הפערים בגליל לא נולדו אתמול, והגזענות לא תפתור אותם

הקמפיין ל"ייהוד הגליל" ידע השבוע עליית מדרגה משמעותית, כשאל הקריאות להגברת הנוכחות היהודית והמהלכים התכנוניים למניעת הרחבת יישובים ערביים נוספה גם פרקטיקה המוכרת לנו היטב מהגדה המערבית: ״חוות מרעה״. וכך, בן לילה, קבוצת מתנחלים הקימה חווה על שטח קק״ל, באזור א-רוס שבתחום השיפוט של היישוב מג'ד אל-כרום. אז אמנם עדרי צאן המתנחלים לא הביאו איתם לשטח, אבל כן את החזון האידיאולוגי שהפך את ה"חוות" בשטחים הכבושים לכלי לדיכוי, חנק וגירוש של פלסטינים.

המהלך התקדימי הזה מהווה המשך ישיר למסע ציבורי ופוליטי שמציג את ההתרחבות הדמוגרפית והמרחבית של החברה הערבית כ"איום", את תוכניות המתאר ליישובים הערביים כ״השתלטות על הקרקע״, ואת הרצון של אזרחים ערבים לבנות ולהתרחב במקום שבו הם חיים כ"סכנה". במקביל, נשמעות קריאות לעצור תוכניות שקידומן החל לאחר עשורים של מדיניות תכנונית מפלה, לצמצם שטחי פיתוח, ולהגביר את השימוש בשיקולים דמוגרפיים וביטחוניים בתהליכי התכנון ביישובים הערביים. 

זוהי לא מחלוקת תכנונית או תחרות על משאבי קרקע בין יישובים שכנים. זו שפה של מאבק דמוגרפי, שהופכת את עצם הגידול של החברה הערבית ל"בעיה שצריך לבלום". וכשהפתרון שמוצע להבטחת העתיד של קבוצה אחת הוא הגבלת האפשרות של קבוצה אחרת לבנות, להתרחב ולהישאר במרחב שבו היא חיה – זו גזענות.

מצוקה אמיתית, כתובת שגויה

אני חיה בגליל ומכירה מקרוב את המרחב הזה, לכן אני גם יכולה להבין מדוע עבור חלק ניכר מתושביו היהודים, השיח על עתיד האזור אינו דיון תיאורטי. יש יישובים שבהם גני ילדים נסגרים. יש מקומות שבהם כמעט ולא נבנות דירות חדשות. משפחות צעירות עוזבות למרכז ויישובים מזדקנים ומתכווצים. המצוקה הזאת אמיתית. אבל מכאן ועד המסקנה שהפתרון הוא לעצור את התפתחותם של היישובים הערביים בגליל המרחק עצום. למעשה, המצוקה של שתי החברות אינה הוכחה לכך שאחת מהן מקבלת יותר מדי; היא עדות לכך שהגליל כולו לא מקבל מספיק.

אם ביישוב יהודי במועצה האזורית משגב נסגר גן ילדים כי אין מספיק ילדים, ואם זוגות צעירים עוזבים כי אין בינוי של דירות – הבעיה היא לא תנופת בנייה בטמרה. ואם בסכנין, בעראבה או במג’ד אל-כרום זוגות צעירים אינם מצליחים למצוא פתרונות דיור והרשויות המקומיות מתקשות לספק תשתיות – הפתרון אינו למנוע מהן להתפתח.

נסיגה תכנונית

המאבק הדמוגרפי ל״ייהוד הגליל״ אינו חדש ולא נולד לכבוד הבחירות הנוכחיות. מאז השנים הראשונות שאחרי הקמת המדינה התקיימה מדיניות שנועדה לחזק את הנוכחות היהודית בגליל ולבלום את התרחבותם של היישובים הערביים. עם השנים והתחזקות הנוכחות היהודית במרחב הצפוי, דעכה מדיניות זו, ובמקומה – במיוחד בעשור האחרון – אומצו מגמות של צמצום פערים והוקצו משאבים ממשלתיים גדולים לפיתוח החברה הערבית אחרי שנים של הזנחה ואפליה, לרבות בתחום התכנון והדיור בכלל היישובים הערביים, וגם בגליל. אבל נדמה שבשלוש השנים האחרונות ועם התגברות ההסתה והגזענות נגד האזרחים הערבים, אנחנו עדים לאימוץ חזרה של מדיניות הייהוד של המרחב, שבאה לידי ביטוי בצמצום גבולות היישובים הערביים והגבלת פיתוחם, ובמקביל – בהקמה של גרעיני התיישבות יהודית חדשים בצפון, והרחבה של יישובים קיימים.

מדיניות הצמצום והתיחום של היישובים הערבים באה לידי ביטוי, בין היתר, בניסיונות לעצור באמצעות מערכת התכנון את האפשרות של היישובים הערביים להתפתח: תוכניות מתאר שנמצאות שנים בתהליך מוקפאות או מתבטלות, שטחי פיתוח מצטמצמים, פיתוח אזורי תעסוקה מתעכב, וטיעונים דמוגרפיים וסוגיות ביטחוניות נכנסים עמוק יותר ויותר אל תוך תהליכי תכנון. מהלכים אלו לא מבטלים רק קווים על מפות, אלא בראש ובראשונה אפשרויות חיים; הם פוגעים ביכולת של משפחה לבנות בית, של זוג צעיר להישאר ביישוב שלו, של רשות להקים בית ספר או אזור תעסוקה ושל קהילות לתכנן את העתיד שלהן.

