בוועדת הבחירות נפל הפור: אין אופוזיציה בישראל. יש יורשים לנתניהו

אירועי אמש בוועדת הבחירות המרכזית הם המשך הניסיון להרוג את השיח הפוליטי בישראל. בתוך כמה שעות הצביעה הוועדה בעד פסילתם מההתמודדות לכנסת ה־26 של יו"ר בל"ד סמי אבו שחאדה, של ח"כ עופר כסיף (חד"ש), של רע"ם בראשות מנסור עבאס ושל הרשימה המשותפת. את אבו שחאדה פסלה הוועדה ברוב של 31 מול ארבעה, ובצעד חריג הצטרף להצבעה גם יו"ר הוועדה, שופט העליון נעם סולברג. כסיף, רע"ם והרשימה המשותפת נפסלו כל אחד ברוב של 18–19 מול חמישה.

בעניינו של אבו שחאדה קבעה היועצת המשפטית לממשלה כי קיימת ראיה כבדת משקל לתמיכה במאבק מזוין, וביקשה מהוועדה לשקול את פסילתו בכובד ראש. לגבי כל השאר, כסיף, רע"ם, בל"ד והרשימה המשותפת, קבעו היא ופרקליט המדינה שאין בסיס משפטי לפסילה. ובכל זאת החליטה הוועדה, גוף שמורכב מנציגי המפלגות המתחרות בבחירות, לפסול שלושה ביטויים שונים של הפוליטיקה הערבית בישראל.

הרוב בוחר את יריביו

לאורך השנים ועדת הבחירות פסלה שוב ושוב נציגים מהמפלגות הערביות ומהשמאל, בהם בל"ד (שנפסלה לפחות ארבע פעמים), אחמד טיבי (2003), חנין זועבי (2013, 2015), היבא יזבק (2020) ועופר כסיף (2019). בית המשפט העליון הפך כמעט כל פסילה. מן הצד השני הוועדה אישרה את ברוך מרזל, כאשר בקשות לפסילתו נדחו ב-2003 ו-2015, וכן את מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר. דווקא העליון הוא שפסל אותם בשל הסתה לגזענות. בן גביר הורשה להתמודד.

זה לא אומר שפסילה לעולם אינה מוצדקת, אבל יש בעיה עמוקה במנגנון שבו נציגי הרוב היהודי מכריעים אם יריביהם הפוליטיים מן המיעוט הערבי רשאים בכלל להתמודד מולם. הרוב רשאי לנצח את המיעוט בבחירות. הוא לא אמור לבחור איזה מיעוט יורשה לעמוד מולו בקלפי. והפעם הצטרפו לרוב הזה בפומבי גם מי שמתיימרים להחליף את השלטון. 

בני גנץ וכחול לבן תמכו בפסילת אבו שחאדה, בל"ד וכסיף. ישראל ביתנו הלכה על כל הקופה ותמכה בפסילת כולם. נפתלי בנט, יאיר לפיד, גדי איזנקוט והדמוקרטים של יאיר גולן ונעמה לזימי תמכו בפסילת אבו שחאדה. לפיד אמנם הורה לנציגיו להיעדר מההצבעה בטענה שמדובר ב"הצגה פוליטית", והדמוקרטים הסתייגו מפסילה גורפת של המפלגות הערביות, אבל על אבו שחאדה כמעט לא היה ויכוח.

קראתי את המאמר של אבו שחאדה. זה ניתוח פוליטי-מדיני מנקודת מבט פלסטינית. הוא מנתח את האירוע, את התנאים שהובילו אליו, את הכשל הישראלי ואת השלכותיו האפשריות על הפלסטינים, על ישראל, על הנורמליזציה ועל המסלול המדיני. אפשר לחלוק על התזמון של פרסום המאמר, ואבו שחאדה אמר זאת בעצמו בדיעבד, אבל תזמון אינו תוכן. אין במאמר שמחה לאיד, אין חגיגה של הרג ישראלים ואין קריאה לפגיעה באזרחים. כדי להפוך את הניתוח הזה ל"תמיכה במאבק מזוין" צריך לייחס לכותב עמדה שאינה כתובה בו.

