כשתעמולת הבחירות של השר היא סיור השפלת אסירות, מה הפלא שאסיר הוכה למוות? השאלה היא מי האחראי ומתי סולברג יתעורר

אתמול (ג׳, 1.9) הגישה פרקליטות מחוז דרום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד 12 אנשי שירות בתי הסוהר, בגין מותו של האסיר תאאר אבו עאצב בכלא קציעות ובגין תקיפת שמונה אסירים נוספים שהיו עמו בתא. אבו עאצב השתייך לפת״ח ונשפט ל-25 שנות מאסר עוד לפני 7 באוקטובר 2023. הוא מת בערב שבו נכנס לתא שלו כוח של סוהרים ולוחמי יחידת ״כתר״. מה שהוביל לכניסה, לפי כתב האישום, הוא שאלה שהוא שאל סוהר באותו יום. בצהרי 18 בנובמבר 2023 פנה אבו עאצב לסמל המשמרת ושאל אם יש ״הודנה״ – הפסקת אש – במלחמה. 

הסמל עדכן בכך את מפקד המשמרת, קצין בדרגת ממ״ן שהיה אחראי על ספירת האסירים. לפני ספירת הערב ערך הקצין תדריך שגרתי בהשתתפות כלל הנאשמים וסוהרים נוספים, ושם, כלשון כתב האישום, ״סיפר לנאשמים על דבריו של אבו עיאאב בדבר הפסקת אש והנחה את הנאשמים כי במסגרת ביצוע הספירה, יכנסו לתא על מנת להראות לאסירים שאין הפסקת אש״. הכניסה לתא בספירה היא עצמה חריגה: לפי הנוהל שנקבע אחרי 7 באוקטובר, האסירים יושבים על ברכיהם וידיהם מורמות מאחורי ראשם, והסוהרים אינם נכנסים אלא אם עולה צורך חריג. 

״הנחה את הנאשמים כי במסגרת ביצוע הספירה, יכנסו לתא על מנת להראות לאסירים שאין הפסקת אש״

כתב האישום

מפקד המשמרת ״הוסיף והבטיח לנאשמים כי הוא ייקח אחריות על כל מה שיקרה ושלא יחששו, שכן פיקוד הכלא מיודע בכל מה שמתרחש ושהוא עצמו מוכן ׳לשים תעודה׳ (להתפטר) אם יהיה בכך צורך״, ו״אף הזהיר סוהרות אשר נכחו בתדריך, שלא להיכנס לתא על מנת שלא תיפגענה באירוע״. את ההוראה מייחס כתב האישום לקצין לבדו: הוא הורה ״בנצלו את מעמדו כדמות הפיקודית הבכירה בכוח ובכוונו לכך שבעת הספירה ייכנסו לתא ויכו בצוותא חדא את האסירים הנמצאים בתא ויחבלו בהם, וכך הובנו דבריו על ידי כלל הנאשמים שנכחו במקום״. איש מדרגי הפיקוד שמעליו אינו נמנה עם הנאשמים, וכתב האישום אינו מציין אם נבדק מה ידעו ומתי – למרות ההבטחה שנשמעה בתדריך, ש״פיקוד הכלא מיודע בכל מה שמתרחש״. גם פרק מניע אין בו: האמירה של אותו קצין באותו יום, באוזני חלק מהנאשמים, ״בתחושותיו הקשות על רקע נפילתם בקרב של חיילים ממוצא דרוזי״, מוצבת ברקע בלי שהמסמך קושר בינה לבין ההוראה. 

19:08 

בסמוך לשעה 19:05 עצר הכוח בכניסה לאגף 24. מפקד המשמרת עישן, ולפי כתב האישום חזר שם על עיקרי דבריו מהתדריך. שלוש דקות אחר כך הגיעו הנאשמים אל התא. חלק מהסוהרים שאינם מיחידת כתר כיסו את פניהם באופן חלקי; לוחמי כתר עובדים ממילא כשפניהם מכוסות פרט לעיניים. 

הקצין נכנס ראשון, נעמד קרוב לפתח והחל בספירה. הוא קרא בשמו הפרטי של אבו עאצב, והאסיר השיב כנדרש ואמר את שם משפחתו. ״בסמוך לאחר מכן ובהתאם לתכנון מראש״, נכתב, ״הורה נאשם 1 לנאשמים להיכנס לתא״. אחד מהם, סוהר בתפקיד כלבן, נכנס עם כלבו. ״הכו הנאשמים, בצוותא חדא, את המנוח ואת כל שאר האסירים בתא באגרופים ובעיטות״, נכתב, ״חלקם חבטו באסירים בעוצמה תוך שימוש באלות כאשר חלק מהאסירים נמצאים על הרצפה צועקים ובוכים מעוצמת המכות״. מפקד המשמרת ״עמד בתוך התא קרוב לפתח ופיקד על המתרחש ואף הכה בעצמו אסיר אחד או יותר״. אחרי כמה דקות של ״תקיפה מאסיבית״ הוא צעק ״חדל״, והכוח יצא. ״אף אחד מהנאשמים לא דיווח על תקיפת האסירים או על אירוע חריג במהלך הספירה״. 

אבו עאצב התמוטט ואיבד את הכרתו. אסירים הזעיקו עזרה, והוא פונה למרפאת הכלא ״כשהוא ללא דופק וללא נשימה״. בוצעו בו פעולות החייאה, נט״ן פינה אותו לבית החולים סורוקה, ולשם, נכתב, ״הגיע ללא רוח חיים״. מותו נקבע ב-22:22 – שלוש שעות ורבע אחרי שהכוח הגיע אל התא. המכות גרמו, לפי כתב האישום, ״לשברים בצלעות ולקרעים בשריר הלב אשר הובילו לכשל לבבי בעקבות קרעים בחוד הלב בצד של החדר השמאלי ובעלייה הימנית״, ולצדם ״פגיעה נשימתית בעקבות שברים מרובים בצלעות, חזה דם־אויר והצטברות נוזל דמי ואויר אשר הפריעו להתרחבות הריאות״. שמונת האסירים האחרים שהיו בתא מזוהים בכתב האישום בראשי תיבות בלבד. לשבעה מהם נרשמו חבלות – המטומות בגב, בכתפיים, בזרועות, בבטן ובמותן – ולאחד נחבשה כף היד. מה עלה בגורלם מאז אינו מופיע במסמך. מכיוון שהתקיפה בוצעה בצוותא, כל הנאשמים נושאים לפי כתב האישום באחריות מלאה לתוצאה גם כשהמעשים חולקו ביניהם, והפרקליטות אינה נדרשת להוכיח מי הנחית את המכה שגרמה לקרע בשריר הלב. 

אחיו של אבו עאצב, מועאז, מסר באותם ימים: ״בשלב מסוים אחי הופרד מיתר האסירים והוכה באלות על ראשו וגופו עד לגרימת מותו, ולאחר מכן הושאר בתא מתבוסס בדמו למשך קרוב לשעתיים״. הגרסה הזו אינה תואמת את כתב האישום: הוא אינו מזכיר הפרדה, ומתאר אלימות שווה כלפי כל האסירים בתא. 

״בכוח סביר לפי הנהלים״ 

החקירה נפתחה בידי היחידה הארצית לחקירת סוהרים (יאח״ס) שבלהב 433. באותם ימים דווח רק כי אנשי שב״ס שנחקרו טענו שבתא ״התחילו סוג של הפרות סדר״, וכי הם השליטו סדר ״בכוח סביר לפי הנהלים״. הגרסה הזו קרובה מאוד לזו שכתב האישום מייחס עכשיו למפקד המשמרת כהנחיה לשקר: ״שהנאשמים נכנסו לתא בעקבות ישיבת האסירים בתא על גבי מזרונים בזמן הספירה והתפרעות שלהם״. 

