ביום רביעי בשבוע שעבר, בזמן שרבבות ישראלים חגגו את יום העצמאות, נסעתי עם משפחתי – כמדי שנה – אל הכפר העקור של סבתי, "הירבייה". הכפר שכן באזור שבו נמצא היום עוטף עזה; בשנת 1948 גורשה כמעט כל משפחתה של סבתי אל תוך הרצועה, ועל חורבות הכפר הוקמו הקיבוצים זיקים וכרמייה.
הביקור בקיבוצים הללו הפך עבורנו למסורת משפחתית המשלבת זיכרון וכאב, אך הפעם, בביקור הראשון מאז טבח השביעי באוקטובר, המראות היו קשים מנשוא. מולנו נפרס צפון רצועת עזה – הרוס, חרב ושומם מאדם.
שלום אינו רק סיסמה אוטופית, אלא תוכנית העבודה הריאלית היחידה שתוביל את שני העמים לשגשוג ולהחלמה מהטראומה.
לפני שהגענו אל אדמות כפרה של סבתי, עצרנו במושב נתיב העשרה. היישוב, שבעבר היה שוקק חיים, נראה כעת כעיר רפאים נטושה, גם בחלוף חודשים ארוכים מאז אותה שבת שחורה. חלק מבני הקהילה שפגשתי שם שיתפו אותי בתחושה הקשה כי הם בספק אם אי פעם יצליחו לשוב ולגור במקום שהיה ביתם.
נקודת יציאה
מבלי להשוות בין האפוקליפסה שבה חיים כעת העזתים לבין הטראומה העמוקה שחוות הקהילות בעוטף, הביקור באזור העלה בי הרהורים נוקבים. זהו הרהור שחייב לעלות בראשו של כל אדם ש"זכה" להיוולד בין הירדן לים: איך לעזאזל יוצאים מהמעגל המדמם הזה?
על פניו, התשובה פשוטה – הפתרון הוא שלום. אך הציניקנים, ישראלים ופלסטינים כאחד, ימהרו להזכיר לדעת הקהל שלהם שהניסוי כשל, בעיקר כי "אין פרטנר".
אותם ציניקנים מתעלמים מכך שהדרך לשבעה באוקטובר ולמלחמה הנוכחית היא תוצר ישיר של מדיניות מכוונת. מצד אחד, ממשלה ישראלית שהעדיפה את "ניהול הסכסוך" על פני פתרונו, ומצד שני הנהגת חמאס שחיפשה "הודנה" – הפסקת אש זמנית – במקום הסדר מדיני כולל. במו עינינו אנו רואים כעת את התוצאות ההרסניות של ההחלטה להימנע משלום ולהמציא דרכים עוקפות למציאות.
להיחלץ ממורשת הדם
במבט על בית חאנון החרבה, עיר שעד לפני זמן לא רב הייתה תוססת וגדולה בערך כהוד השרון, הרגשתי עד כמה חצינו את שיאי האכזריות. המלחמה הזו אינה הראשונה, אך בה נשברו כל המוסכמות, ואחת ממורשותיה היא קידוש הכוח והנקמה, גם כשהם לא מביאים את הניצחון האסטרטגי המיוחל. הכישלון בהשגת פשרה היסטורית הוביל לא רק לאסון מקומי, אלא למלחמה אזורית רחבה שסיבכה את מצבנו עוד יותר. המסר ברור: ללא שלום בארצנו, המזרח התיכון כולו ימשיך לדמם.
כדי להיחלץ ממורשת הדם הזו, עלינו לחזור ולומר בקול רם: אין תחליף לשלום בר-קיימא. שלום אינו רק סיסמה אוטופית, אלא תוכנית העבודה הריאלית היחידה שתוביל את שני העמים לשגשוג ולהחלמה מהטראומה. זו הסיבה שעשרות ארגונים יתכנסו ביום חמישי הקרוב בוועידת השלום השנתית. ישראלים ופלסטינים יכריזו יחד כי התחליף לשלום הוא עוד שנים של מקלטים, תקציבי עתק לביטחון וחרמות בינלאומיים.
בניגוד לעבר, תהליכים אלו לא יכולים להישען רק על מנהיגים פוליטיים, אלא על החברה האזרחית שמבינה שאם שיח השלום לא יעמוד במרכז הבמה, נגזר עלינו להמשיך לחיות בסיוט שהנחתנו על עצמנו.
