פירוק חמאס מנשקו: הסכם היסטורי או טקטיקת הישרדות?

בסוף יולי נרשמה התקדמות יוצאת דופן בדרך ליישום התוכנית האמריקאית לסיום המלחמה ברצועת עזה. מועצת השלום, שאמונה על יישום ההסכם ועל אכיפתו, הכריזה שהתקבלו הבנות מול חמאס לגבי פירוק מנגנוני השלטון של התנועה ומסירת נשקה לוועדת טכנוקרטים פלסטינית. בימים כתיקונם, הודעה כזו, המבטאת הסכמה של חמאס לדרישות העיקריות של ישראל מתחילת המלחמה, הייתה אמורה לחולל רעידת אדמה. בפועל, רוב הישראלים הגיבו אליה בחשדנות.

כפי שכתב עמית הפורום לחשיבה אזורית העיתונאי העזתי אחמד מוסטפא: ״פירוק מנגנון השלטון אין פירושו שחמאס החליטה להסתלק מעזה״. כלומר, החשדנות מוצדקת. ההסכמה של חמאס להתפרק מנשקה אינה הודעת כניעה, אלא ניסיון של התנועה למצב את עצמה מחדש כגוף פוליטי לגיטימי בעזה. שלא במקרה, מהלך זה מתרחש במקביל לכניסתו של ח׳ליל אל־חיה לתפקיד ראש הלשכה המדינית של חמאס ולצד מאמציה לשקם את התשתית הארגונית שהתפרקה במהלך המלחמה.

״פירוק מנגנון השלטון אין פירושו שחמאס החליטה להסתלק מעזה״

אחמד מוסטפא, עיתונאי עזתי

לא חלפו ימים אחדים מאז הכרזת מועצת השלום, ונתניהו כבר הספיק לצאת נגד התוכנית בפומבי ולהערים קשיים על יישומה. במקביל לכך, צה״ל חזר להפציץ ברצועה, לעיתים ללא כל הצדקה ביטחונית. מהלכים אלו מקטינים את הסיכוי שמפת הדרכים לפירוק חמאס מנשקה תצא לפועל על פי לוח הזמנים המקורי. עם זאת, רבים בעולם הערבי סבורים שההחלטה של חמאס לעבור לשלב הבא במסלול החיים הארגוני ולזנוח את השאיפות הצבאיות עומדת בעינה בלי קשר לתוצאות התוכנית האמריקאית.

כניעה מתוך חוסר ברירה

ההודעה על פירוק חמאס מנשקה התקבלה לאחר חודשים של משא ומתן בין התנועה למדינות המתווכות – מצרים, קטר וטורקיה – בעיר אל־עלמיין שבמצרים. במאמר בערוץ אל־ג׳זירה הקטרי, הפרשן הירדני הוותיק עורייב א־רנתאווי מגדיר את המהלך כהסכמה מתוך חוסר ברירה. בשלב זה של המלחמה, הוא מסביר, הלך והתברר לכל הצדדים המעורבים שהבחירה של חמאס היא בין כניעה מוחלטת לדרישות ישראל ובין המשך ההשמדה של רצועת עזה. אף שלאורך המלחמה הפגינה התנועה עניין אפסי ברווחתם של התושבים, בסופו של דבר, התנועה יונקת את כוחה מפעילות ציבורית, ולכן ההסכמה לדרישה שעולה מהרחוב להביא לסיום המלחמה הייתה עניין של זמן.

תושבי עזה הגיבו לחדשות בשמחה מהולה בחשש. מבחינתם, לפי א־רנתאווי, כל מהלך שעשוי לקרב את מרחץ הדמים המתחולל בעזה אל סיומו נתפס כחיובי. ואולם, העזתים למדו להסתכל על המונח ״הפסקת אש״ בעיניים מפוכחות לאחר שבמהלך עשרת חודשי ״הפסקת האש״ שנכנסה לתוקף באוקטובר האחרון, הרג צה״ל למעלה מאלף פלסטינים, הגביל מאוד את היקפי הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה, וסיפח בהדרגתיות חלקים נרחבים מהשטחים שיועדו להיות בשליטה פלסטינית.

