הבחירות יוכרעו הרבה לפני שתגיעו לקלפי

השבוע הסתיים המונדיאל. מיליארד בני אדם צפו בספרד מרימה את הגביע, ואיש לא ערער על התוצאה – כי כולם ראו את אותו משחק, על אותו מגרש, עם אותו שופט. עכשיו דמיינו גמר שבו קבוצה אחת מסמנת את הקווים, קובעת מי נכנס לאצטדיון, ממנה את השופט וגם עורכת את השידור. לתוצאה של דבר כזה לא קוראים ספורט; קוראים לה ״הודעה לעיתונות״.

שבוע חלף מאז שהתפזרה הכנסת ה-25, ורשמית ישראל יצאה לעונת בחירות. השאלה של הבחירות האלה אינה מי ינצח באוקטובר, אלא אם המשחק יהיה הוגן – חשש שהשמיע אמש גם נשיא המדינה – ושלושה דברים מוכרעים כבר עכשיו.

1. מי על המגרש

מאז הקורונה הוצבו קלפיות גם בבתי אבות ובמקבצי דיור לא-סיעודיים – הסדר שהנגיש את ההצבעה לכ-37 אלף בעלי זכות בחירה. בבחירות האחרונות הצביעו בהם כ-27 אלף, כ-80 אחוז – הרבה מעל שיעור ההצבעה הכללי. ועדת הבחירות המרכזית ביקשה לעגן את ההסדר בחוק; הליכוד הפיל את ההצעה בוועדת החוקה, והפרק כולו נשמט מחוק הבחירות בשלב מאוחר של החקיקה. 

הנימוק הרשמי, מפי ח״כ עמית הלוי: ההסדר מפלה קשישים מוגבלי תנועה שגרים בבתיהם. הנימוק האמיתי לא ממש הוסתר. ״מדובר בהצעה שתסייע אלקטורלית לליברמן״, אמרו מקורות בליכוד. ח״כ דוד ביטן ניסח את זה בפשטות: מקבצי הדיור לעולים ״הם כולם ישראל ביתנו״. והקשישים לא לבד: ועדת הבחירות ביקשה לאפשר לכל בוחר לעדכן ״כתובת לטובת בחירות״ עד 64 יום לפני יום הבחירות, כדי שסטודנטים, למשל, יוכלו להצביע ליד מקום הלימודים. גם לזה התנגדו בליכוד, בנימוק של ״חשש לבעיות לוגיסטיות״.

בשבוע שעבר עתרו יותר מ-50 דיירי בתי אבות ודיור מוגן לבג״ץ, בבקשה לצו על תנאי ולדיון דחוף. דנה אבידר, בת 87 מירושלים, שיודעת בדיוק כמה מדרגות מפרידות בינה לבין הקלפי בבית הספר הקרוב, שאלה: ״כל פושע כמו יגאל עמיר יכול להצביע בבית הסוהר שלו, אז למה אנחנו לא?״. ההצעה נפלה ב-14 ביולי, באותו יום שבו אישרה הכנסת סופית את הקפאת מעצרי העריקים. מקבוצה אחת הוסרה החובה הבסיסית ביותר, ומקבוצה אחרת הורחקה הזכות הבסיסית ביותר. לא צריך תיאוריה על שחיקה דמוקרטית – מספיק לקרוא סדר יום של יום אחד בכנסת.

2. לשנות את חוקי המשחק

את השופט עצמו כבר ניסו לבחור. ביוני ניסתה הקואליציה למנות למבקר המדינה – האיש שמבקר את פעולות הממשלה, ושבידיו גם הביקורת על מחדל 7 באוקטובר – את עו״ד מיכאל ראביליו, סנגורו של נתניהו, כשחברי כנסת מפרים בזה אחר זה את חשאיות ההצבעה ״כדי לייצר טראפיק ברשתות החברתיות״, כפי שכתב אצלנו עו״ד עמית מור, שייצג את העותרים. בג״ץ בלם את המהלך פה אחד, בהרכב של חמישה: אין ״חשאיות חלקית״. החשאיות אינה זכות של הבוחר אלא תנאי מבני לבחירה חופשית, כי ברגע שאפשר לדרוש הוכחת הצבעה – מי שלא יציג אותה ייחשד, והשאר יתיישרו מעצמם. מור הוסיף אזהרה שמכוונת היישר לאוקטובר: ברגע שמותר לצלם מאחורי הפרגוד, מה ימנע מיריב פוליטי לייצר ב-AI תמונה של אדם מכניס למעטפה פתק שלא הצביע עבורו? ״אין לדבר סוף״. הבחירה תשוב לכנסת בקרוב. ואת חוות הדעת, אגב, כתב המשנה לנשיא העליון נעם סולברג – יו״ר ועדת הבחירות המרכזית, האיש שינהל את בחירות אוקטובר.

