לבכירי הצבא אין בעיה עם אלימות כלפי פלסטינים, הם חלוקים רק בשאלה למי הזכות להרוג אותם
בעולם הערבי תופסים את הטרור היהודי ואת התגובה של צה״ל אליו כמאבק על הזכות להפעיל אלימות כלפי פלסטינים ומאיזה סוג | פרשת כפר תל כמשל
תקציר הכתבה ב-78 מילים
- ב-24 ביולי נכנסה קבוצת מתנחלים לכפר הפלסטיני תל שליד שכם. בתום העימות והירי נהרגו חייל ומתנחל וארבעה מתושבי הכפר, ובישראל הוגדר האירוע פיגוע. בעיתונות הערבית קוראים אותו אחרת: סמיר א־זבן טוען שההתנחלויות אינן מנוגדות לציונות אלא מבטאות אותה באופן הנאמן ביותר, ומטרתן למנוע מהפלסטינים הגדרה עצמית; ואחמד אל־ג׳ונדי רואה באירוע סימפטום למאבק בין הצבא למתנחלים על השאלה מי מחזיק במונופול על האלימות. מסקנתו: הוויכוח בישראל מעולם לא היה על עצם האלימות נגד הפלסטינים, אלא רק על הזכות להפעילה.
ב-24 ביולי נהרגו חייל ומתנחל ב״תקרית״ שאירעה בין קבוצת מתנחלים ש״טיילו״ בתוך הכפר הפלסטיני תל לבין תושבי הכפר. בתקרית נהרגו גם ארבעה פלסטינים. בהמשך התברר שלאחר שתושבי הכפר התעמתו עם הפולשים, שאיימו עליהם בנשק, הצליח אחד מתושבי הכפר לחטוף את הנשק מאחד הפולשים. כוחות הצבא, שהגיעו למקום כדי ״לאבטח״ את המתנחלים פתחו באש – שהיא זו שהרגה את שני הישראלים, וגם ארבעה פלסטינים תושבי הכפר.
בתגובה לאירוע, הכריזו מייד גורמי שלטון בישראל, ובראשם שר הביטחון ישראל כץ, שהישראלים נהרגו בידי מחבלים פלסטינים. צה"ל מצידו הכריז על מבצע ברחבי הגדה המערבית למיגור ״הטרור הפלסטיני״. בשעה שבתקשורת הישראלית מרבים למסגר את האירועים האחרונים בגדה כטרור המתנחלים, או כקומץ של פורעים הפועלים על דעת עצמם במנותק מהממסד הישראלי, אל לנו לשכוח שמוסדות המדינה מחבקים את מפעל ההתנחלויות.
מן הפרספקטיבה הפלסטינית, האירוע הזה הוא רק החלק האחרון בהיסטוריה של מדיניות ישראלית להשתלט על הגדה, כפי שמציין לנו מאמרו של הפובליציסט הפלסטיני סמיר א־זבן באתר העיתון הערבי אל־ערבי אל־ג'דיד. לפי א־זבן, מטרתו של פרויקט ההתנחלות של מדינת ישראל היה ונשאר אותו דבר – להשתלט על אדמתם של הפלסטינים. כבר בשנות התשעים, בזמן משא ומתן אוסלו על הקמת מדינה פלסטינית, התברר ההיקף העצום של האסון שהמיטו ההתנחלויות על הגדה המערבית מאז 1967. מאז, הספיקו ההתנחלויות להתרחב הרבה יותר – בשנות התשעים, הן התרחבו יותר משהספיקו להתרחב בכל תקופת הכיבוש שקדמה לשנים אלו, והן המשיכו לגדול תחת ממשלות מכל רחבי הקשת הפוליטית בישראל – ההתנחלויות, הוא מטעים, הן קונצנזוס בקרב הציבור הישראלי. כל הסכם ישראלי-פלסטיני הביא איתו רק עוד גל של התנחלות והשתלטות על שטחים נוספים.
כל הסכם ישראלי-פלסטיני הביא איתו רק עוד גל של התנחלות והשתלטות על שטחים נוספים
סמיר א־זבן, אל־ערבי אל־ג׳דיד
קונצנזוס בקרב הציבור הישראלי
א־זבן מזכיר שישראל איננה מכירה בהתנחלויות רק דה־פקטו – ישראל מנסה כעת גם ליישם משטר חוקי דה־יורה, שעל פיו קיימות התנחלויות ״חוקיות״ ו״בלתי־חוקיות״ – דבר המנוגד כמובן לחוק הבין־לאומי, שעל פיו ההתנחלויות אינן חוקיות. סיווג זה להתנחלויות ״חוקיות״ ו״בלתי־חוקיות״ נועד ככל הנראה ל״הכשיר״ את ההתנחלויות הבלתי־חוקיות כחוקיות – וכך מוביל להשתלטות על אדמות פלסטיניות נוספות.
