״מתחת לבלטות״ מסבירה איך יוצאים מהמינוס. היא לא מסבירה איך נכנסנו אליו

החודש עלתה לתאגיד העונה השנייה בסדרה ״מתחת לבלטות״ בכיכובו של שאול אמסטרדמסקי. מטרתה המוצהרת: לצייד אותנו, הישראלים, ב״מדריך להתנהלות כלכלית נכונה וחסכנית״, כשמילות הקסם, החוזרות בתיאור הסדרה, הן ״נכון״, ״חסכוני״, ״אחראי״, ״שקול״ ו״נבון״. בפרקים ששודרו עד כה, הסדרה מבטיחה ללמד אותנו כיצד לצאת מהמינוס ב״כמה צעדים פשוטים״, איך נכנסים לתחום ההשקעות ״באופן שקול ונבון״ וכיצד כל אחד יכול ״להוריד את הבנק על הברכיים״. הכותרות האלו מוכרות לציבור הישראלי את החלום הניאו־ליברלי הקלאסי, לפיו רק אם נעבוד קשה, נחסוך, נשקיע ונתמקח, נוכל לחיות כאן חיים נוחים ויציבים. הבעיה היא שבפועל המציאות בישראל מספרת סיפור אחר לגמרי.

הפרק הראשון עוקב אחרי משפחת חדד, לה רשימה מסועפת של חובות לגופים בנקאיים וחוץ־בנקאיים. אמסטרדמסקי מגיע אליהם הביתה במטרה ללמד אותם התנהלות כלכלית נכונה מהי. במהלך הפרק הם עוברים יחד על רשימת ההוצאות וכשהם מגיעים להוצאות על בגדים משיין – שאול מישיר אל בני הזוג מבט נוזף ואומר להם: ״לא חבר׳ה. זה נגמר״. בני הזוג המבוישים מורידים את ראשם בהכנעה. זה תחילתו של ״מסע מופלא לשינוי כלכלי״, במהלכו בני הזוג חדד לומדים ״להדק את החגורה״, לקבוע סדרי עדיפויות נכונים, לעקוב אחר ההוצאות וההכנסות ולהוכיח שהם ״על זה״.

המצב הזה לא נובע רק מבחירה אישית, אלא ממדיניות ממשלתית שמפקירה אותנו לגורלנו

ניסיון נואש לגשר על הפער

אך הפרק כולו מתעלם מהעובדה שהלוואות או מינוס בבנק ברובם אינם תוצר של ניהול כלכלי גרוע, של מחסור בידע או של בזבזנות כרונית. העובדה שלשליש ממשקי הבית בישראל יש מינוס באופן קבוע ושאחד מכל 11 בוגרים הוא חייב בהוצאה לפועל, מלמדת שלתופעה החדשה והנרחבת הזו יש הסבר פשוט הרבה יותר: ניסיון נואש לגשר על הפער, ההולך ומתרחב, בין השכר הריאלי לעלויות המחיה. מעמד הביניים הנשחק נאלץ להתקיים מהלוואות שכל מטרתן לאפשר אשליה, גם אם זמנית, של רמת חיים סבירה. בעולם שבו מחירי המזון והדיור עולים בעשרות אחוזים ואילו המשכורות באחוזים בודדים, כשכוח הקנייה שלנו פוחת, אבל מדינת הרווחה בנסיגה וגם הסיוע הממשלתי הולך ומצטמצם – אין פלא שיתרת החוב של משקי הבית בישראל צמחה ביותר מפי שניים רק בעשור האחרון.

אל דאגה, בזמן שמשקי הבית בישראל מתבססים על חוב כדי לכסות את הצריכה השוטפת, הבנקים וחברות האשראי משלשלים לכיסיהם רווחים נאים בזכות הריביות שהם גובים, והממשלה יכולה להמשיך לדווח על ״צמיחה״ ולשלוח אותנו ללוות מהבנקים, כשהיא עצמה ממשיכה לשבת רגל על רגל. מי שמשלמים את המחיר הם אנחנו, בבריאות הפיזית, בתוחלת החיים ובבריאות הנפשית, כשהחיים שלנו הופכים לרעועים, שבירים ובלתי יציבים.

במציאות כזו, בניגוד למה שהסדרה מוכרת לנו, ילדים בני 7 או 12 שמשקיעים בשוק ההון זה לא ״מהפכה״ ולא מחזה מלבב או חמוד, אלא מחזה עצוב, שמשקף הפנמה עמוקה של הדור הצעיר שגדל כאן את החיים שמחכים לו בעתיד. הם יודעים היטב את מה שאנחנו מכחישים: שהם יצטרכו מגיל צעיר להתמודד עם עולם יקר ותחרותי, בלי סיוע מההורים ובלי תמיכה מהמדינה. הם מבינים שגם אם הם ילמדו טוב בבית ספר, יעשו תואר נחשב ויעבדו בעבודה קשה עד יום הפרישה, השכר שמחכה להם לא הולך להספיק כדי לכסות את החיים כאן.

ילדים בני 7 או 12 שמשקיעים בשוק ההון זה לא ״מהפכה״ ולא מחזה מלבב או חמוד, אלא מחזה עצוב

״לאזור אומץ״

בעידן כזה, טיפים על איך ניתן ״לאזור אומץ״ ולהוריד עמלות מהבנק, היא דרך לא אפקטיבית להתמודד עם הבעיה. ובניגוד להבטחות, היא לא תוריד אף בנק ״על הברכיים״. קשה להאמין שרק לפני עשור וחצי קמו הצעות אמיצות באמת, כמו ועדות טרכטנברג ואלאלוף, שכתבו תוכניות ממשלתיות על איך לשנות את ריכוזיות הבנקים, להילחם במונופולים וביוקר המחיה ולפעול למיגור העוני. אלו היו תוכניות ציבוריות וממשלתיות שדרשו אומץ אמיתי, אבל הן, בניגוד למדריכים צבעוניים על השקעות בשוק ההון, מעלות כבר שנים אבק במגירה ולא מעניינות איש. כך, עשור וחצי אחרי המחאה החברתית שהוציאה חצי מיליון איש לרחובות, הרגילו אותנו לעובדה שכבר אי אפשר לצפות מהממשלה שלנו לדבר.

הגיע הזמן שבתאגיד יפסיקו להטיל את האחריות עלינו, האזרחים

ההתמקדות של הסדרה בפרט עצמו, בשאלה אם הוא הזמין אוכל מוולט או ״התגבר״ והכין ארוחה בבית, אם הוא השקיע את מעט הכסף שלו בתיק מניות עצמאי או הוריד את עמלת העו״ש באחוז אחד או בעשרים, מצרה את נקודת המבט שלנו וגורמת לנו להשלים עם העובדה שיציבות כלכלית תלויה אך ורק בהתנהלות הכלכלית שלנו. אבל האמת הפשוטה היא שרבים מאיתנו הם אזרחים חרוצים ועובדים, שעדיין מתקשים לסגור את החודש. המצב הזה לא נובע רק מבחירה אישית, אלא ממדיניות ממשלתית שמפקירה אותנו לגורלנו. כך הסדרה החדשה מפספסת פעמיים: היא גם מצביעה על הסיבות הלא נכונות למצב הקיים וגם מציעה דרכים לא אפקטיביות להתמודד איתו. הגיע הזמן שבתאגיד יפסיקו להטיל את האחריות עלינו, האזרחים, ויבינו שהפתרון לבעיות שלנו לא נמצא מתחת לבלטות.

אריאל שורץ הוא דוקטורנט למשפטים ועמית במולד – מכון להתחדשות הדמוקרטיה