עוד מאותו הדבר

מליברמן ועד הדמוקרטים נוצרה הסכמה רחבה. אפשר להתנגד לתפיסה של אבו שחאדה, להציע תפיסה אחרת ולנסות להביס אותה בבחירות. זאת פוליטיקה. אבל כשגם האופוזיציה מבקשת להוציא מן המשחק את מי שמערער על הנחות היסוד של הסדר הקיים, לא נשארת פוליטיקה. נשארת תחרות על השלטון. דבר אחד אי אפשר לומר על אבו שחאדה: שהוא לא מהווה אלטרנטיבה. בל"ד מציעה תפיסת עולם שאפשר לא להסכים לה, אבל ברור מה היא: מדינת כל אזרחיה, הכרה בפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי, שינוי היחסים בין יהודיות המדינה לבין אזרחות שווה, סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. זאת אלטרנטיבה לסדר הקיים ולהגמוניה.

פסילת המפלגות הערביות לא מעלה רק שאלה משפטית של הזכות לבחור ולהיבחר. היא נוגעת לשאלה יסודית יותר: האם מתקיימת בישראל פוליטיקה, או רק תחרות בין גרסאות של אותו דבר?

גם חד"ש מציעה אלטרנטיבה: מסורת פוליטית יהודית-ערבית וסוציאליסטית, שמחברת בין שוויון אזרחי, צדק חלוקתי, סיום הכיבוש ושתי מדינות. רע״ם מציעה מודל אחר, שמרני ודתי יותר, פרגמטי יותר ביחס להשתלבות בשלטון וממוקד בצרכים האזרחיים של החברה הערבית, ושיאו הוא הצטרפותו של ח"כ יואב סגלוביץ' למקום השני ברשימה. אבל גם רע"ם מחזיקה בתפיסה מדינית מפורשת: סיום הכיבוש, מדינה פלסטינית והכרה בערבים בישראל כמיעוט לאומי בעל זכויות קולקטיביות.

אפשר להתנגד לכל האפשרויות האלה ולא להצביע לאף אחת מהן. אבל הן מחזירות את המומנט הפוליטי לחיינו, משום שהן מציעות אלטרנטיבה למבנה ההגמוני ולא רק דרך אחרת לנהל אותו. זאת פוליטיקה: האפשרות של בני אדם שאינם מסכימים על החברה שבה הם רוצים לחיות להציע סדרים שונים, להתחרות עליהם ולנסות לשכנע. לכן פסילתן אינה רק שאלה משפטית של הזכות לבחור ולהיבחר. היא נוגעת לשאלה יסודית יותר: האם מתקיימת בישראל פוליטיקה, או רק תחרות בין גרסאות של אותו דבר?

הצאצאים של נתניהו

נתניהו לא רק ניצח את האופוזיציה בבחירות. במידה רבה הוא יצר את ה"אופוזיציה" שאותה הוא מנצח: מחנה שמתנגד לאיש, אבל מקבל חלק ניכר מהפוליטיקה שהוא קבע. זה בולט במיוחד ביחס לאזרחים הערבים. במשך שנים השאלה שהופנתה למרכז ולשמאל לא הייתה איזו מדיניות הם מציעים לחברה יהודית-ערבית, אלא שוב ושוב: "תשבו עם הערבים?". עצם השאלה קובעת שהשתתפות ערבית בשלטון אינה נקודת מוצא דמוקרטית, אלא חריגה שדורשת הצדקה.

אופוזיציה אינה חייבת להקים קואליציה עם מפלגה שהיא חולקת עליה עמוקות, והיא רשאית להציב תנאים אידיאולוגיים לכל שותפות. אבל יש הבדל בין "אני לא מסכים איתך ולכן לא אשב איתך" לבין הקביעה שמפלגות המייצגות ציבור ערבי אינן שותפות לגיטימיות מעצם מקומן מחוץ לקונצנזוס היהודי. הראשון הוא מאבק בין תפיסות פוליטיות. השני הוא עליונות יהודית.

