שיקום עזה אמור להיות אחד הפרויקטים הגדולים של העשור הקרוב. ההיקף הבלתי־נתפס של ההרס – הפיזי, הכלכלי והחברתי – שנגרם ברצועה מאז אוקטובר 2023 מחייב שיקום בקנה מידה של ערים אירופיות לאחר מלחמת העולם השנייה: כ־70 אחוז מהמבנים נהרסו כליל; 90 אחוז מהתושבים נעקרו מבתיהם, וכ־1.5 מיליון איש נזקקים למקום מגורים באופן מיידי. כלל התשתיות – בתי ספר, בתי חולים, כבישים, מים, חקלאות, בנקים – נהרסו באופן משמעותי. הערכות שונות אומדות את התקציב הנדרש לשיקום בכ־70-50 מיליארד דולר, והתהליך עשוי להימשך עשורים. אך מעבר לשאלת הכסף והחומרים הנדרשים לבנייה, עומדות כמה שאלות בסיסית יותר: מי יוביל את השיקום? על סמך אילו עקרונות? ובעיקר, מי ירוויח ממנו, והאם יהיו אלה הפלסטינים?

שלושה מאמרים שנידונים כאן ועוסקים בפרויקט שיקום עזה, בוחנים שאלה זו. מאמרו של מוחמד א־דהשאן שפורסם ב־The Middle East Council on Global Affairs, מוסד מחקר עצמאי בדוחה שבקטר, מציג עמדה ביקורתית כלפי תוכנית "20 הנקודות" של טראמפ, שמזניחה את הפן הכלכלי של השיקום והופכת את הפרויקט למנותק מהמציאות הפלסטינית. מאמרה של אשלי סאברמניאן-מונטגומרי במגזין Lawfare מדגיש כי שורשי המשבר המוניטרי בעזה הולכים אחורה למדיניות הכלכלית שמגבילה את הרשות הפלסטינית והופכת את כלכלתה לתלויה לחלוטין בזו הישראלית. בניגוד לשני אלה, דווקא מאמרה של שלי קולברסטון ממכון ראנד שואף להציג גישה פרגמטית שאומנם אינה מתעלמת מהקשיים הרבים שעשויים להכשיל את שיקום עזה, אך מראה שהוא אפשרי בהתבסס על פרויקטי שיקום בסדר גודל דומה שהצליחו בעבר.

כדי להתחיל במפעל העצום עד אימה של שיקום עזה, ראשית צריך גורם כלשהו שייקח יוזמה ויציע תוכנית שתאפשר לכל הפחות להתחיל לקדם את הנושא הסבוך הזה. הדמות המרכזית הראשונה לעשות הייתה לא אחר מאשר דונלד טראמפ בתוכנית "20 הנקודות" שלו. כאשר טראמפ חשף את תוכניתו בספטמבר 2025, היא זכתה לתמיכה של מדינות רבות, כולל מדינות ערביות. לא בהכרח משום טיבה של התוכנית, אלא בשל העובדה שבאותה עת לא נראתה באופק כל תוכנית אחרת, והאופציות להפסקת האסון ההומניטרי ההולך ומתעצם בעזה לא נראו מבטיחות במיוחד.

לאחר פרסום התוכנית, ניסתה ארצות הברית לקנות לה תמיכה בקרב מועצת הביטחון של האו"ם, ובפרט להיבטים ספציפיים בה כגון הקמת כוח הייצוב הבין־לאומי (ISF) ו"מועצת השלום" – ועדה ברשות טראמפ עצמו שתחום אחריותה הוא הפיקוח על שיקום עזה. אף על פי שהתמיכה בסופו של דבר ניתנה, היא לוותה בספקות לגבי היכולת לממש את התוכנית. חששות מרכזיים נסובו סביב העובדה שטראמפ כמעט שאינו מתייחס לשאלה הכלכלית – מי יממן וכיצד ינוהל המימון.

הריבייה של טראמפ

מעט מאוד מהתוכנית של טראמפ מתייחס לפן הכלכלי. יש בה שני סעיפים שעשויים לרמז עליו – הראשון קובע כי פאנל מומחים ש"אחראים לבנייה של ערים משגשגות במזרח התיכון" יגבש תוכנית כלכלית. הכוונה בכך היא למקורבים של טראמפ שבנו ערים באיחוד האמירויות, וכמובן יצאו נשכרים ברווח אישי מהעניין. טראמפ הזכיר גם "הצעות השקעה ותוכניות פיתוח מרגשות" – ללא פירוט של תוכניות ספציפיות. לפיכך, אף על פי שישנן תוכניות רבות לשיקום כלכלי של הרצועה, חלקן הוצעו על ידי רשויות מתוך עזה עצמה. בהקשר זה, סביר יותר שהכוונה היא לתוכניות נוסח "הרביירה של עזה" ולהשקעות של מקורבים לטראמפ או לעמיתו טוני בלייר – האדם היחיד שמוזכר כמועמד לכהן במועצת השלום מלבד טראמפ.