מאז 1967, א־זבן מסביר, יש לישראל אסטרטגיה מפורשת בשטחים הכבושים – היא מעבירה לשם אוכלוסייה ומקימה התנחלויות על חשבון האוכלוסייה הפלסטינית הקיימת במקום. האסטרטגיה התחילה בעיקר באזור ירושלים, והתפשטה משם לגדה המערבית כולה. ישראל מצדיקה את ההתנחלויות שלה בכך שמדובר בחלק מ״ארץ ישראל״. המטרה העיקרית של ההתנחלויות, לפי א־זבן, היא אותה מטרה של הפרויקט הציוני כולו – למנוע מן הפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית. בכך, הוא מדגיש, ההתנחלויות אינן מנוגדות לציונות, אלא מבטאות אותה באופן הנאמן ביותר. לפי א־זבן, ההתנחלויות מבטאות את הכוונות האמיתיות של ישראל בעניין עתיד השטח שבין הנהר לים – רוצה לומר, שליטה על כולו ומניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. בניגוד לרטוריקה שנשמעת לפעמים בישראל, המטרה של ההתנחלויות איננה ״ביטחונית״ – הן עניין עקרוני וזהותי עבור ישראל.
למרות זאת, א־זבן מסביר, להתנחלויות יש גם תפקיד ביטחוני עבור ישראל – בשנתיים שלאחר כיבוש הגדה, בין 1967 ל־1969, הוכתבה ההתנהלות של ישראל באזור בעיקר על ידי שיקולים ביטחוניים, בעיקר באמצעות תוכנית אלון, שמטרתה הייתה להקים התנחלויות באזורים המיושבים בדלילות ובבקעת הירדן כדי ליצור חיץ בין אזורים אלו לבין מדינות ערב. בעשור הראשון לכיבוש, שבו הייתה ישראל תחת שלטון מפא"י, הקים שלטון זה את התשתית החומרית והמוסדית למפעל ההתנחלויות, וכך ״הכין את הדרך״ לשלטון הליכוד שעלה ב־1977 – ושתחתיו התרחבו ההתנחלויות בכל רחבי הגדה המערבית. אך גם כאשר חזר השמאל לשלטון ב־1992, המשיכה ממשלת רבין לבנות בהתנחלויות – מה שהוכיח שההבדל בינה לבין הליכוד בנושא היה בעיקר סגנוני ולא מעשי.
איים שמופרדים על ידי התנחלויות
מעבר למטרה הביטחונית, המטרה הנוספת של ההתנחלויות הייתה שליטה על ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים ומניעת רצף דמוגרפי ביניהם. המטרה הסופית היא, לפי א־זבן, הפיכה של ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים לאיים שמופרדים על ידי התנחלויות מכל צדדיהם. ההתנחלויות, המקושרות על ידי ״כבישים עוקפים״ העוברים מסביב לערים ולכפרים הפלסטיניים, הפכו למחסום המקשה על הפלסטינים לנוע בין האזורים השונים בגדה המערבית. משטר מרחבי זה נועד, כמו כל המדיניות הישראלית בגדה המערבית, להקשות על הפלסטינים לממש ריבונות ואוטונומיה באזור ולמנוע כל אפשרות לפתרון פוליטי עתידי שיכלול נסיגה ישראלית מן השטחים הכבושים.
א־זבן מסכם ומטעים שהמטרה הסופית של ההתנחלויות היא השתלטות על כל השטח של ״ארץ ישראל השלמה״ וגירוש הפלסטינים ממנו. המתנחלים, הוא מדגיש, נתמכים על ידי הצבא, שהחליט מצידו להרחיב את המבצעים הצבאיים ברחבי הגדה, שמטרתם בין השאר לפנות מספר אזורים בגדה מיושביהם הפלסטינים – כפי שכבר אירע במחנות הפליטים של ג'נין וטול כרם – כדי למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני. ישראל, הוא מדגיש, לא תוותר על ההתנחלויות בלי שהפלסטינים ינהלו מולה מלחמה, ואין בהנהגה הפלסטינית הנוכחית אף לא אחד שמסוגל או רוצה לנהל מלחמה כזאת כעת.
המתנחלים והצבא: ״מונופול על האלימות״
אך בכל זאת, פעילות יזומה של התגרות וחיכוך אקטיביים עם פלסטינים ביוזמת קבוצות מסוימות בהתנחלויות מבטאת פער מסוים בין מדינת ישראל הרשמית לבין המתנחלים לפי הפובליציסט המצרי אחמד אל־ג'ונדי המתמחה בענייני ישראל. במאמרו שפורסם גם הוא באל־ערבי אל־ג'דיד, הוא מראה כי האירועים בתל הם דווקא סימפטום של מאבק פנימי בין האליטה הצבאית לבין המתנחלים. אל־ג'ונדי מדגיש שתגובת הצבא – שהכריז על הרחבת פעולותיו בגדה נגד ״הטרור הפלסטיני״ בתגובה לאירוע – איננה יוצאת דופן כלל. מה שצריך לשים לב אליו, לפיו, הוא דווקא תגובת הנהגת המתנחלים – יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, הכריז על כך שהתגובה האמיתית איננה יכולה להיות צבאית בלבד. התגובה האמיתית, לפי דגן, היא הקמת התנחלות חדשה והגברת הבנייה בהתנחלויות.
לפי אל־ג'ונדי, הפער בין תגובות הצבא והמתנחלים מעיד על עימות ביניהם לגבי השליטה על הזכות להפעיל כוח – נגד הפלסטינים תושבי הגדה כמובן. אל־ג'ונדי, כמו א־זבן, מדגיש שעצם הפעלת הכוח הזה הוא קונצנזוס ישראלי – השאלה היא רק מי מחזיק בזכות להפעילו: מוסדות המדינה או המיליציות של המתנחלים בגדה? האם המדינה, לפי נוסחתו המפורסמת של ובר, עדיין מחזיקה ב״מונופול על האלימות״, או שפרויקט ההתנחלויות – פרויקט מהפכני ואנטי־ממסדי שמטרתו טיהור אתני של הפלסטינים – הוא זה שכופה את סדרי העדיפויות שלו על המדינה והצבא?
לפי אל־ג'ונדי, בישראל יש שני נרטיבים מרכזיים לגבי הקשר בין ההתנחלויות לביטחון. לפי הנרטיב הצבאי, הפעולות הביטחוניות של הצבא הן אלו המאפשרות את פרויקט ההתנחלויות – כך, על אף שהצבא בעצמו הכיר בכך שה״פיגועים״ לכאורה שהתרחשו בסוף יולי לא בוצעו על ידי קבוצות מאורגנות, הכריז הצבא על מבצע למיגור הטרור. בפועל, רוב מה שהצבא עשה היה לאבטח ולפנות דרכים למעבר של מתנחלים – מה שאפשר לאלו בתורם להרחיב את ההתנחלויות.
מנגד, לפי המתנחלים, מפעל ההתנחלויות הוא בעצמו הבסיס לביטחון. כך, ההתבטאות של יוסי דגן לא ביטאה סנטימנט רגעי – אלא תפיסת עולם. תפיסת העולם הזו הופכת את המציאות – במקום להכיר בעובדות שעל פיהן פעולות ההתנגדות הפלסטיניות הן תוצאה של ההתנחלויות ותגובה להן, היא רואה בהתנחלויות בעצמן מעין תגובה ספונטנית ואנטי־ממסדית לאלימות הפלסטינים ותוצאה שלה – אף שההיסטוריה מראה שלא רק שההתנחלויות אינן זקוקות ל״תירוץ״ של האלימות הפלסטינית, אלא שהן הוקמו תחת החסות של מדינת ישראל והצבא.
ההבדל בין שני הסיפורים – של הצבא ושל המתנחלים – קשור לאיך ששתי הקבוצות מגדירות ״ביטחון״. לפי הצבא, משמעות הביטחון היא יכולתו לסכל פיגועים וליצור הרתעה ושקט; לפי המתנחלים, ביטחון ״אמיתי״ משמעותו טיהור אתני של הגדה והשתלטות ישראלית סופית עליה – והמטרה הסופית הזו מצדיקה בדרך אליה גם חיכוך גובר עם הפלסטינים ופתיחת חזיתות נוספות, גם אם העיתוי של אלו אינו נוח עבור הצבא.
נרטיב שלישי
ישנו גם נרטיב שלישי בישראל (שאותו ניתן לכנות הנרטיב הביטחוני של המרכז-שמאל) – זה האחרון איננו שונה מן הנרטיב הצבאי בכך שהוא רואה צורך בחיסול ״הטרור״ הפלסטיני, אך הוא גם מצביע על כך שפעמים רבות שורשו של ה״טרור״ הזה הוא בחיכוך הגובר שהמתנחלים יוצרים עם הפלסטינים תושבי הגדה בכוונת מכוון ושל האלימות שהם מפעילים כלפיהם. פעולות המתנחלים והתגובה של תושבי הגדה מאלצות את הצבא להשקיע כוחות ומשאבים נוספים בגדה כדי לדכא את ה״טרור״ הפלסטיני – בלי לטפל בשורש הבעיה.