מי יותר ממלכתי, מי יותר מקצועי, מי יותר ביטחוניסט, מי יעבוד טוב יותר עם האמריקאים: כל אלה יכולים להבחין בין ממשלה טובה למסוכנת, אבל הם לא עונים על השאלה שבגללה קיימת הפוליטיקה – לאן

חלקים גדולים מהאופוזיציה קיבלו את גבולות המשחק שנתניהו קבע ורק התמקחו עליהם: לא בל"ד, אבל אולי רע"ם. תמיכה מבחוץ, אבל לא בקבינט. לא בענייני ביטחון, אולי רק בתנאים מסוימים. אין פה אלטרנטיבה, הם ירשו את תפיסתו של נתניהו ומנהלים משא ומתן על פרטיה, בעולם הפוליטי שהוא יצר. האנשים שמתיימרים להחליף אותו הם במידה רבה הצאצאים הפוליטיים של עידן נתניהו עצמו.

גם הביוגרפיות מספרות את הסיפור. נפתלי בנט היה ראש המטה של נתניהו ואחר כך שר בכיר בממשלותיו. אביגדור ליברמן היה מנכ"ל משרדו ובהמשך אחד השרים הבכירים שלו. יאיר לפיד נכנס לממשלה כשר האוצר בממשלתו, גדי איזנקוט היה הרמטכ"ל בתקופת שלטונו, ויאיר גולן צמח בצמרת הביטחונית של אותו עידן והיה מועמד לרמטכ"לות. אלה אנשים שונים מאוד, והמפלגות שלהם אינן זהות. כולם היו בניו וכולם כעת מורדים בו – אבל לא בעולם המושגים שיצר.

בין צוותי ניהול

אפשר לא לאהוב את נתניהו ועדיין לקבל את תפיסת הביטחון שהתקבעה בתקופתו. אפשר להילחם בו על מערכת המשפט ועדיין לקבל את ההנחה שהמפלגות הערביות הן "גיס חמישי". אפשר להאשים אותו בטבח 7 באוקטובר ועדיין לא להציע שום תפיסה מדינית חדשה ביחס לפלסטינים. אפשר לדרוש ועדת חקירה ממלכתית ועדיין לא לשאול מה הייתה התפיסה שהביאה אותנו לכאן. ואפשר לדבר בלי סוף על יוקר המחיה והדיור, ועדיין לשכפל מדיניות ניאו-ליברלית בערים ולהשאיר את המתנחלים ואת הקיבוצים בתוך מדינת רווחה נדיבה מאוד.

המאבק במהפכה המשטרית הוא מאבק חשוב, אבל מוסדות אינם התכלית של דמוקרטיה – הם האמצעים שלה. מי שנלחם על בית המשפט העליון ולא על אלו שהוא אמור להגן עליהם נשאר עם מבנה ריק

במקום תחרות בין תפיסות עולם אנחנו מקבלים תחרות בין צוותי ניהול: מי יותר ממלכתי, מי יותר מקצועי, מי יותר ביטחוניסט, מי יעבוד טוב יותר עם האמריקאים, מי יקים ועדת חקירה, מי ימנה אנשים ראויים, מי לא ייתן לבן גביר לנהל את המשטרה ומי לא יתקוף את בית המשפט. כל אלה יכולים להבחין בין ממשלה טובה לממשלה מסוכנת, אבל הם אינם מייצרים פוליטיקה, ובטח לא עונים על השאלה שבגללה היא קיימת: לאן.

זאת גם הסיבה שהמאבק במה שכונה "המהפכה המשטרית" אינו מספיק כדי להגדיר מחנה כדמוקרטי. במשך שנים יצאו מאות אלפים לרחובות להגנת בית המשפט, היועצת המשפטית, הפרדת הרשויות ושומרי הסף. אלה מאבקים חשובים, אבל מוסדות אינם התכלית של דמוקרטיה – הם האמצעים שלה. מי שנלחם על בית המשפט העליון ולא על אלו שהוא אמור להגן עליהם, נשאר עם מבנה ריק.