לכל בר־דעת ברור כי עזה אינה לוח חלק שעליו ניתן להקים דובאי חדשה. מדובר בשטח צפוף, בעל היסטוריה ארוכה, ומעל הכול – הרוס בצורה יוצאת דופן. כל ניסיון שיקום רציני חייב להתבסס על ניסיון היסטורי בשיקום של אתרי סכסוך, ולא לנסות לדמות פרויקטי נדל"ן עתירי מימון שנועדו להגדיל את הרווחים של היזמים והמשקיעים. עם זאת, בניגוד לטענת הכותב שלפיה תוכנית טראמפ מתעלמת מההיבט הכלכלי של השיקום, משתמע שהיא דווקא מתייחסת אליו, רק לא באופן שהכותב היה מעוניין לראות. 

כיאה לטראמפ, שום דבר אינו מרומז. התוכנית שלו אינה מנסה להסתיר את העובדה שמטרתה היא לשרת משקיעים זרים על חשבון פלסטינים, ומצוין בה שיהיה אפשר להפיק רווחים של מיליארדי דולרים למשקיעים בתוך עשור. מודל שיקום כזה הוא למעשה עוד מודל של שליטה – מועצת השלום של טראמפ ובלייר (שעל פי עיתון הארץ בילה לא מעט במסדרונות מוסדות השלטון בישראל בשנתיים האחרונות) תהיה זו שתרכז את התכנון ואת המימון. כספי השיקום ישוחררו בשלבים, בכפוף לאישורים של "חופש מטרור" שלא ברור כיצד יוגדרו, ומן הסתם ידרשו את אישורה של ישראל. 

הכלכלה הפלסטינית כבת ערובה

תוכנית כזו למעשה משכפלת את השליטה האמריקאית – והישראלית – בכלכלה הפלסטינית, שליטה שבאה לידי ביטוי באופנים שונים כבר שנים ארוכות. כלכלת הרשות הפלסטינית – הן בגדה המערבית והן בעזה – תלויה באופן מוחלט בכלכלה הישראלית, ובשנים האחרונות תלות זו משמשת כקלף מיקוח עבור שר האוצר סמוטריץ'. הדבר בא לידי ביטוי ברצונו לבטל את העברת כספי הסילוקין לרשות וכן בסירוב חוזר להאריך את הסכמי השיפוי עם הבנקים – הבנקים ברשות מתנהלים באמצעות בנקים ישראליים המשמשים להם קורספונדנטים, כשמדינת ישראל מעניקה שיפוי כלכלי ומשפטי לכך (מה שחושף אותה בין היתר להאשמות בהלבנת הון ובמימון טרור). 

הבנקים הפלסטיניים מחויבים להתנהל בשקלים והם למעשה תלויים בקיומם בבנקים הישראליים. סמוטריץ' מנסה כבר למעלה משנה לנתק את הקשרים בין הבנקים הישראליים לפלסטיניים, מהלך שבפועל יקריס את הכלכלה ברשות, ושנמנע ממנו עד כה בשל לחץ בינלאומי. בתמורה להסכמתו להאריך את ההסכמים, סחט סמוטריץ' הטבות שונות כגון הכרה בהתנחלויות או הבטחה אמריקאית להטלת וטו בנושאים שונים באו"ם.

המצב בעזה קיצוני יותר, ולמעשה כמעט אין שם כסף מזומן מאז תחילת המלחמה, שכן ישראל אינה מאפשרת את הכנסתו. כל ניסיון להשיג שטרות כרוך בעמלות של עשרות אחוזים, והדבר מתנהל דרך מתווכים לא־חוקיים. רוב מוחלט של הבנקים והכספומטים הושמדו, וגם דרכים דיגיטליות להעברת כסף אינן רלוונטיות לאור הפגיעה בתשתית החשמל וברשת האינטרנט ברצועה. בפועל הכלכלה העזתית מאז המלחמה מתנהלת באמצעות סחר חליפין. לאור המצב של המערכת הפיננסית הפלסטינית באופן כללי, גם לרשות אין דרך לסייע.

עזה הנצורה

העובדה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה, וכן שולטת בבנקים הפלסטיניים ובהיבטים כספיים נוספים, מבטיחה שנזילות כספית בעזה תישאר כפופה לרצון ישראל. כדי שעזה תוכל להשתקם, לא צריך רק לבנות בה בניינים, אלא יש לאפשר חזרה של התנהלות כלכלית תקינה, המפוקחת על ידי בנקים וגופים פיננסיים אחראיים. 

