חוזר אליה, ברשימה המשותפת של הציונות הדתית וזהות.

״הר הבית פשוט לא קיים בציבוריות הישראלית״

ח״כ אריאל קלנר (הליכוד), אפריל 2024

״זו מלחמת המקדש שלנו״

משה פייגלין, אפריל 2024

חבית חומר נפץ

ב-23 ביולי פרסמו שרי החוץ של ירדן, איחוד האמירויות, אינדונזיה, פקיסטן, טורקיה, סעודיה, קטאר ומצרים הודעה משותפת. הם גינו את העליות ההמוניות להר בהובלת ״שרים ישראלים קיצונים״, את הנפת דגל ישראל במתחם ואת הצבתם של שני אוהלי משטרה. זו הייתה הפעם השנייה באותה שנה שאותן מדינות מפרסמות הודעה דומה. בתחילת אוגוסט, בריאיון ל״גרדיאן״, הגדיר שר החוץ הירדני איימן א-ספדי את האיום על אל-אקצא ״מיידי״, והזהיר כי התעסקות בסטטוס-קוו עלולה להצית עימות דתי שיהדהד מעבר לפלסטין ולירדן. ״ירושלים היא חבית חומר נפץ״, אמר. ״אנחנו מוחים בדרכים חוקיות. אנחנו מנסים לעורר מודעות לסכנה המיידית״. שני הדברים שהדאיגו את עמאן היו קונקרטיים: העלייה ההמונית בתשעה באב של יותר מ-2,000 יהודים בהובלת איתמר בן גביר, שגורמים ירדניים כינו ״ההפרה החמורה ביותר של הסטטוס-קוו בהיסטוריה המודרנית״, וגיוס שוטרים דתיים ליחידת הר הבית.

ב-5 באוגוסט כינסה ירדן בעמאן את שרי החוץ ונציגי עשר המדינות הערביות החברות בוועדה השרית הערבית לפעולה בינלאומית נגד המדיניות הישראלית בירושלים, ולצדם את שרי החוץ של אינדונזיה, פקיסטן, טורקיה ומלזיה ואת מזכ״ל הליגה הערבית. ״הסכנה הזו גדולה מכדי להכילה אם תתפוצץ״, אמר ספדי. הוחלט להקים מנגנון לתיעוד המתרחש במקומות הקדושים, שיפיץ את התיעוד לארגונים בינלאומיים ולדעת הקהל העולמית כדי להראות כיצד הצעדים הישראליים דוחפים ל״סכסוך דתי״.

חודש לאחר מכן, ב-7 בספטמבר בקהיר, שבה הוועדה והדגישה את האפוטרופסות ההאשמית ואת מעמדה של מנהלת הווקף הירדנית כגוף המוסמך לנהל את ענייני אל-אקצא. בשבוע העצרת הכללית בניו יורק הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קיימו ישיבת שרים משותפת על ירושלים, ומזכ״ל הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי קרא שם לתרגם את העמדות המדיניות ל״צעדים מעשיים״. בתחילת אוקטובר הצטרפו ללחץ גם 14 מוסדות ערביים ואסלאמיים, שפנו ל-25 מנהיגים ודרשו פעולה מדינית, דיפלומטית, כלכלית ומשפטית.

״זה מנהל אותנו״

השינויים בהר, מזהיר צדקיהו, עלולים לפגוע גם במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל. הוא מזהיר מפני ״בידוד של מדינת ישראל בשדה הבינלאומי״ בעקבות התגברות ההתנגדות בעולם המוסלמי, המונה יותר מחמישים מדינות, ומזכיר במפורש את האפשרות לפגיעה בהסכמי אברהם ובניסיונות להשתלבות אזורית רחבה יותר.

כדי להסביר את חשיבות ההסדרים ההיסטוריים, צדקיהו חוזר להחלטות שהתקבלו לאחר מלחמת ששת הימים. משה דיין, שכיהן אז כשר הביטחון, ביקש ליצור מסגרת שתאפשר לישראל לשמור על השליטה הביטחונית בהר בלי לשנות מן היסוד את הניהול הדתי המוסלמי של המתחם. ״לכן משה דיין הבין את זה ועשה סטטוס-קוו, וניסה לנהל את הדבר הזה כדי שזה לא ינהל אותנו״, אומר צדקיהו. זה, מבחינתו, ההיגיון המדיני המרכזי של ההסדר: למנוע מהמאבק על המקום הקדוש להפוך לגורם שמכתיב את היחסים בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל לעולם המוסלמי. ״כיום זה מנהל אותנו, אנחנו לא מנהלים אותו״, הוא אומר.

״ליהודים יש זכות תפילה בהר הבית״, הוא אומר, אבל מדגיש כי מימוש הזכות הזאת צריך להתקיים במסגרת הסכמים שיבטיחו את המשך קיומו של המסגד ואת זכויותיהם של הפלסטינים. הסדר כזה, לדבריו, אינו יכול להיות מנותק מהשאלה הרחבה של הקיום הפלסטיני במרחב שבין הירדן לים. ״הר הבית מנהל יחסים דיאלקטיים עם הגדה, עם ירושלים, עם הארץ ועם עזה״, הוא אומר. ״אי אפשר לפתור את הר הבית בלי להידרש למה שקורה בכל הארץ, אבל אי אפשר להתעסק בכל הארץ ולהגיע לאיזשהו הסדר בלי באמת להידרש ברצינות לנושא של הר הבית״.

מעבר לשינויים בהסדרי התפילה, ליחסים עם ירדן ולסכנת ההסלמה, צדקיהו סבור שהמאבק על הר הבית נוגע לעצם אופייה של הציונות ולעתידה של מדינת ישראל. ״אנחנו נמצאים בתקופה שדבר כזה לא היה מעולם״, הוא אומר. ״זה בדמנו״, הוא אומר. ״כי זאת בדיוק השאלה של איזו ציונות ומה זאת ציונות״.

המשך התהליך, הוא מזהיר, עלול להוביל לאלימות נוספת ולאובדן חיי אדם, להקצנה דתית, לשחיקה של הדמוקרטיה הישראלית ולפגיעה באפשרות להגיע להסדר מדיני ולהשתלבות אזורית. הוא מזהה בו גם סכנה של מה שהוא מכנה רגרסיה רוחנית: מעבר מיהדות המבוססת על תפילה, לימוד ופרשנות למערכת פולחנית שבמרכזה חידוש עבודת המקדש. השינויים, לדבריו, עלולים להוביל גם להסלמה ולבידוד של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית, ולדחוף אותה למסלול שאת סופו הוא מתאר כדיסטופיה. ״הדבר הזה הוא לא רק מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות״, הוא אומר, ״אלא גם האם בכלל נהיה״.

פנינו למשטרת ישראל, למשרד לביטחון לאומי וללשכת ראש הממשלה, ונצרף את תגובותיהם אם יתקבלו