וכשזה קורה, במכוון, רק נגד יישובים ערביים, צריך לקרוא לדברים בשמם: גזענות. ולא, לא כל יהודי בגליל שמודאג מעתיד היישוב שלו הוא גזען. מי שמבקש עוד בתים, גני ילדים, כבישים ותשתיות אינו גזען. להפך. אלו דרישות לגיטימיות לחלוטין. אבל יש הבדל בין לומר ״אנחנו צריכים להתפתח״, לבין לומר ״כדי שאנחנו נוכל להתפתח, צריך לעצור את ההתפתחות של השכנים הערבים שלנו״. ההבדל הזה הוא בדיוק המקום שבו נכנסת הגזענות.

700 יישובים יהודיים, אפס יישובים ערביים

מהי בעצם הטענה של ״ייהוד הגליל״? לא רק שצריך לפתח את הגליל; על זה אין ויכוח. אלא שצריך לשמר או להגדיל את הנוכחות היהודית במרחב באמצעות הגבלת האפשרות של האזרחים הערבים החיים בו להתרחב ולהתפתח. הקמפיינים האלה מסוכנים לא רק משום שהם גזעניים, אלא גם בגלל שהם מטעים ומייצרים מצג שווא לפיו המצוקה של היישובים היהודיים היא הוכחה לכאורה לכך שהיישובים הערביים מקבלים יותר מדי.

יש הבדל בין לומר ״אנחנו צריכים להתפתח״, לבין לומר ״כדי שאנחנו נוכל להתפתח, צריך לעצור את ההתפתחות של השכנים הערבים שלנו״. ההבדל הזה הוא בדיוק המקום שבו נכנסת הגזענות

מצג שווא זה מתעלם מהעובדה שעד היום נושאת החברה הערבית את תוצאותיה של מדיניות ארוכת שנים של הפקעת קרקעות, צמצום שטחי השיפוט, היעדר הקמת יישובים חדשים ומחסור מתמשך בתכנון ובדיור. בעשורים הראשונים למדינה הופקעו מעל 60% מאדמות היישובים הערביים, וחלק מהקרקעות הללו שימשו להקמת יישובים יהודיים; מאז הוקמו יותר מ-700 יישובים חדשים ליהודים, בעוד שלא הוקם יישוב ערבי חדש אחד, למעט העיירות בנגב, שהוקמו כדי לרכז לתוכן תושבי כפרים בלתי מוכרים שפונו מיישוביהם על-ידי המדינה; ביישובים ערביים רבים הגידול הדמוגרפי לא לווה בהרחבת גבולות השיפוט, בעוד שבמקביל המדינה ממשיכה לפעול להקמת יישובים יהודיים חדשים ולהפעיל מנגנוני הרחבה והקצאת מגרשים ביישובים יהודיים כפריים בגליל.

אי אפשר לדבר על מצוקת הדיור והפיתוח של שתי החברות כאילו הן נובעות מאותה נקודת פתיחה. הפערים עמוקים, והחברה הערבית שילמה ומשלמת מחיר כבד בהרבה על מדיניות זו. ועם זאת, גם החברה היהודית בגליל משלמת כיום מחיר על מדיניות ארוכת שנים של הזנחת הפריפריה, תכנון לקוי, מחסור בדיור, ותשתיות שאינן עונות על צורכי התושבים; מחיר שהפך לכבד מאוד בשנים האחרונות בצל המלחמה המתמשכת. ודווקא כאן נמצא האינטרס המשותף: במקום להפנות את המצוקות זו נגד זו, צריך לדרוש מדיניות שתאפשר לשתי החברות להתפתח ולשגשג.

האינטרס המשותף של תושבי הגליל

 וזה בדיוק הדבר שהשיח הפוליטי הנוכחי מבקש להעלים: הגליל אינו משחק סכום אפס בין יהודים לערבים, נהפוך הוא – הצורך בתכנון מקצועי, צודק ושוויוני משותף לשתי החברות יחד. תכנון כזה, שלא שואל קודם כל כמה יהודים וכמה ערבים יהיו כאן, אלא כמה אנשים יחיו כאן ובעיקר – איפה יהיו להם בתים, מקומות עבודה ומוסדות חינוך והשכלה, איך תיראה התחבורה הציבורית, ואיך מפתחים את האזור כולו כך שגם הדור הבא יוכל וירצה לחיות בו.

לפוליטיקאים קל הרבה יותר לומר לתושב שהשכן שלו לוקח לו את הקרקע, וקשה יותר להגיד לו שהממשלה שלו לא תכננה עבורו את העתיד. צריך להציע לתושבי הגליל סיפור אחר, שמשרת אותם באמת: לא סיסמאות גזעניות כמו ״ייהוד הגליל״, אלא פיתוח הגליל עבור כלל תושביו. לא מאבק על מי יישאר ומי יידחק, אלא מדיניות שמאפשרת לכולם להישאר ולשגשג. לא עצירת תוכניות ביישובים ערביים, אלא תכנון שוויוני לכל. ולא עוד קמפיין שמספר ליהודי הגליל שהאזרח הערבי הוא הסיבה לכך שאין לו בית או לילדיו מסגרת חינוכית, אלא דרישה מהממשלה לספק לתושבי הגליל כולם את מה שכל אזרח במדינה זכאי לו – דיור, תשתיות, תחבורה, חינוך, תעסוקה ואפשרות אמיתית לבנות כאן עתיד.

הכותבת היא מנהלת שותפה במחלקה לפעילות ציבורית בעמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה.