מיד לאחר הישמע הצפירה אמש החל האולם המרכזי בבית הכנסת הליברלי ״קהילת סיני״ ברחוב בוגרשוב בתל אביב להתמלא. בשקט מעיק ואופייני כל כך לרגע הזה בלוח השנה הישראלי, נכנסו בזה אחר זה צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים וחילוניים, כולם הגיעו לצפות יחד בטקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני, שנערך זו השנה ה-19.
לאחר שבשנה שעברה לקחו בטקס המשותף מספר שיא של 15 אלף משתתפים שנכחו בו ועוד 200 אלף צופים ברחבי העולם, השנה נאלצו המארגנים לעבור למתכונת חדשה בעקבות איומים חריגים מאלה שהתרגלו אליהם מידי שנה מצד פעילי ימין קיצוני ומתוך דאגה לשלום המשתתפים.
טקס המשואות המסורתי שאמור להיות משודר הערב למיליוני צופים, אותו עשרות אלפים קראו להחרים, הוא לא היחיד השנה שנערך והוקלט מראש – גם טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף שהוקרן אמש במוקדים ברחבי הארץ, צולם כבר ביום רביעי. את ביטול השידור החי בערב יום העצמאות ואת קיומו טקס המשואות ללא קהל הסבירו בתירוצים בטחוניים, אלו נועדו לכסות על החרדה האוחזת בממשלה ובעומד בראשה מפרובוקציות של פעילי מחאה ומשפחות החטופים, החללים והנרצחים בעקבות מחדל ה-7 באוקטובר.
אין טעם להשוות בין הפחד של מעטים המבקשים לאתגר את הקונצנזוס הרווח בקרב פלסטינים וישראלים כאחד – זה המסרב לראות פתרון לסכסוך הדמים, לבין החרדה של שלטון מפני ביקורת ציבורית, זו שהפכה את טקס המשואות למופע סטרילי ומנותק.
בשמונה ועשרים, לאחר שהמארגנים מיצו גם את הניסיונות לדחוס באולם כסאות נוספים מהחצר הסמוכה ולאחר שגם על הרצפה לא נותר מקום, נאלצו האחרונים שהגיעו להביט במסך עליו הוקרן הטקס בעמידה ליד דלת הכניסה למקום.
״היה לי קשה עם זה שאנשים יראו לבד את הטקס מול המחשב״, סיפר לכתב ״המקום הכי חם״ שחר עג׳מי, חבר לשעבר בקבוצת ת״א-טול כרם של ארגון לוחמים לשלום, שמגיע לטקס כל שנה והשנה התנדב להיות אחראי על מוקד ההקרנה בבוגרשוב.
״רציתי שאנשים ירגישו ביחד, שלא יהיה שונה משנים קודמות. פניתי לארגון ׳עומדים ביחד׳ והרמנו את זה בכמה ימים, הייתה היענות מרשימה. אפילו יש פה מאבטח״.
נראה כי בעוד השלטון רק נעשה מנותק יותר ויותר משנה לשנה, ובמיוחד השנה, אותו קונצנזוס שמשתתפי טקס יום הזיכרון המשותף מבקשים לאתגר הולך ונסדק. הישראלים והפלסטינים המבקשים להיאחז בתקווה לשלום, מכירים בכאב ובאובדן אחד של השני, כבר אינם מעטים ומספרם גדל משנה לשנה, והשנה במיוחד.
טקס בסימן ילדים במלחמה
״אני מרשה לעצמי להשמיע את קולה של האמא הקולקטיבית שרוצה עתיד טוב לילדיה. ללאור כבר לא נותר עתיד כזה. החלומות שלו לא ישאו פירות והוא עצמו לא יפרח עוד״, אמרה על הבמה בקול רועד מיכל הלב, אמו של לאור אברמוב שנרצח ב-7 באוקטובר. ״הלוואי שנמצא דרך להפסיק את מעגל הדמים הרצחני הזה אין ולא יהיו מנצחים במלחמה הזו. כולנו כבר הפסדנו.
"כשאני מצליחה מדי פעם להרים את הראש מהיגון הפרטי שלי על אובדן בני האהוב שבאהובים, מהחור האינסופי שהיה פעם הלב שלי, אני מוצאת מטרה אחת לחיות למענה, והיא לחפש מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לאנושות הפצועה שלנו להרפא, כדי שלא יהיו עוד אמהות מרוסקות כאן מהרג, אובדן, אלימות ומלחמה״.