מלחמה כמדיניות

שלוש השנים האחרונות בעזה הן ההמחשה הקשה ביותר למחיר של היעדר פוליטיקה. ישראל מנהלת מלחמת השמדה, וחלקים גדולים מן האופוזיציה לא הציבו מולה תפיסה אחרת. הם בעיקר התווכחו על אופן ניהולה: מי יפעיל את הצבא נכון יותר, מי יחזיר את החטופים ומי יישא באחריות לכישלון. השאלות הפוליטיות נעלמו. מה ישראל מבקשת לעשות לשני מיליון בני אדם בעזה אחרי שההפצצות ייפסקו, אם בכלל ייפסקו? מה היא מציעה לפלסטינים בגדה מלבד שליטה צבאית, התנחלויות ונישול? לאיזה עתיד היא חותרת, ומה אסור לה לעשות לבני אדם גם בשם ביטחונה? 

כשאין אלטרנטיבה לשאלות האלה, המלחמה עצמה הופכת למדיניות, והכוח לתחליף לפוליטיקה. הוויכוח בין הקואליציה לאופוזיציה אינו בין שתי דרכים, אלא בין שתי גרסאות לניהול אותו אסון. זאת אינה אלטרנטיבה לנתניהו. זאת קבלה של הנחת היסוד העמוקה ביותר שלו: שאין פתרון פוליטי, ולכן כל מה שנותר הוא לנהל בכוח את מה שאין כוונה לפתור.

הוויכוח בין ממשלה לאופוזיציה כבר אינו בין שתי דרכים, אלא בין שתי גרסאות לניהול אותו אסון. זאת אינה אלטרנטיבה לנתניהו. זאת קבלה של הנחת היסוד שלו: אין פתרון פוליטי, ולכן כל מה שנותר הוא לנהל בכוח את מה שאין כוונה לפתור

לאופוזיציה בישראל אין תפיסה אלטרנטיבית של גבולות הכוח. מה אסור למדינה לעשות גם לפלסטיני בעזה, מה אסור לרוב לעשות גם לאזרח ערבי בישראל, מה אסור לממשלה לעשות גם כשנבחרה ברוב, מה אסור לצבא לעשות גם בזמן מלחמה, ומה אסור לוועדת הבחירות לעשות גם למועמד שאנחנו מתנגדים לו נחרצות. זו אינה "שמאלנות". זו המשמעות האזרחית של שלטון מוגבל.

הרג הפוליטי

סמי אבו שחאדה הוא מקרה ש"קל" להתווכח עליו. הפסילה של רע"ם, של הרשימה המשותפת ושל כסיף כבר חושפת שאלה גדולה ממנו. כשהתשובה לעזה היא עוד מלחמה, התשובה לגדה היא עוד שליטה, התשובה לטרור היהודי היא עוד הכלה, והתשובה לפוליטיקה הפלסטינית היא מבחני נאמנות ופסילות, לא נשארת אלטרנטיבה שאפשר להיאבק עליה. נשאר רק "אין ברירה". ו"אין ברירה" הוא אולי ההישג הפוליטי הגדול ביותר של נתניהו: הרגע שבו גם יריביו מפסיקים לדמיין ברירה והורגים את הפוליטי.

"אין ברירה" הוא אולי ההישג הפוליטי הגדול ביותר של נתניהו: הרגע שבו גם יריביו מפסיקים לדמיין ברירה

האופוזיציה הזאת אינה רק חלשה מול נתניהו. היא הבייבי שלו, תרתי משמע. היא יכולה להחליף את הממשלה, את השרים ואפילו את האיש, ולהשאיר אחריו עולם שבו לפלסטינים אין עתיד פוליטי שישראל נדרשת לדמיין איתם או זכות לחיים, לכוח הישראלי אין חלופה, וזכויות וגבולות משתנים לפי זהותו של מי שעומד מולנו. נתניהו אינו זקוק ליורשים שיאהבו אותו. מספיק שהם לא יכולים לדמיין אלטרנטיבה למה שהוא לימד את ישראל – שגזענות, כיבוש ושנאה הן בסך הכל תוצאה של אותה ״אין ברירה״. אם אלה יורשיו, הוא לא יצטרך להישאר בשלטון כדי להמשיך לשלוט. היורשים שלו יעשו זאת במקומו.