ההסכם מעמיד את ישראל במבוכה. כעת, לאחר שהסכימה חמאס לדרישות המרכזיות של פירוז והתרחקות מהשלטון, מה שנשאר לנתניהו הוא להתמקח על פרטי המימוש: לדוגמה, תוך כמה ימים יימסר הנשק; לאילו גורמים, ובאילו רזולוציות. גורלה של הפסקת האש תלוי לפיכך במידת הסבלנות של טראמפ. א־רנתאווי מציע לא לזלזל ביכולתו של נתניהו להשפיע על הממשל האמריקאי ולעכב את ביצוע ההסכם, אך מציין שמרחב התמרון הישראלי קטן מאי פעם.

מסירת הנשק ושאלת הריבונות

שאלת הנשק ושאלת הריבונות ברצועת עזה כרוכות זו בזו. במפת הדרכים שפרסמה מועצת השלום כתוב שחמאס והפלגים יעבירו את הנשק לידי ועדת טכנוקרטים פלסטינית שתנהל את הרצועה. טקסט ההסכם יוצא מגדרו כדי להגדיר את אותו גוף שלטוני כזמני, חסר שיניים וא־פוליטי, אולם שני הצדדים – הישראלים והפלסטינים – יודעים היטב שבהסכמי שביתת נשק, גופים זמניים עשויים להפוך לקבועים.

במאמר באתר אל־ערבי אל־ג׳דיד, הפרשן הירדני הוותיק מוחמד אבו־רומאן מתאר את ועדת הטכנוקרטים שאמורה לקבל את השלטון בעזה בימים הקרובים כתקווה הגדולה של הפלסטינים וכחשש הגדול של הימין הישראלי.

שני הצדדים, כל אחד מנקודת מבטו, מדמיינים את הוועדה כצעד ראשון כלפי ריבונות פלסטינית ברצועת עזה. עבור הפלסטינים, התקווה היא שפעילות הוועדה לא תסתכם בשיקום תשתיות, אלא תתורגם למסגרת פוליטית בעלת כוח ולגיטימציה. עבור הימין הישראלי, אותו תרחיש בדיוק הוא סיבה לנסות לתקוע מקלות בגלגלי ההסכם.

סוף עידן המאבק המזוין?

הפוליטיקאי הפלסטיני הבכיר לשעבר ומקורבו של יו״ר הרשות מחמוד עבאס – נביל עמרו – סבור שלנכונות של חמאס להעביר את הנשק לוועדת טכנוקרטים יש חשיבות בראש ובראשונה בהקשר של השיח הפנים־פלסטיני. במאמר בעיתון א־שרק אל־אווסט, עמרו, שברשותו רקורד ארוך של התבטאויות פומביות נגד המאבק המזוין, טוען שההכרזה על פירוק חמאס מנשקה היא רגע של ניצחון עבור מחנה המאבק המדיני.

מאז הסכמי אוסלו והוויתור של ערפאת על נשקו, היו חמאס והפלגים שלצידו הנציגים הבולטים של אסטרטגיית המאבק המזוין. בחלוף השנים, כישלון אוסלו הביא לעלייה בפופולריות של זרם זה, וחמאס הצליחה להשתלט על רצועת עזה ולהשיג מקורות מימון נרחבים לפעילותה. עם זאת, המאבק המזוין מעולם לא הצליח לשפר את חייהם של הפלסטינים, ובמקום זאת גזר עליהם חיים תחת מצור ארוך, ולבסוף סייע לישראל לגייס טיעונים בעד רצח של עשרות אלפי פלסטינים והשמדה של חבל ארץ שלם.

כיום, כאשר ישראל מחזיקה ברוב שטח הרצועה, ברור לחלוטין שהמאבק המזוין כשל, ושלא יחול שיפור במצבם של העזתים עד שישראל תשתכנע שלא נשקפת לה סכנה ביטחונית.

נביל עמרו

הביקורת של עמרו על גישת המאבק המזוין לא נועדה להצדיק את האלימות הישראלית, שאותה הוא מגנה בחריפות, אלא לתרום לדיון פנים־פלסטיני קונקרטי על נתיב המאבק הנכון. לפלסטינים, עמרו טוען, מעולם לא היה סיכוי לאתגר את ישראל בכוח הזרוע. כיום, כאשר ישראל מחזיקה ברוב שטח הרצועה, ברור לחלוטין שהמאבק המזוין כשל, ושלא יחול שיפור במצבם של העזתים עד שישראל תשתכנע שלא נשקפת לה סכנה ביטחונית.