״תודה על האמונה שאפשר אחרת. היום מכל הימים אני רוצה לבקש שנבחר תמיד בחמלה ואהבה על פני כל דבר אחר, גם אם זה ממש קטן. ככה נזרע זרעים של אהבה וריפוי ובהמשך גם שלום״, אל מחיאות הכפיים של הקהל שצולם יחד עם הלב ביום רביעי הצטרפו גם אלו של באי מוקד ההקרנה התל אביבי. כבר בשלב הזה הבכי ניכר על פניהם של רבים באולם.
הטקס, שהשנה הוקדש הטקס לילדים שחיים תחת מלחמה, אלו שעל פי המארגנים משלמים את המחיר הכבד ביותר של הסכסוך, נפתח בדקת דומיה לזכרם של כל קורבנות הסכסוך.
רונה וענבר אורן, תאומות בנות 15 וחצי המגיעות ממשפחה שכולה, הקריאו בטקס מכתב שכתבו לילדים בעזה: ״כולנו בסך הכל ילדים וילדות שרוצים חיים נורמלים, שרק רוצים לחיות ולגדול בשקט. גדלנו בתרבויות שונות ואנחנו מדברים בשפות שונות, אבל למען האמת, אנחנו די דומים. לכולנו אכפת מהמשפחה ומהיקרים שלנו, וכולנו לא אוהבים שהם מתים רק בגלל ששני הצדדים חושבים שהדרך היחידה היא אלימות ונקמה. לכולנו נמאס מהדעות הקדומות, הגזענות, ההכללה, ומהמלחמות, ולכולנו כבר אין כוח לדאוג מהסכנה של לצאת מהבית״.
יונתן זייגן, בנה של ויויאן סילבר שנרצחה ב-7 באוקטובר:״הייתי איתה על הקו ברגעיה האחרונים. חוויתי מרחוק את פרפורי חייה האחרונים. קשה לנסח במילים את האין שנותר. את חוסר הפשר של מוות שיכול היה להימנע״
אחמד אלחילו, תושב יריחו שהשתתף בטקס, סיפר במהלכו על על חייו מאז ה-7 באוקטובר ואמר כי 60 מקרובי משפחתו המתגוררים בעזה נהרגו במלחמה. "60 מתים, הם אינם שמות או מספרים. מאחורי כל שם יש בן אדם עם סיפור ומשפחה וחלומות. ביניהם היו רופא, מורה ואקדמאי, מהנדסת, אחות או רופאה. לכולם היה חלום אחד – לחיות בחופש ועצמאות. זה החלום שעליו אנחנו נלחמים, כמו כל עמי העולם״.
״ב-7 באוקטובר אימי לא שרדה את הטבח בקיבוץ בארי. יותר מחודש היא הוגדרה חטופה עד שארכיאולוגים הצליחו למצוא את שרידיה בממ״ד בו התחבאה״, אמר בטקס יונתן זייגן, בנה של פעילת השלום ויויאן סילבר שנרצחה ב-7 באוקטובר בקיבוץ בארי. ״ויויאן הייתה אישה יוצאת מגדר הרגיל. אסרטיבית, חדורה, מושקעת כל כולה במטרות ורעיונות גדולים של צדק, שלום ופמיניזם. ובאותו הזמן היא הייתה רגישה, לעיתים שברירית. היא גם הייתה אמא נהדרת שתמיד גרמה לי להרגיש שאני הדבר החשוב ביותר בעולם. והיא הייתה סבתא אפילו עוד יותר טובה״.
״הייתי איתה על הקו ברגעיה האחרונים. חוויתי מרחוק את פרפורי חייה האחרונים. קשה לנסח במילים את האין שנותר. את חוסר הפשר של מוות שיכול היה להימנע״, סיפר זייגן. "היום אני מסתכל על הילדים שלי בשברון לב מהמחשבה שגם אבא שלהם אולי לא יזכה לראות את השלום בימי חייו. כמה דורות של שכול נדרשים עד שנפנים, שהדרך היחידה שבה כל בני האדם בין הירדן לים יחיו בביטחון ובחירות היא באמצעות השלום. שהדרך היחידה לחיות, היא בשלום. כולנו צריכים להפנים שהכיבוש, ה-7 באוקטובר, המלחמה בעזה, טרור יהודי וערבי וכל סוג של אלימות פוליטית – הן לא גזירת גורל״.