אמש היה זה הטקס ה-21 של פורום המשפחות השכולות וארגון לוחמים לשלום. שני ארגונים של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו אדם קרוב בסכסוך, ובחרו להחליף את מעגל הנקם בשיח מקרב. במשך שנים הטקס התקיים בגני יהושע בתל אביב, פתוח וגלוי. אחרי שפורעים מהימין הקיצוני פרצו להקרנת הטקס בבית כנסת ברעננה בשנה שעברה ותקפו את המשתתפים, החליטו המארגנים שהשנה הם לא לוקחים סיכון.
הטקס השנה התנהל כמו פעולת מחתרת בלב העיר. הכתובת המדויקת של הטקס במוזיאון תל אביב, ושל 12 נקודות ההקרנה המקבילות ברחבי הארץ, נשלחה למשתתפים רק דרך אפליקציה ייעודית ולאחר אימות זהות. המשתתפים התבקשו שלא לשתף פרטים מראש. פלסטינים מהגדה, שהיו אמורים להשתתף בטקס ביפו — לא קיבלו היתרי כניסה. בירחו, במקביל, התקיים אירוע פלסטיני שחובר לטקס בתל אביב באמצעות שידורי לוויין.
מופרדת ממי שדומה לי
״גדלתי בבית מסורתי, להורים מהגרים מארצות ערב. בית ששילב יהדות ערביות, ומוסר של שוויון בין בני אדם. אבל בתור ילדה, החברה בישראל סימנה את התרבות של משפחתי כ״דומה מידי לזו של האויב״, ולימדה אותי שאני צריכה להתנתק ממנה כדי להרגיש ישראלית. היום אני מסרבת לקבל את התביעה המלאכותית לבחור בין הזהויות שלי, להיות מופרדת ממי שדומה לי- בני אדם באשר הם״, סיפרה סיון תהל, כתבת ״המקום הכי חם בגיהנום״ שהנחתה את הטקס אמש.
״עשר שנות אקטיביזם, כתיבה על המרחב שבין 48 לגדה ועזה, הקמת מערך אזרחי לאיתור נעדרים לאחר ה-7 באוקטובר והתייצבות לנוכחות מגינה בשטחים הכבושים- לימדו אותי שכל המאבקים כולם קשורים זה בזה. אני לא מוכנה שבשם אף אחת מהזהויות שלי יתבצע עוול. לא ביהדות שלי ככלי לטיהור אתני, ולא במזרחיות שלי ככלי להפרדה ושיסוי״, אמרה תהל. ״אני כאן כי הבחירה בשותפות היא התשובה. כאן כל הזהויות – האישית והפוליטית, המסורתית והחילונית, היהודית והערבית, ובעיקר – האנושית – מתקיימות יחדיו ותובעות ממני להתנגד להפרדה ולכיבוש״.
"הכאב הזה אינו נחלתה של אם אחת בלבד"
״את מוחמד בני הבכור ילדתי בשנת 2000. החיים היו קשים, ועבדתי בחקלאות וכל עבודה אחרת שיכולתי, כדי לספק לילדים שלי אוכל, למרות קשיי החיים תחת הכיבוש. מוחמד היה הקרוב ביותר ללבי, חבר אמיתי שלי, נשמתי. גידלתי אותו בכל האהבה, חינכתי אותו לדרך ארץ, עד שהפך לבחור צעיר ויפה תואר, מחויך, אהוב על חבריו, החבר הקרוב ביותר אליי. הוא אהב אותי והיה צמוד אליי. מוחמד היה אומר לי ״אמא אני אגור אצלך, אני ואשתי, והילדים שלי ישחקו בבית שלך, ואת תשמחי בהם״. בניתי לו בית מעל הבית שלי, כדי שיישאר קרוב אליי, שלא יתרחק מעיניי ומלבי. אבל הכל השתנה״, סיפרה ח'לוד חושייה, תושבת ג'נין ואם לחמישה, בסרטון שהוקרן הבמה.