ההתנהלות בחודשים האחרונים העידה הלכה למעשה על כך שחמאס מודה בכישלון המאבק המזוין: אל מול ההפרות הבלתי־נגמרות של ישראל להפסקת האש, חמאס נמנעה כמעט לחלוטין מלהגיב, ולא שיגרה רקטות לעבר ישראל כמו בעבר. עבור עמרו, בעובדה זו יש שמץ של אופטימיות, והוא מקווה שבזאת הגיע לסיומו שלב המאבק המזוין הפלסטיני. במקום זאת, עמרו מציע לעמיתיו לנצל את התמיכה הבין־לאומית חסרת התקדים שיש כיום לרעיון של הקמת מדינה פלסטינית עבור שיקום הנתיב המדיני.

חמאס צריכה לפנות את הדרך

כמו נביל עמרו, גם הפרשן המצרי הבכיר עמר א־שובכי סבור שהסכמת חמאס למסור את הנשק לוועדת הטכנוקרטים היא מהלך בעל השלכות על המאבק הפלסטיני כולו. בטור בעיתון א־שרק אל־אווסט, א־שובכי מתאר את ההחלטה כאימוץ מנגנון הפעלה חדש: במקום מאבק מזוין, השתלבות בזירה המדינית.

המאבק המזוין נתפס לאורך שנים כנתיב הפעולה העיקרי של התנועה. במסגרת זו, ראשיה השלימו עם העובדה שמרבית מדינות העולם, ובכלל זה מדינות ערב, מגדירות את התנועה כארגון טרור. שיא היוהרה של הנהגת הארגון, לדברי א־שובכי, התגלם בהחלטה לצאת למתקפת השבעה באוקטובר, ובמחשבה שאנשי חמאס יצליחו לסחוף אחריהם פלסטינים ובעלי ברית נוספים למתקפה ברברית נגד אזרחים חפים מפשע.

כעת, א־שובכי קובע, חמאס משלמת את המחיר על ההתנהלות חסרת האחריות בזירה הבין־לאומית ועל פשעי השבעה באוקטובר. כמו יתר הפרשנים המוזכרים במאמר זה, א־שובכי אינו מצדיק את האלימות הישראלית בעזה ובגדה, אך סבור שעל הפלסטינים להיות חכמים ולא צודקים, ולבחור בנתיבי פעולה שישפרו את חייהם ואת סיכויי מאבקם.

הספקנות המתבקשת של כל הצדדים לגבי הסיכויים שתוכנית השלום האמריקאית בעזה תצא לפועל לפי לוח הזמנים שנקבע, מטשטשת את העובדה שבימים האחרונים נרשמו התפתחויות פנים־פלסטיניות הרות גורל

ההמונים שיצאו להפגין בעד הפלסטינים ברחבי העולם במהלך השנים האחרונות, א־שובכי מזכיר, לא הפגינו למען חמאס אלא למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הוויתור על הנשק ויישום מפת הדרכים של טראמפ הם צעד בכיוון הנכון לקראת גיוס הקשב הבין־לאומי להקמת מדינה פלסטינית. ואולם, לדעתו של א־שובכי, צעד זה יהיה חסר משמעות אם חמאס לא תודה בכישלון דרכה, ולא תפנה את הדרך לגורמים בעלי יכולת מדינית גבוהה יותר.

לסיכום, הספקנות המתבקשת של כל הצדדים לגבי הסיכויים שתוכנית השלום האמריקאית בעזה תצא לפועל לפי לוח הזמנים שנקבע, מטשטשת את העובדה שבימים האחרונים נרשמו התפתחויות פנים־פלסטיניות הרות גורל. שלא מרצונה, נאלצה חמאס להשלים עם ויתור על המאבק המזוין בעתיד הנראה לעין ולמסור את מושכות השלטון לוועדת טכנוקרטים. בעיני משקיפים רבים מהעולם הערבי, החלטה זו היא הזדמנות עבור הפלסטינים לקחת בעלות מחודשת על מאבקם הלאומי ולמנף את התמיכה הבין־לאומית הנרחבת בהם להישגים בשטח. כדי לעשות זאת, הם יצטרכו להתגבר על שורה של מכשולים שישראל מתאמצת להציב ולנסח בחוכמה את מטרותיהם.

איל ספיר כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר