שופטי בג״ץ שמתפלאים על חוסר המעש מול הפורעים היהודים, ראוי שיביטו גם על עצמם

שופט העליון אלכס שטיין, אחד מחברי ההרכב שדן בעתירתם של בני משפחת טובאסי מג'אלוד שמתנחלים השתלטו על ביתם, היה מאוד נחרץ בדבריו בבית המשפט. ״למה אנחנו לא רואים אנשים מאחורי סורג ובריח?״ שאל השופט והמשיך: ״אנחנו רואים סרטון עם עבירה פלילית באמצעות רכב, והמשטרה מרימה ידיים. למה לא לעשות חילוט? זה כמו בשיר של זוהר ארגוב, ׳לא נבין לא נדע׳״ (הארץ, 30.8).

אבל האם השופט שטיין באמת רוצה לדעת? אותו שטיין שרק לפני כחודש וחצי אמר בדיון בעתירה של ארגונים הומניטריים בינלאומיים שביקשו לפעול בעזה ובגדה ש״מי שקורא למדינת ישראל מדינת אפרטהייד, אין לו מקום לדרוך במדינת ישראל״ וכמובן הבהיר לארגונים כי לא יזכו לסעד מבית המשפט.

שטיין מודה שהוא לא מבין כיצד המדינה, המשטרה והצבא מאפשרים את עבריינות המתנחלים, אבל העובדה שיש מקום בשליטה ישראלית בו לא רק שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחד לפלסטינים, אלא שכלפי היהודים גם החוק שחל עליהם, לא נאכף, לא מורידה לו את האסימון שיש דמיון מפחיד, בין השליטה הישראלית בגדה המערבית לבין האפרטהייד שהיה נהוג בדרום אפריקה.

״שיקולי הביטחון״

בית המשפט העליון, שלא מהסס לקבל החלטות אמיצות ביחס לפעולות הממשלה בשטחי ישראל הריבונית, לרוב מאבד את אומץ ליבו ואת עצמאותו, כשמדובר בעתירות נגד פעולות המדינה מעבר לקו הירוק. השופט שטיין בעצמו, דחה עתירות רבות שעסקו בהריסות כבישים ומבנים לצורך פעילות צבאית, תפיסת קרקעות ועוד. אם מדובר בהריסת כביש באבו דיס, למעלה מ-100 מבנים בטול כרם או עקירת מטעי זיתים, תמיד יהיו אלו שיקולי הביטחון שיאפילו בעיני שטיין וחבריו וחברותיו לבית המשפט העליון, על זכויות הקניין, הפרנסה, התנועה ואפילו הזכות לקורת גג של תושבי הגדה.

בית המשפט העליון, שלא מהסס לקבל החלטות אמיצות ביחס לפעולות הממשלה בשטחי ישראל הריבונית, לרוב מאבד את אומץ ליבו ואת עצמאותו, כשמדובר בעתירות נגד פעולות המדינה מעבר לקו הירוק

גם במקרה הזה, אם הצבא רק היה אומר משהו על צורך ביטחוני להחזיק בבית משפחת טובאסי, שטיין וחבריו להרכב לא היו מבקשים להבין ולא היו רוצים לדעת, אלא ככל הנראה מייד מאשרים את ההשתלטות על המבנה. כי לא רק שאין זכות של תושב פלסטיני שלא תיסוג מפני ״שיקולי הביטחון״, אלא אף שאין צורך לבחון אותם לעומקם, שהרי לא מדובר כאן בפגיעה באזרחים ישראלים, אלא רק בפלסטינים תושבי הגדה.

בשנים האחרונות נוכחנו שוב ושוב לדעת עד כמה חשוב בית המשפט העליון בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל סדרי השלטון התקינים, אבל בעוד שבתחומי הקו הירוק, בית המשפט העליון משמש מגן של הדמוקרטיה, בעזה, בגדה המערבית כולל מזרח ירושלים הוא מעדיף שלא לשאול שאלות, לא לאתגר את החלטות מערכת הביטחון, לא להגן באמת על זכויות האדם של תושבי הגדה הפלסטינים.

ראוי שיביטו גם על עצמם

שופטי בג״ץ שמתפלאים היום על חוסר המעש של הצבא והמשטרה אל מול הפורעים היהודים, ראוי שיביטו גם על עצמם. במשך השנים הם נתנו לצבא אור ירוק כמעט לכל מהלך, לכל פגיעה – וכשגוף, כל גוף, מרגיש שאין מי שירסן אותו, הוא ממשיך הלאה – כך קורה עם המתנחלים המתפרעים שעוצמת פגיעתם עולה, ככל שגופי האכיפה לא פועלים נגדם, כך גם ביחס לצבא ומשטרה שמרשים לעצמם שלא לאכוף את החוק, מכיוון שבית המשפט העליון בעצמו הוכיח פעם אחר פעם שהוא מאפשר להם יד כמעט חופשית לעשות מעבר לקו הירוק ככל העולה על רוחם.

במקום לצטט את זוהר ארגוב, שטיין היה מדייק יותר דווקא אם היה מצטט את נורית גלרון: ״לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע״ – הדברים לא נסתרים, פשוט יש מי שלא ממש רוצים לדעת אותם.

הכותב הוא מנכ״ל ג׳יי סטריט ישראל ולשעבר קונסול כללי בבוסטון