הצורך לנתק את עזה מישראל גם כלכלית נעשה דחוף יותר כעת, כאשר עזה הרוסה לחלוטין ויש ניסיון לשקמה. "הצהרת ניו יורק", מסמך מיולי 2025 העוסק בקידום פתרון שתי המדינות וסיום הכיבוש בעזה, מספקת התייחסות לצעדים שעשויים להקל את התלות הכלכלית הפלסטינית בישראל, ביניהם שילוב הבנקים הפלסטיניים במערכת הכלכלית הבינלאומית כך שלא יזדקקו יותר לבנקים הישראליים כקורספונדנטים, הגדלת התמיכה הפיננסית ברשות הפלסטינית ישירות, יצירת מנגנון חדש להעברת כספי הסילוקין ועוד. לא ברור כיצד העובדה שכיום הרשות הפלסטינית אינה זו ששולטת בעזה משתלבת בהצהרה זו.

גם אם בטווח הזמן הקצר לא תימצא דרך לייצר עצמאות פיננסית פלסטינית, מה שברור הוא שהזרמה של כספים לשיקום עזה לא תסייע כהוא זה אם לא יימצא מי שינהל את אותם כספים. לצד כל המשאבים שחסרים בעזה כיום, הכסף עצמו הוא משאב שחסר – כל עוד אזרחים נאלצים למסור את תעודות הזהות שלהם עבור כמה שטרות או להחליף בגדים תמורת קמח, לא ניתן יהיה לשקם שום דבר. נזילות פיננסית אינה נשמעת כמו הבעיה הכי דחופה של עזה, אך בפועל לא ניתן לדחות אותה ל"יום שאחרי" – השיקום ההומניטרי תלוי בה ישירות. גישה לכסף אינה פרט טכני – היא ההבדל בין הישרדות לבין רעב.

בין כפייה להתעלמות

נראה אם כן שיש מעט תוכניות של ממש לשיקום עזה, ושההיצע נע בין כפייה של אינטרסים זרים לבין אי־התייחסות להיבטים פיננסיים חשובים. בכל זאת, במאמרים שנסקרו מובאות כמה יוזמות שלדעת הכותבים יכולות לסייע בפתרון המשבר. שלי קולברסטון, הנציגה של מכון ראנד (RAND), המייעץ לממשל האמריקאי בנושאי מדיניות ציבורית, מציגה את תוכנית המכון שפותחה תוך שיתוף פעולה פלסטיני, אמריקאי וישראלי. 

המתכננים מתייחסים לשישה סקטורים: תחבורה, אנרגיה, מים, עיצוב עירוני, ממשל וסביבה. גישתם מתבססת על כך שבשעה שחשוב לזכור את מה שנהרס ולהכיר בכאב שהמוכר לא יחזור, עזה יכולה לא רק להיבנות מחדש אלא להיות טובה יותר, לתרום לכלכלת האזור, ואולי אף למשוך תיירים בעתיד.

ראשית, התוכנית סוקרת את הקשיים המרכזיים בדרך לשיקום. הראשון שבהם הוא שגם במקרה האידיאלי ביותר, שיקום הוא תהליך ארוך יותר ממה שמקבלי ההחלטות – ועוד יותר מכך תורמי הכספים – מוכנים לקבל. אפילו במדינות שוחרות שלום, עשירות ומשגשגות שנפגעו באסונות טבע, אזורים בגודל כזה ובצפיפות כזאת מתחילים להשתקם לאחר כ־10 שנים. זה כמובן לא המצב בעזה. 

מבעיה לבעיה

בעיה אחרת היא בעלות על רכוש – עוד לפני שרבים נעקרו מבתיהם במלחמה, מערכת הבעלות על שטחים בעזה הייתה שמיכת טלאים של מסמכים עות'מנים, בריטיים, ישראליים, מצריים ועוד כהנה וכהנה שטרי בעלות שונים ומשונים. מי שישקם את עזה יהיה חייב לייצר מערכת שבה אנשים יכולים לקבל פיצוי על רכושם באופן אחיד והוגן. 

מעבר לכך, ישנה בעיית הפסולת – פסולת הבניין שיש כיום בעזה ההרוסה מוערכת בכ־68 מיליון טון, כמעט פי עשרה מבמוסול ההרוסה. בין ההריסות מצויים שרידי גופות ותחמושת שעשויה להתפוצץ ולהיות סכנה של ממש. רק הפינוי של כל אלה לבדו עשוי להימשך שני עשורים – לפיכך, יהיה הכרחי לחלק את עזה לאזורים ולטפל קודם לכן באזורים הקלים יותר לפינוי. חלק מהפסולת שמפונה יכולה להיות ממוחזרת כבטון לבניית נמלים, כבישים ועוד. 