״המכה הראשונה הייתה בלילה של 2 ביוני 2023, בשעה 12:30 בלילה. מוחמד החזיק את הטלפון שלו וצילם פלישה של צה״ל לכפר דאן. בלי שום רחמים, ירה בו חייל ישראלי כדור בלבו, והוא נפרד מן החיים. באותו רגע לא מת רק מוחמד — לבי מת איתו. אל תכאיבו לי, אל תלכו ממני. קברתי את הבן שלי בגינת ביתי, כדי שאוכל להשקיף עליו בבוקר ובערב. בהרגשה שלי קברתי את לבי איתו. מאז שמוחמד נהרג, הכאב לא עוזב אותי, ואני לא מצליחה לישון אלא בעזרת תרופות הרגעה. הרגשתי שהחיים שלי נעצרו. אני מלאה בעצב ובכעס, לא יודעת איך אישה יכולה להמשיך אחרי כאב כזה.
״באותה תקופה שמעתי על פורום שמאגד אמהות ואבות משני הצדדים שאיבדו את ילדיהם בסכסוך הזה. משפחות שמכירות כמונו את המשמעות האמיתית של האובדן. בהתחלה זה היה לי קשה. ההחלטה לא הייתה פשוטה בשבילי. אבל הבנתי שהכאב שאני נושאת יכול להפוך לקול. הכאב הזה אינו נחלתה של אם אחת בלבד, ולא של עם אחד בלבד, וכל אם שאיבדה את בנה נושאת כאב בלתי נסבל.״
הצטרפתי לפורום, ארבעה חודשים אחרי שמוחמד נפל
״חיי ילדינו הם לא מספרים — הם סיפורים, פנים וחלומות. לכן הצטרפתי לפורום, ארבעה חודשים אחרי שמוחמד נפל. הוא היה בשבילי מקלט, מקום שאני יכולה לספר בו את הסיפור שלי, ולפרוק בתוכו את כמות הכאב שבלבי, כדי שכל העולם ישמע על מוחמד, וכדי שאוכל להגן על חייהם של ילדיהם של אחרים. הצטרפתי כי אני רוצה שכאב האובדן של מוחמד יהפוך לקול שמגן על אחרים. לא כי שכחתי את בני האהוב — הוא חי איתי בכל רגע מחיי, בלבי, בזיכרוני, ובפרטי הקטנים של הימים שלי. ומאז שנפל, נוכחותו בחיי נעשתה עמוקה יותר.
״אבל הם לא הסתפקו במה שעשו לבני מוחמד. ב-22 ביולי 2025, פרצו לביתי, שברו את כל מה שהיה בו, ועצרו את בני עבד אל-כרים, בן 20, בלי שום רחמים. ועד הרגע הזה הוא עדיין בכלא, ואני עדיין לא יודעת עליו דבר, ולא יודעת מה עשו לו. אימרו לי, לשם שמיים, מה עשיתי שמגיע לי כל הכאב והסבל הזה? איזה לב מסוגל לשאת את כל ההריגה והכליאה וההרס האלה. כאילו הכאב הזה לא היה מספיק, הם חזרו ופרצו לביתי בפעם השלישית, ניפצו בו כל דבר, היכו את בעלי, והוציאו מהמיטה את בני הצעיר ביותר, בן 14, כשעיניו קשורות, והיכו אותו לפני ששחררו אותו מאוחר יותר — שהשאיר בתוכו פחד שלא חולף. בנוסף הם גם הרסו לחלוטין את המכונית שלי.
״ילדתי את ילדיי כדי לשמוח בהם, אבל האמת היא שאני מרוסקת מכאב. את מוחמד נשאתי על כתפיי טבול בדמו, ואני לא יודעת מתי עבד אל-כרים ייצא מן הכלא. ולמרות כל הכאב הזה, אני עומדת כאן היום כדי להגיד שבחרנו בדרך השלום, אחרי כל ההפסדים האלה — כי אנחנו מאמינים שדם לא מביא אלא דם, ושההריגה או האובדן לא ייתנו לנו ולילדינו הזדמנות לחיות בשלום״, סיכמה ח׳ושייה.