ביום ראשון פתח הימין המשיחי את קמפיין הבחירות שלו – איך לא – על גבול עזה. גם אני קיבלתי שיחת טלפון שהזמינה אותי לצומת ניצנים, לקחת חלק בצעדת מחאה ליישוב הרצועה. כפי שהיטיב לתאר אורן זיו בשיחה מקומית, את האירוע ״קשה לכנות הפגנה או מחאה. הפגנה ומחאה הן פעולות המכוונות לדרוש דבר-מה מהשלטון״ – והצעדה הזאת התקיימה בהשתתפות שרים וחברי כנסת, בחסות המשטרה, בתוך שטח צבאי סגור. הצו לא הפריע לחיילים לחלק לצועדים בקבוקי מים ולהסיע אותם ברכבים ממוגנים עד הגדר, שם הבטיחה דניאלה וייס לקהל: ״לא יהיו יותר ערבים בעזה, חד-משמעית״. במחאות של הצד השני, הזכיר זיו, ההסעות היחידות שקיבלו מפגינים מהצבא היו בזינזנות למעצר, והשתייה היחידה – מי בואש.

שלושה שבועות קודם, בח׳ירבת א-טוואיל שבגדה חתכו מתנחלים את צינור המים הראשי של הכפר – בפעם השלישית בתוך חודש. כשהגיעו פעילים עם רתך לסגור את הקטע שנחתך, הוכרז שטח צבאי סגור – שחל רק עליהם. באחד התיעודים נראה חייל מצמיד את רגלו לצינור כדי למנוע את סגירתו. המתנחלים נשארו בשטח והשלימו את ההשחתה בכלי חשמלי. צו אחד, שני שימושים: הוא לא שומר על שטח, הוא מסמן למי השטח שייך.

כשלא משנים את החוק, פשוט מפעילים אותו בבררנות. חודש אחרי ש-6 מדינות מערביות הטילו סנקציות על הגופים שמאחורי חוות הבודדים, המשרד לביטחון לאומי מזרים 4 מיליון שקל, בפטור ממכרז, לעמותת ״אהבת גלעד״ – שהוגדרה על ידי משרד החוץ הבריטי ״הצינור הכספי״ של איגוד החוות. 

ההעברה פורסמה כ״כוונת התקשרות״ באתר מינהל הרכש, מתחת לרדאר. מאז הקמת הממשלה הועברו להתנחלויות 25 אלף דונם ב-114 צווי אלוף – מספר השווה לכלל הצווים שהוצאו ב-22 השנים הקודמות גם יחד – בלי פרסום ובלי זכות התנגדות. וכשמפגין חרדי שרואה רק בעין אחת נפצע בעינו הבריאה ממכת״ז שכוון לפניו, והגיש תלונה עם מסמכים רפואיים, סרטון ושני עדי ראייה – מח״ש סגרה את התיק בלי לגבות עדות אחת, בנימוק ש״ההליך הפלילי אינו מסגרת מתאימה לבירור נסיבות העניין״. שבועות אחרי שהכנסת עיגנה בחוק חובת תיעוד של כל הפעלת מכת״ז.

3. להחליף את השדרן

בשביל לבחור בצורה אמיתית צריך לדעת את העובדות. והכנסת, רגע לפני שהתפזרה, הכריעה גם מי ישלוט בצינור שדרכו הן עוברות: חוק התקשורת של קרעי, שאושר במליאה 53 מול 48, מקים רשות רגולציה מאוחדת שבה לשר השפעה מכרעת על מינוי שישה מתוך תשעת חברי המועצה. בג״ץ הקפיא את סעיפיו המיידיים בצו ארעי בעקבות ארבע עתירות, אבל הכיוון הוצהר: חדר העריכה הלאומי נבנה מחדש בידי צד אחד למשחק.

