בטקס המשואות האחרונות, כמדי טקס משואות, עלו בזה אחר זה אנשים מרשימים מכל חלקי החברה הישראלית. המשותף לרבים מהם היה שנשאו מלים נרגשות על רוח ההתנדבות, וקראו לעם להתנדב. מהפרמדיקית במד"א מזאוי יסמין, דרך עדי אלטשולר מכנפיים של קרמבו ועד הסבתא החביבה ריינה אביטבול, המתנדבת בשערי צדק שריגשה את כולם. כולן מצוינות והתנדבות כמו שלהן היא אכן דבר נאצל. אבל בישראל של היום, עם אחוזי אבטלה הנושקים ל-30 אחוז, יש סיכוי טוב שאותו צופה הוא מובטל, ויותר משהוא מחפש התנדבות – הוא מחפש כעת עבודה.
אחת הפעולות הראשונות שנעשו על ידי הממשלה במשבר הקורונה היתה הוצאת 70 אחוז מהעובדים במגזר הציבורי לחופשה ללא תשלום או על חשבון ימי חופשה. היה זה מהלך רוחב. כלומר, לא נבדק מי מהעובדים יכול לבצע את עבודתו באופן בטיחותי ולפי הנחיות משרד הבריאות.
לא נבדקה גם האפשרות לשנות את אופי העבודה כך שגם אם אינה חיונית, הרי היא תורמת לחברה ללא סיכון. כך מצאו את עצמם מאות אלפי עובדים בבית, לעיתים עם פיצוי כספי חלקי ובכל מקרה ללא סדר יום, לצד תחושה שמבחינת ההנהגה הם מיותרים.
זאת פגיעה קשה לעבור מעבודה לאבטלה בזמן של משבר וחוסר ביטחון קיומי, עם חוסר ביטחון תעסוקתי ו"חופש" כפוי בין ארבעה קירות. לכל זה נוסף הבידוד החברתי, שמונע מאנשים להתקבץ בשעת חירום ולסייע זה לזה.
הישראלים מתגייסים תמיד בשעת חירום, וזה קרה גם הפעם. עשרות אלפי מתנדבים ואלפי יוזמות צצו, החל בעזרה בשיווק ישיר של תוצרת חקלאית, המשך באספקת אוכל לנמצאים בבידוד וכלה בסיוע לאנשים בסיכון גבוה. חלקן אף עברו הליכי מיסוד וארגון כמו דפי הפייסבוק סולידריות ישראלית או התנדבות ישראלית – חבר מביא חבר, אחרות היו פרי עידוד של הרשויות.
מתנדבים במקום עובדים סוציאליים
חלק מהמתנדבים התבקשו לבצע או לתגבר עבודות שלפני פרוץ המשבר העסיקו עובדי ציבור או עובדי עמותות. למשל עובדי מתנ"ס נשלחו לחל"ת ואת מקומם תפסו מתנדבים מהקהילה, או מרכזי הזדמנות – שלוחה של משרד הרווחה המופעלת בשגרה על ידי הרשויות המקומיות – שהפעילו מערכי מתנדבים למשימות מליבת העיסוק שלהם כמו סיוע לנתמכים במילוי טפסים, אבל גם למשימות ייחודיות לתקופה כמו גיוס תרומות של מחשבים ושל תיקונם והובלתם לאורך הדרך עד לבית הנתמך בהתנדבות.
לחלופין, היו גם עבודות או צרכים חדשים הקשורים במאבק במגפה כמו למשל הקמת מערכי אבחון ציבוריים רחבי היקף שאויישו על ידי סטודנטים לרפואה בהתנדבות או בתמיכה באוכלוסיה הקשישה המבודדת ובראשם כאמור חלוקת מזון ותרופות, לרבות בהובלת רשויות מקומיות מבוססות, כמו ראשון לציון או תל אביב. כל זאת, כאמור, בזמן שעו"סים ישבו בבית בחלק מהמקומות מושבתים חלק מהתקופה.
חלק מהמתנדבים התבקשו לבצע או לתגבר עבודות שלפני פרוץ המשבר העסיקו עובדי ציבור או עובדי עמותות
בנוף הגליל, למשל, (נצרת עילית לשעבר) רוב מחלקת הרווחה הוצאה לחל"ת. כך גם כלל מחלקת החינוך. חלוקת המזון רוכזה על ידי עו"סית רווחה ורכזת מתנדבים מהעירייה. הארגון והחלוקה התבצע ידי מתנדבים מהעיר, בעיקר סטודנטים ותושבים. חיילים בשירות סדיר הצטרפו בשלב מאוחר יותר. חלק מעובדי העירייה, המצויים בחל"ת – הבינו מהנהגת העיר כי עליהם להגיע להתנדב, ועשו כן.
נכון, כל הפעילויות הלל מבורכות וחשובות, וברור שלא קל לכתוב נגד רוח ההתנדבות, בטח לא בתקופת משבר שבה נדרשת סולידריות מכל חלקי החברה. אבל התנדבות שבאה לענות על צורך אמיתי, ובאה על חשבון ובמקום העסקה בשכר – כמעט תמיד מזיקה יותר ממועילה, אין לה הצדקה ואל לנו להסכים לה.