"אני מדמיינת את טל יושב למעלה עם ת'ארק או עם מחמוד"
ליאורה איילון, בת 73, אמא לארבעה וסבתא לשבעה, היא ניצולת הטבח בכפר עזה. בשבעה באוקטובר, ביום שמחת תורה תשפ"ד, איבדה את בנה טל, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ. איתו נרצחו עוד 33 מחברי הקהילה. ״ערב טוב. שמי ליאורה איילון. אני בת 73, אמא לארבעה, סבתא לשבעה נכדים ונכדות, ניצולת הטבח בכפר עזה ביום שמחת תורה, תשפ"ד, בשבעה באוקטובר, שבו איבדתי את בני טל, מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ. יחד איתו נהרגו ונרצחו עוד שלושים ושלושה מחברי וחברות הקהילה שלנו — זקנות וזקנים, צעירים וצעירות, משפחות שלמות. אני איבדתי בן. משפחתו של טל איבדה בן זוג ואבא. האחים שלו איבדו אח. כפר עזה איבדה חבר קהילה, חבר הנהלה מוערך, חבר קהילה פעיל, איש מצחיק עד דמעות, איש רציני ועמוק. חבריו של טל איבדו חבר שהיה שם בשביל כולם, תמיד עם חיוך, מוכן לעזור ולתמוך. הים איבד צוללן, סקיפר, דייג, איש של מים. הסירות של המעגן במכמורת איבדו איש תחזוקה מוכשר, שידע להתמודד עם כל מצוקה ותקלה של הספינות. הסטודנטים למדעי הים איבדו מורה לחיים, שלימד אותם לשוט, לחיות את הים ולהמשיך הלאה — גם כשקשה, סוער, והבטן מתהפכת. נמל אשדוד איבד עובד מסור, קשוב, אוהב אדם וים.
״כל כך הרבה עושר באיש אחד. ויש, ואני מדמיינת את טל יושב למעלה עם טארק או עם מחמוד, ושניהם עם כוס קפה שחור ביד, מחייכים זה אל זה חיוך עצוב, תוהים לעצמם — אילו רק ידעו שם למטה, כמה קל להיות ביחד. אני מדמיינת אותם מבררים: תגיד, איך קרה אצלך? ואיך שלך? והם מחליפים סיפורים, ושניהם שם יודעים, כמה כל זה מיותר, כמה כל זה יכול להיות אחרת. וכאן, על פני האדמה, החיים ממשיכים. אנשים עושים את הדברים הרגילים. אנשים עושים דברים שפעם היו רגילים. גם אני. הולכים להתייחד אל בית הקברות, ובבוקר, לפני שיוצאים מהבית, מעיפים עוד מבט על התמונה התלויה על הקיר.״
פה המקום של התקווה
טל המשיכה בנאומה שנישא על הבמה: ״אנשים יושבים להתייחד ליד הקבר של טל, אולי ליד הקבר של ג'יהאד, או של נביל, ליד הקבר של נאדר, או של עאישה, ומספרים להם דברים שנשארים בלב. גם אני מספרת לטל כמה הכול הפך להיות קשה, כואב, מורכב — מספרת בהמון מילים שלא מצליחות לבטא באמת את מה שאני מרגישה. ואני רוצה לספר לו שאני כל כך כועסת על המציאות הנוראה שנכפתה עלינו, על המלחמות המיותרות — כל כך כועסת שזה בלתי נסבל לפעמים״.
ואז הגיע הקטע שפסק את הדיבורים באולם: ״אבל היום אני פה, כי פה המקום של התקווה. פה נמצא המקום שנותן לי את הכוח להאמין שיום אחד נדבר, וזה ייגמר. כאן אני מקיימת עם חברותיי וחבריי לפורום המשפחות את השותפות שהייתי רוצה שתהיה בין שני העמים שלנו. השותפות שבעתיד אוכל אולי יום אחד לשבת על קברו של טל, בני אהובי, וללחוש אל האבן הקרה — אתה שומע, בני שלי? זה קרה. אנחנו מדברים וחיים יחד, בשותפות ובשוויון, וגם אנחנו היינו שם כחלק מהשינוי.