לפי אל־ג'ונדי, התומכים בנרטיב זה, כמו מיכאל מילשטיין, חוקר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, שעליו הוא מסתמך, מבקרים באופן עקרוני את ה״פתרונות״ שהציונות הדתית מציעה ל״טרור״ – הרחבת ההתנחלות בגדה וחיסול הרשות הפלסטינית. לפיהם, פתרונות אלו אינם נובעים מהערכה צבאית וביטחונית, אלא מבטאים פרויקט פונדמנטליסטי שנועד לשנות את המציאות בגדה המערבית – ללא התחשבות בהשלכות של הדבר על מדינת ישראל. מכון INSS, מכון מחקר נוסף המזוהה עם נרטיב זה, פרסם דו"ח תחת הכותרת "טרור המתנחלים: איום ביטחוני אסטרטגי", שהזהיר כי המדיניות הישראלית בגדה תוביל לעליית הטרור ותערער בטווח הארוך את היכולת של ישראל ״לנהל את הסכסוך״. הדו"ח כאמור לא קרא לסיום השליטה בגדה ולהקמת מדינה פלסטינית, אבל הוא הצביע על כך שהמדיניות של הממשלה הנוכחית מעדיפה שיקולים אידאולוגיים על פני שיקולים אסטרטגיים ועל המחיר שהדבר עשוי לגבות מישראל בטווח הארוך.
הבעיה עם הנרטיב הזה, אל־ג'ונדי מדגיש, היא שהוא איננו מאפשר ביקורת אפקטיבית על מדיניות הצבא בגדה המערבית. מנהיגי האופוזיציה בישראל לא הביעו כל התנגדות למדיניות הצבא בגדה המערבית בשנים האחרונות, ואפילו ראש מפלגת הדמוקרטים יאיר גולן כינה את האירועים בכפר תל ״פיגוע״. עם זאת, ראשי האופוזיציה מבקרים את הממשלה על כך שפעולותיה פוגעות בביטחון ישראל.
הלב עם משפחתו של הנרצח בפיגוע הקשה בחוות גלעד. אני שולח תנחומים למשפחה ומאחל החלמה מלאה לכל הנפגעים. את הטרור חייבים להכות ביד צבאית קשה, בנחישות וללא פשרות…
Yair Golan (@YairGolan1) July 24, 2026
לא זו אף זו, גם אלו מבין מנהיגי האופוזיציה המוכנים לכנות את פעולות המתנחלים ״טרור יהודי״ אינם קוראים להפעלת אותם האמצעים המופעלים כלפי ה״טרור״ הפלסטיני – כלפי המתנחלים כדי למנוע ״טרור זה״. אף לא אחד מהם קורא לחיסול המפגעים, להריסת בתיהם או לפעולות צבאיות כנגד ההתנחלויות שלהם. המתנחלים נותרים אזרחים, וזכויות האדם שלהם נשמרות – בניגוד חריף לפלסטינים תושבי הגדה. הדבר חושף כאמור שהוויכוח בישראל איננו כלפי עצם האלימות כלפי פלסטינים, אלא על הזכות להפעיל אותה. הדבר מכתיב גם את מרחב הדיון הפוליטי לקראת הבחירות – המתנחלים מנסים ליצור מציאות חדשה בשטח, תוך הרחבת ההתנחלויות, החלשת הרשות וסיפוח הדרגתי של הגדה. מנגד, האופוזיציה מבקשת לשכנע את הציבור הישראלי שהיא יכולה להמשיך להכריע את הפלסטינים מבחינה ביטחונית, אך בלי לאפשר למתנחלים להכתיב את המדיניות של ישראל או לגרור אותה למלחמות נוספות.
המתנחלים נותרים אזרחים, וזכויות האדם שלהם נשמרות – בניגוד חריף לפלסטינים תושבי הגדה
הבחנה כוזבת
במידה מסוימת, אל־ג'ונדי מסכם, מדובר בהבחנה כוזבת. הפעולות של הצבא בשטח – כמו חוסר הפעולה שלו כנגד אלימות המתנחלים ופעולות סיוע להם, כמו פריצת דרכים להתנחלויות חדשות – משמעותן הסכמה במשתמע עם פעולותיהם של המתנחלים. המתנחלים מצידם רואים במדינה הרשמית כלי למימוש הפרויקט שלהם, והלגיטימיות שהמדינה מעניקה בפועל לפעילות שלהם רק מעודדת אותם לדחוף אותה ואת הצבא לנקוט מדיניות קיצונית יותר ויותר. שני הצדדים – הקואליציה והאופוזיציה; הצבא והמתנחלים – מעולם לא התווכחו על שאלות כמו בעד או נגד שלום או אלימות, אלא רק על הזכות להפעיל אלימות נגד הפלסטינים.
שני הצדדים – הקואליציה והאופוזיציה; הצבא והמתנחלים – מעולם לא התווכחו על שאלות כמו בעד או נגד שלום או אלימות, אלא רק על הזכות להפעיל אלימות נגד הפלסטינים
אליצור גלוק כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר
הגיבו לכתבה
אין תגובות