ובזמן שצד אחד נאבק על השליטה במסך, איש לא שומר על הדלת. דוח מיוחד של מבקר המדינה, שפרסמנו החודש, קבע: תשע שנים הממשלה יודעת שאיראן מנסה להשפיע על השיח הציבורי בישראל – ולא עושה דבר. חמישה מיליון מסרונים נשלחו לישראלים מאיראן ומחיזבאללה, קמפיין ״משפט הבוגדים״ הפיץ תמונות של שוטרים תחת הכיתוב ״בוגדים״ – ואפס הליכים פליליים נפתחו. תוכנית הפעולה שהכין מערך הסייבר הוגשה למזכיר הצבאי דאז, רומן גופמן – היום ראש המוסד הנכנס – ושכבה בלשכת ראש הממשלה שנה בלי שאיש פתח אותה: ״התוכנית לא הועברה לידי רה״מ ולא הובאה לידיעתו״, טען ראש הסגל. מאוגוסט 2025 אף גורם ממשלתי אינו מופקד על התחום. וזה לא חוסר יכולת. לא מדובר בעוד איום מוגזם, שב״כ סיכל קמפיינים זרים בבחירות הקודמות, וברומניה בוטל בגלל קמפיין כזה סיבוב בחירות שלם.

אצלנו, ועדת הבחירות לא קיימה בין 2022 לאוגוסט 2025 ולו פגישה אחת עם הפלטפורמות, ושב״כ מסר רק בינואר שהחל ״בפעילות ממוקדת״ לקראת אוקטובר. את הסכנה ניסח כבר ב-2021 השופט עוזי פוגלמן, יו״ר ועדת הבחירות דאז: קובצי דיפ-פייק בתעמולה ״עלולים לערער בקרב הציבור את האמונה בכך שיש אמת בבחירות בכלל: אם כל דבר אפשר לזייף, מדוע להאמין בדבר כלשהו?״

ויש גם מה שפשוט לא משודר. ישראל הרחיבה את שליטתה לכמעט שני שלישים מרצועת עזה במהלך הפסקת האש – הקו הצהוב שהפך לכתום, וביניהם לכודים יותר מ-14 אלף משקי בית – כפי שחשפה אצלנו סיון תהל, על בסיס מפות האו״ם. צה״ל לא הוציא על זה הודעה, גם לא הממשלה – אבל בן גביר דווקא התגאה: ״אם היו אומרים לפני שלוש שנים שנשלוט ב-70% משטחי רצועת עזה, אף אחד לא היה מאמין״. בתקשורת בארץ זה בקושי סוקר. צופה שחדר העריכה שלו נמסר לשחקן אחד, שהשידור חשוף למניפולציה זרה בלי שומר, ושחלקים שלמים מהמשחק שמתנהל בשמו לא מגיעים אליו בשפתו – לא מכריע בבחירות. הוא צופה בשידור חוזר ערוך, ובטוח שזה חי.

שריקת הסיום

קל לספר שחיקה דמוקרטית כדרמה: הפיכה, רגע שבירה, חקיקת בזק שמוציאה המונים לרחובות. אבל הכנסת ה-25 לימדה ששחיקה עובדת אחרת. היא מפוזרת על ערוצים מקבילים, שכל אחד מהם נראה טכני מדי, מקומי מדי, קטן מדי לכותרת ראשית: צו פה, הקפאה שם, תיק שנסגר, פטור שהוזרם. אף פריט בודד לא מצדיק הפגנה; הסך הכולל מצדיק בהלה.

זו העבודה של עיתונות שאין לה בעלים מלבד קוראיה: לחבר את הנקודות שאיש – מסחרי, פוליטי, ממלכתי – לא מרוויח מחיבורן. את הצו בא-טוואיל לצעדה על הגבול. את הפטור לחוות לחוקים שנתקעו בבליץ. את חוק התקשורת לעמדת השמירה הריקה. את הקלפיות שהוסרו מבתי האבות למעצרי העריקים שהוקפאו באותו יום. באוקטובר תישמע שריקה, ותהיה תוצאה, וכולם יתייחסו אליה כאל סוף המשחק. אבל המשחק מתנהל עכשיו – על הקווים, על רשימת הנכנסים, על חדר העריכה. מי שיחכה לשריקה, יגלה שלא נותר לו אלא לצפות בטקס הענקת הגביע.

וגם: אתר המקום בעיצוב חדש ובלב שלו – דאטה האב:

בזמן שיש מי שעובד קשה כדי לסלף מידע ולעוות אותו – הנגשת מידע זאת העבודה שלנו, על אפם ועל חמתם. אנחנו גאים להשיק את מרכז הנתונים והתחקירים שלנו. במוקד – בחירות 2026. מפת הסקרים מתעדכנת מדי יום: מנדטים לכל מפלגה, מגמה לאורך זמן, ובונה קואליציות שבו אתם מרכיבים ממשלה. וזו רק ההתחלה. בשבועות הקרובים ייפתחו שם עוד מאגרים ותחקירים מתעדכנים – כי תחקיר לא מסתיים כשהוא עולה לאוויר, והנתונים צריכים להישאר פתוחים.

מוזמנים להיכנס, לחפור, ולכתוב לנו מה עובד ומה חסר.