״בני אהובי, אני אוהבת אותך כמו שרק אמא שהחליפה אותך בחיתולים, שהניקה אותך, שעירסלה אותך בזרועותיה, שגידלה אותך, שראתה אותך הופך לאיש, ושחררה אותך לדרכך — יכולה לאהוב. והיום, כמו כמעט בכל יום מחדש, אני שוב משחררת אותך לעולמי עד. או שמא, אולי, מי יודע, יבוא יום וניפגש״.
מעגל האימה
הזמרת הפלסטינית, נור דארוויש, שרה את שירו של המשורר הלאומי הישראלי חיים נחמן ביאליק בערבית ושרה מה שנשמע כמו פיוט משותף, או ליתר דיוק כמו תפילתם של מוחמד ח׳ושייה ושל טל איילון יחד, כל אחד לאמו שלו ״הכניסיני תחת כנפך״. בין סיון, שסירבה להפריד בין יהדותה ובין ערביות הוריה, ובין ח'לוד, שקברה את בנה בגינת ביתה ב-2023 כדי להמשיך לראות אותו, ובין ליאורה, שאיבדה את בנה ב-7 באוקטובר ודמיינה אותו על הבמה יושב עם ת'ארק ומחמוד — עובר קו אחד. שלושתן אמרו, כל אחת בסגנון שלה, שהפרדה בין בני אדם היא בחירה, ולא עובדת חיים.
"אנחנו פה יחד קוראים לכם להרחיב את השותפות ולפעול למען היום שאחרי" — סיכמה תהל את הטקס. אחרי פרידה מהשותפים ביריחו, עלתה להקת הנשים היפואית לבמה וסגרה את הטקס עם "חד גדיא" של חווה אלברשטיין. בלהקה שרות כבר 16 שנה יחד נשים ישראליות וערביות — יהודיות, נוצריות ומוסלמיות. הן שרו את הפיוט הארמי מליל הסדר — שבו חתול אוכל גדי, כלב נושך חתול, מקל מכה כלב, וכך הלאה עד "הקדוש ברוך הוא שוחט את מלאך המוות" — עד שחווה אלברשטיין הפכה אותו ב-1989, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, לשיר הפוליטי אולי הקשה ביותר במוזיקה העברית כשהיא הוסיפה לו בית אחד בלבד:
"מה פתאום את שרה 'חד גדיא'? אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא. ומה השתנה לך, מה השתנה? אני השתניתי לי השנה. ובכל הלילות, בכל הלילות שאלתי רק ארבע קושיות. הלילה הזה יש לי עוד שאלה: עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף הוא נרדף, מכה הוא מוכה, מתי ייגמר הטירוף הזה?"
במקביל, בדרום תל אביב, שפי פז ומרדכי דוד השקיעו את מיטב כוחותיהם באיתור אחת ההקרנות ובצרחות "מוות לשמאלנים". שר התקשורת ביקש מתאגיד השידור לא לסקר את האירוע, והמדינה מנעה מחברי הפורום הפלסטינים מהגדה מלהגיע. כל זה — כדי ששלוש נשים, משלושה מקומות שונים אך עם אותה נקודת מבט, לא יעמדו ביחד על במה אחת. אך אף על פי כן – הן אמרו במפורש את מה שרבים כל כך מפחדים ממנו – שאפשר אחרת. "אנחנו היום שאחרי," קראו השנה המארגנים לטקס, פז ומרדכי ורבים נוספים, משני הצדדים, עדיין נאחזים באתמול. אך אם להשאיל מליאורה את מילות הסיכום המטלטלות של נאומה, "אולי, מי יודע, יבוא יום וניפגש."