הכותב חבר מזכירות בתנועת "ארץ לכולם" ומנהל הפרויקטים הפלסטיניים במכון ון ליר בירושלים
"הנהגת חמאס שחיפשה "הודנה" – הפסקת אש זמנית – במקום הסדר מדיני כולל". וואללה, עשרים שנה של חפירת 800 ק"מ של מנהרות (ובונקרים ומרכזי פיקוד ושליטה ומחסני אמל"ח ותאי כלא לחטופים הכל בתת קרקע), חלקן חודרות לצורך פלישה, אפילו מטר אחד מתוכן לא יועד כמחסה לאזרחים, עשרים שנה של הפגזות וטילים ובלוני תבערה, עשרים שנה של ייצור עשרות אלפי רקטות קלות בינוניות וכבדות, לפחות חמש שנים של הכנות ספציפיות להתקפה ולטבח של השביעי באוקטובר, וכל הטוב הזה רק כדי לחפש הודנה. בחיי, איך לא הבנו שכל זה היה רק בשביל הודנה, שהנהגת חמאס רק חיפשה הודנה. איזה חמודים.
תגיד, סתם בשביל הסקרנות, אתה באמת מאמין למה שכתבת על חמאס ש"רק רצו הודנה"?
תראה ד"ר ת'אאר אבו ראס, אני באמת מבין שהיתה נכבה נוראית ב-1948, ובאמת באמת חבל וכואב הלב והיו הרבה מקרים שצה" ומדינת ישראל הצעירה התנהגו חר* ונורא והיו מה זה לא מוסריים ורצחניים (אני באמת יודע ומשוכנע שהיו לא מעט מקרים כאלה) אבל אתה מבין, ככה זה כשיוצאים למלחמה במקום לקבל החלטת או"ם שנותנת לך מדינה, אפילו לא מדינת חלומות. בכלל, ככה זה כשיוצאים למלחמה, עזוב החלטת או"ם. יש סיכויים ויש סיכונים, אחד מהם שתפסיד הכל בכל מכל כל. מלחמה זה דבר איום ונורא. הרבה אנשים מתים ונפצעים במלחמה, גם מאש ידידותית לגמרי, כי מלחמה זה לא וויכוח אקדמי. אם הייתם מנצחים ומעיפים מהארץ את כל היהודים, סביר מאד להניח שלא הייתם פתאום מתמלאים בטוב לב ונותנים ליאהוד זכות שיבה לאדמות שאותן קנו מהאפנדים בכסף מלא, כי מלחמה זו מלחמה.
אז עם כל הכאב המובן על הגירוש של משפחת סבתך לעזה והרס כפרם ב-1948, מה אתה רוצה בדיוק? זכות שיבה? פיצוי כספי על כך שפתחתם במלחמה ב-48? או שאתה מוכן להצהיר בפה מלא ולחתום שאינך מעוניין בחורבנה של מדינת ישראל, שאתה מוותר על זכות השיבה, שאתה מקבל ללא תנאי את עובדת קיומה של מדינת ישראל, נגיד בגבולות 1948 (כי ברור לך שככל שהזמן עובר נוצרת לערבים בעייה של שטחים נוספים ביו"ש ואפילו בעזה ובדרום לבנון שהולכים ומסתפחים למדינת ישראל, דה פקטו), העיקר שכבר יהיה שקט ושקרוביך בעזה ובשאר מקומות יוכלו לבנות את חייהם בשלווה? ושתוכל לחיות חיים מלאים במדינת ישראל שתהיה גם שלך ולא רק של היאהוד, גם בלי להיות ציוני?
או שאתה מעוניין למכור לנו עוד סיפורים על עוד "הודנה" עאלק?
אני מסתכל במפה משנת 1935 (זמינה באתר גובמאפ) על הכפר חירביה. השטח שלו, אפשר למדוד, הוא כ 5 דונם. 5.3 אם רוצים לדייק. אני מודד את השטח של קיבוץ כרמיה: 420 דונם. זיקים-620 דונם. איך שני ישובים שגודלם יחד מעל 1000 דונם והם רחוקים זה מזה יותר מקילומטר (מרחק מדוד בין שתי הנקודות הקרובות ביותר) יושבים על שטח של כפר ששטחו 5.3 דונם? איך הגיאומטריה הזאת מסתדרת?
התשובה היא כמובן שזה לא. בסיפור הפלסטיני ששואף לחזור לאדמתו, היה כאן כפר מפואר. במציאות ההיסטורית, היה כאן אוסף בתים עלוב שתושביו היו אריסים לעשירים שחיו בקהיר.
הרצונות של החמאס לא מעניינים. מה שמעניין הם הרצונות של הדוקטור הנכבד. לא יהיה שלום ולא צריכות להיות שיחות על שלום עד שהפלסטינים לא ישליכו לים את המחשבה על שיבה. כל עוד הם הולכים כל שנה לבקר את אדמות הכפר שהסבתא באה ממנו-אין מה לדבר. ממש כמו שהודים לא יחזרו ללאהור בפקיסטן וגרמנים לא יחזרו לקלינינגרד בפרוסיה המזרחית והאוסטרים לא יחזרו לשלוט בלבוב. כשהם יפסיקו לרצות לחזור לעבר, אפשר יהיה להתקדם לעתיד.