קושי אחר הוא עניין הדיור. לאור העובדה שכ־1.5 מיליון פלסטינים יזדקקו לדיור זמני, הפתרון המתבקש הוא לייצר מחנות אוהלים. הבעיה היא שלרוב מחנות כאלה, שאמורים להיות זמניים, הופכים למגורי קבע לשנים ארוכות. הפלסטינים עצמם מספקים דוגמה חיה לכך – כשליש מהפליטים הפלסטינים משנת 1948 עדיין חיו במחנות פליטים "זמניים" כשפרצה המלחמה באוקטובר 2023. 

הפתרון המוצע הוא לבנות מחנות שייבנו מראש באופן כזה שיוכלו להיות מפותחים לשכונות מגורים רגילות מאוחר יותר. כלומר, לא לשכן את התושבים באוהלים במקום אחד בצפיפות מתוך תקווה להעבירם למקום אחר בהמשך, אלא להקים אוהלים וקרוואנים שייבנו בצורה של רחובות, כשלכל אוהל או קרוואן מוקצה שטח שבהמשך יהיה ניתן להקים בו מבנה קבע.

חומרי הבנייה הם סוגיה בפני עצמה. על פי חוק, מנעה ישראל כניסה של חומרים מסוימים שניתן להשתמש בהם לצרכים צבאיים לתוך רצועת עזה, ובכלל זה בטון, עץ ומערכות לסינון מים. באופן ברור, מדיניות זו לא מנעה מחמאס להתחמש ולבנות מנהרות, אך היא כן מונעת לבנות מחדש את עזה, ולכן ראוי לשקול אותה שנית. העובדה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה, וכן שולטת בבנקים הפלסטיניים ובהיבטים כספיים נוספים, מבטיחה שנזילות כספית בעזה תישאר כפופה לרצון ישראל. כדי שעזה תוכל להשתקם, לא צריך רק לבנות בה בניינים, אלא יש לאפשר חזרה של התנהלות כלכלית תקינה, המפוקחת על ידי בנקים וגופים פיננסיים אחראיים. 

טראומה קולקטיבית

נוסף על התוכנית של טראמפ והתוכנית של מכון ראנד, ראוי להזכיר שתי יוזמות נוספות: האחת היא היוזמה המצרית. זוהי התוכנית היחידה כמעט שמכילה אומדן עלויות ברור, ויתרונה המרכזי הוא שהיא זוכה ללגיטימציה אזורית רחבה – היא מקובלת על הליגה הערבית, וגם באירופה תומכים בה. השנייה היא יוזמה של מי שנעדרו עד כה מהדיון – הפלסטינים עצמם. 

זוהי הגישה שנתפסת על ידי המחברים כמשמעותית ביותר, אף על פי שלא ברור כמה היא ריאלית, שכן היא פועלת "מלמטה", ונחשדת פחות בשירות אינטרסים זרים. יוזמה זו מכונה "יוזמת עוף החול" הפלסטינית, והיא מבוססת על שיקום תשתיות ובנייה סביב מה ששרד, ולא על יצירת תוכנית מתאר חדשה לעזה כולה. תוכנית זו רואה בשיקום תהליך חברתי-כלכלי מתמשך הנשען על קיימות וזהות מקומית, ושמה את הקהילה הפלסטינית במרכז. 

העלות של שיקום עזה, אם כן, תהיה אדירה, וגם בתרחיש הטוב ביותר, יימשך התהליך עשורים. הסוגיה המרכזית בנוגע לכסף אינה בהכרח מי ייתן אותו, או כמה כסף יהיה, אלא כיצד הוא ינוהל – כספים של קרנות ותורמים יתחילו לזרום בקרוב לעזה במהירות. אך אם הם יזרמו מהר יותר מהמהירות שבה מוסדות פיננסיים אחראים יוכלו להשתלט עליהם, המאמץ כולו עלול לרדת לטמיון. לבסוף, לצד כל העניינים החומריים והכספיים, אין לשכוח כי השיקום הפיזי הוא רק חלק מהעניין – הוא יצטרך להיות מלווה בשיקום חברתי: טיפול בטראומה הקולקטיבית, בפציעות פיזיות מהפצצות, בהיעדר לכידות חברתית ועוד – אין להמעיט בחשיבות היבטים אלה.

נטע איפרגן כותבת בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.