עוד לפני שאחד הסוהרים נחקר, נכתב, פנה אליו סמל המשמרת ״והנחה אותו לשקר ולמסור בחקירה כי באירוע לא היה כלל שימוש באלות ע״י הנאשמים או סוהרים אחרים״. מפקד המשמרת עצמו נחקר ב-17 בדצמבר 2023, ולפני שנחקרו שתי סוהרות שנכחו באירוע התקשר לסוהר הכפוף לו וביקש ממנו למסור לאחת מהן שעליה לתאם גרסאות, ״ולא לומר בחקירה שהיה שימוש בכוח מצד הנאשמים אלא בגדר פעולת השתלטות לגיטימית בלבד״. הסוהר עשה כמבוקש: הוא פנה לסוהרות ״בעת ששהו יחד מתחת לפרגולה בכלא והשמיע להן את דבריו אלה של נאשם 1 אשר הוקלטו בטלפון שלו״. למחרת מסרה אחת מהן את הגרסה השקרית בחקירתה – ״אך בהמשך החקירה הודתה כי שיקרה ומסרה את גירסתה לאירוע״. 

ב-28 בדצמבר 2023 דיווחה שלי טפיירו בכאן כי אבו עאצב שימש דובר אסירי הפת״ח בכלא, וכי לפי כתב אישום נפרד שהוגש נגדו שילם לסוהר שוחד של כ-70 אלף שקל בעד הכנסת טלפונים ניידים לכלא ועוד. לפי אותו דיווח, אחרי שהליך גישור בעניינו התפוצץ הצהיר לפרוטוקול כי יפתח ״תיבת פנדורה״ בנוגע לכל מה שהוא יודע על שב״ס. כתב האישום שהוגש אתמול אינו מזכיר את הפרשה כלל, ואינו מציין אם נבדקה כמניע. 

שלושת סעיפי האישום מופנים לכל 12 הנאשמים: המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף 335(א)(1) ו-(2), כלומר נשיאת נשק קר והיות שניים או יותר שחברו יחד – עונש מרבי של 14 שנים; וריבוי עבירות של חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בנסיבות 382(א). 

עבירת ההמתה בקלות דעת נחקקה ב-2019 והחליפה את עבירת ההריגה: היסוד הנפשי שבה הוא נטילת סיכון בלתי סביר לחיי אדם, להבדיל מכוונה להמית או מאדישות לתוצאה, ועונשה המרבי 12 שנים – שמונה פחות מעונש ההריגה שקדם לה. לפי נתוני יאח״ס הוגשו ב-2024 אחד עשר כתבי אישום מול 1,022 תלונות שהתקבלו באותה שנה, וב-2025 חמישה כתבי אישום מול 772 תלונות. כלומר תלונה אחת מכל 93 הבשילה לכתב אישום, ובשנה שאחריה אחת מכל 154. 

״מינימום של המינימום״ 

כתב האישום הוגש יומיים אחרי שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר פרסם תיעוד מצולם מאגף האסירות הביטחוניות בכלא דמון. הסרטון פורסם ביום ראשון בבוקר, ובאותו יום שיגר הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מכתב דחוף ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג. נושא הפנייה, כלשונה: ״דרישה דחופה לאיסור וסנקציות על ביקורי תעמולת בחירות של השר לביטחון לאומי בבתי כלא״. לפי המכתב פרסם השר את התיעוד ״ביוזמתו ובאמצעות ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות״. מועד הביקור עצמו אינו ידוע: המכתב מציין שנערך בשבוע שקדם לפרסום, והתיעוד אינו נושא תאריך. כפי שדיווחה אפרת פורשר בוואלה, האסירות נראות בו עומדות מול השר וידיהן כפותות.

״בתיעוד נראה השר נכנס לתאים ומתשאל את האסירות המוחזקות בהם״, נכתב במכתב, ״שהלינו בפניו על תנאי כליאה חמורים שמשית עליהן שב״ס, ובכלל זה היעדר מקלחות תקינות ומים בתאים, מניעת טיפול רפואי, פשיטות סוהרים תכופות ואלימות ללא סיבה״. 

השר, לפי הוועד, הצהיר שמטרת ביקורו היא ״לראות מקרוב את יישום המדיניות״ שלו, ״ואף קבע כי מטרתו היא להוריד את תנאי הכליאה ׳למינימום של המינימום׳״. בסרטון הוא אומר לאסירות ״לחטופים שלנו לא היה שמפו ולא היו להם תנאים״, ״נגמרו הקייטנות בבתי הכלא״ ו״מחבלים ומחבלות יקבלו את המינימום שהחוק מחייב, ולא מעבר לכך״. החתומה על המכתב, עו״ד מירב בן זאב, מנהלת המחלקה המשפטית בוועד, אינה טוענת שהביקור אסור אלא שהפרסום שלו הוא תעמולת בחירות במימון ציבורי. 

שימוש בנכסי ציבור

סעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) נושא את הכותרת ״איסור שימוש בנכסי הציבור״, ואוסר תעמולה ״בכספים או בנכסים מוחשיים או בלתי מוחשיים של גוף מבוקר״; הוועד מרחיב אותו גם ל״כוח אדם, מתקנים וסמכות רשמית״, וזה ניסוחו שלו ולא לשון החוק. ביקור מתוקשר של שר בכיר, הוא כותב, ״המסתייע במנגנון שב״ס ובצוותי תיעוד לשם הפקת תוכן פרסומי ליום הבחירות שבועות ספורים מראש, ואשר מפורסם ביוזמת השר עצמו ומפלגתו, עונה במלואו על ההגדרות שכבר קבע כבודו עצמו באירועים קודמים״. 

סולברג כבר הורה לבן גביר שלוש פעמים במערכת הבחירות הזו להסיר סרטונים שצילם בנכסי מדינה. ב-17 במרץ הורה לו להסיר שניים – אחד מכלי שייט משטרתי ואחד מביקור בבית סוהר – בקביעה שנכסי הציבור ״אינם אביזר במה בתעמולת בחירות״, ופסק נגדו ונגד סיעתו הוצאות של 9,000 שקל. 

ב-31 במרץ הפך למוחלט צו ארעי נגד סרטון קידום עצמי שצולם במוזיאון אסירי המחתרות, וחייב אותם לשאת שווה בשווה בהוצאות של 28 אלף שקל. וביוני, בהכרעה שהמכתב עצמו אינו מונה והיא הקרובה ביותר לדמון, הורה לו להסיר סרטון שצולם במתקן המעצר בנמל אשדוד ובו נראה השר בין פעילי משט הסומוד הכפותים ומנופף בדגל ישראל – ופסק נגדו 23 אלף שקל, מהם 15 אלף למשרד לביטחון לאומי, ליועצת המשפטית לממשלה ולשירות בתי הסוהר עצמו. ב-23 ביולי הורה סולברג לבן גביר להשיב עד אותו ערב לעתירה שהגישה עמותת ״בוחרים בישראל״ נגד סיור עיתונאים שתוכנן בכלא עופר. והסיור בוטל. 

פריבילגיה של שר

״חומרת המעשה גוברת משעה שכרקע לתעמולה משמשות נשים הכלואות תחת מרות המדינה, בלי אפשרות להתנגד לסיטואציה או ללעג על תלונותיהן״, נכתב. ״מדובר בניצול פוליטי של אוכלוסייה חסרת ישע לצורך רווח אלקטורלי אישי, תוך הפיכת סבל מתועד לתוכן שיווקי״. בפועל, מזכיר הוועד, ביקורי משפחות וביקורי חברי כנסת אינם מתאפשרים וחל איסור על צילום בבית הכלא: ״עצם הכניסה והצילום הן פריבילגיות הניתנות על ידי השר, לצרכיו הפוליטיים״.

״עצם הכניסה והצילום הן פריבילגיות הניתנות על ידי השר, לצרכיו הפוליטיים״

הוועד הציבורי נגד עינויים

השאלה מי מורשה לראות את האסירים הביטחוניים כבר הגיעה לבית המשפט העליון, ובאותו הרכב. ביוני דיווחנו כאן על פסק הדין בעניין ביקורי הצלב האדום: בג״ץ הפך את הצו על תנאי למוחלט וקבע שעל המדינה לאפשר את הביקורים, אחרי יותר משנתיים וחצי של איסור. ישבו בו הנשיא יצחק עמית, השופטת דפנה ברק-ארז והמשנה לנשיא נעם סולברג – אותו שופט שאליו הוגשה עכשיו הפנייה. 