אם למתנדב יש פנאי ואמצעי קיום המאפשרים לו להתנדב שלא לפרנסה הרי שהוא תופס פוטנציאל פרנסה לאחר הזקוק לה. גזילת הפרנסה שיש בהתנדבות לא מתבטאת רק בתפיסת מקומות עבודה, אלא גם בשחיקת השכר של משרות זהות או דומות לה המשיקות איתה. ההתנדבות היא כוח העבודה הזול האולטימיטיבי והיא מושכת את מחיר העבודה מטה.
הצד השני שמשלם גם הוא מחיר על צורת העסקה זו הוא מקבל השירות מהמתנדב, שסובל מחוסר המקצועיות ומהיעדר ההכשרה המספקת של העובד או מאחריותו המוגבלת ומיחסו אל סיפוק הצורך כאל תחביב לשעות הפנאי.
המתנדב תמיד יראה את ההתנדבות משנית לעיסוקו המפרנס, ובצדק, ועל כן איכות עבודת ההתנדבות ומחויבותו להתמדה ולהמשכיות בה תהיה מצומצמת. אם יש צורך לידיים עובדות שאנשים אינם פונים למלא את משרותיו, כנראה שמודל ההעסקה בו אינו מדויק, ייתכן שהשכר בגינן אינו מספק, והמדינה צריכה להיכנס לנעלי המעסיק.
בונוס בשכר במקום מחיאות כפיים
בכל מקרה, אל לנו להסכים שאת שורות התפקידים שפעם היה נהוג לשלם עליהם – ימלאו מתנדבים הנישאים על גבי רוחות של אחריות וסולידריות מזויפת. אם מדובר בצורך חשוב לחברה, סולידריות אמיתית היתה מחייבת את החברה לתגמל אותו בהתאם כדי למשוך לעבודה בו אנשים.
דברים אלה נכונים גם למשרות התפוסות בימי שגרה על ידי שנת שירות, שירות לאומי וחיילים ברפואה, ברווחה ובחינוך. הם נכונים גם עכשיו בימי משבר הקורונה. בימי משבר עולה רף הניצול במסגור מסווה של הטיית שכם סולידרית ובקריאות מוסרנויות על פעילות ערכית ועל כניסה מאוסה מתחת לאלונקה.
אל לנו להסכים שאת שורות התפקידים שפעם היה נהוג לשלם עליהם – ימלאו מתנדבים הנישאים על גבי רוחות של סולידריות מזויפת
אנחנו אפילו עושים מחוות וטקסים של הוקרה כמו מחיאות הכפיים לצוות הרפואי או העלאה על נס של מחלקי מזון לקשישים הצפונים בביתם עריריים. אבל בשונה מהאלונקה האמיתית בשדה הקרב, את מתמחי הרפואה שהפעילו את מתחמי בדיקות הדרייב אין יכלו להעסיק בשכר, למורים שהתבקשו להמשיך להורות באופן מקוון יכלו לשלם ואפילו יותר בגלל המאמץ הייחודי לו הם נדרשים להסתגלות לפורמט החדש, ואת ניהול מערך ההתנדבות שהיה עד כה בשכר ניתן היה להמשיך מבלי להעבירו לידי המתנדבים עצמם. האם לא יכלו להמשיך להעסיק מטפלות מקצועיות ועובדי חקלאות בשכר במקום למלא את הצורך במתנדבים? אם התנדבות הופכת לשגרה האם לא ניתן להופכה למשרה בתקן?
במקום מחיאות כפיים לצוותי הרפואה והמעבדות – יכלו לתת להם בונוס שכר. בכך היו אולי משטחים במעט את עקומת המשבר הכלכלי שהחל בעקבות המשבר הבריאותי ומצמצמים את הפגיעה ואת השבתת הפעילות הכלכלית. הרי זה לא שאין צורך במילוי אותן משימות, רק לא רוצים לשלם עליהן. אבל אם הן חשובות מדוע בעצם לא לשלם עליהן?
אז למתנדבים בעם, כיוון שקומתכם גבוהה, וכוונתכם טובה, אפנה ואבקש – אל תתנדבו. במקום זה, תפעלו לכך שמשימות ההתנדבות יתוגמלו ושיועסקו בהם אנשים בשכר. ולאלה המבקשים ומהללים את רוחות ההתנדבות, הגיע הזמן לומר: הפסיקו מדברי הרהב הציניים ומחיאות הכפיים והכניסו ידיים לכיסים.
יש הבדל משמעותי בין התנדבות למילוי צרכי חירום להתנדבות שבאה רק לחסוך כמה שקלים לאוצר, ההבדל שיש תמיד בין מצוקה לבין להצגה.
הכותב הוא חבר חוג יסו"ד (ישראל סוציאל דמוקרטית), פעיל חברתי יו"ר ועדת איכות הסביבה בראש פינה
and then
שיחה על זה post