הוועד מפנה לסעיף 3 המשותף לאמנות ג׳נבה. לפי הסעיף, במי שמוחזקת במשמורתו של צד ללחימה או כוח כובש ינהגו ״תמיד מנהג אנושי״ ואסורה ״פגיעה אנושה בכבוד הפרט, ובייחוד יחס משפיל ומבזה״, וכותב שהפרות של אמנת ג׳נבה השלישית ״נחשבות לפשעי מלחמה״. בהודעה שמסר לתקשורת טען הוועד כי פגיעה בכבודן של העצורות ״העלולה להוות פשע מלחמה״. הטשטוש אמנם ״הפחית את חומרת ההשפלה״, אולם ״המספר המצומצם יחסית של עצורות בכלא דמון אינו מאפשר הגנה מספקת על זהותן״, וגם ״אם המצולמות בכפייה לא זוהו בפנים, הן נחשפו לשאלות משפילות ויחס מזלזל, שפוגעים בכבודן ושאסורים גם לפי האמנה נגד עינויים, שמדינת ישראל מחוייבת לקיימה״.

33 מתוך 38

הוועד מייצג כמה מהאסירות המוחזקות באגף הביטחוני-נשים בדמון, בהליכים תלויים ועומדים בעניין תנאי כליאתן, וטוען שהתלונות שהושמעו בפני השר ״עולות בקנה אחד עם טענות הוועד בהליכים אלה זה מכבר״: ״בידוד ממושך מהעולם החיצון, גם של ילדות; פגיעה קשה בתזונה; תנאי עינויים, המוחלים גם על נשים בהריון״. מכאן המסקנה החדה ביותר במכתב: הצהרתו של השר שהתנאים הונמכו במכוון ״למינימום של המינימום״ היא ״למעשה, הודאה והתרברבות במדיניות האמורה לצורכי תעמולה״. אותו סרטון שהוועד רואה בו חומר תעמולה משמש לו, באותה נשימה, גם ראיה.

״הודאה והתרברבות במדיניות האמורה לצורכי תעמולה״

הוועד הציבורי נגד עינויים

בסרטון מכנה השר את המצולמות ״מחבלות״. בבדיקה שפרסמה כאן סיון תהל בתחילת אוגוסט עלה כי מספר הנשים הכלואות על רקע ביטחוני זינק ב-67 אחוז בחצי שנה, מ-57 בינואר ל-95 ביוני 2026, ומתוך 38 הנשים שנוספו לאוכלוסייה הזו 33 מוחזקות במעצר ולא לאחר הרשעה. מספר השפוטות הביטחוניות עלה באותה תקופה מ-7 ל-12 בלבד. כלומר רוב הגידול בכליאת נשים על רקע ביטחוני אינו ריצוי עונש אלא מעצר לפני הרשעה. מכאן גם החשש הנוסף שמעלה הוועד: הפרסום ״עלול אף להוות ניסיון פסול להשפיע על הדיון המשפטי בעניינן, לפגוע בפרטיותן ובכבודן, ולשמש להרתעה נגדן או נגד בני משפחתן״.

מסולברג מבקש הוועד להפעיל ״את מלוא הסמכויות הנתונות לו״ כיושב ראש הוועדה: הסרה מיידית של כל תיעוד שפורסם מהביקור בדמון, ״הסנקציה הכספית המרבית האפשרית בנסיבות העניין״ בהתחשב בכך שמדובר ״בהפרה חוזרת ונשנית לאחר קנסות והתראות קודמות״, הודעה רשמית לשר, לשב״ס ולכל מי שיש לו נגישות מיוחדת לעצורים מתוקף תפקידו שביקורים מתוקשרים בבתי סוהר בעיצומה של מערכת בחירות אסורים לפי סעיף 2א, שקילת הפניית העניין לאכיפה פלילית, וצו מונע שיאסור ביקורים כאלה – ״במיוחד באגפים ביטחוניים״ – עד תום מערכת הבחירות. הבחירות יתקיימו ב-27 באוקטובר. עד אז, ההכרעה שתתקבל לא תיגע רק בכללי התעמולה אלא גם בשאלה מי מורשה להיכנס עם מצלמה לאן שמשפחות וחברי כנסת אינם נכנסים – ומה קורה שם כשאף אחד לא מצלם.