ביום רביעי בשבוע שעבר, בזמן שרבבות ישראלים חגגו את יום העצמאות, נסעתי עם משפחתי – כמדי שנה – אל הכפר העקור של סבתי, "הירבייה". הכפר שכן באזור שבו נמצא היום עוטף עזה; בשנת 1948 גורשה כמעט כל משפחתה של סבתי אל תוך הרצועה, ועל חורבות הכפר הוקמו הקיבוצים זיקים וכרמייה.
הביקור בקיבוצים הללו הפך עבורנו למסורת משפחתית המשלבת זיכרון וכאב, אך הפעם, בביקור הראשון מאז טבח השביעי באוקטובר, המראות היו קשים מנשוא. מולנו נפרס צפון רצועת עזה – הרוס, חרב ושומם מאדם.
שלום אינו רק סיסמה אוטופית, אלא תוכנית העבודה הריאלית היחידה שתוביל את שני העמים לשגשוג ולהחלמה מהטראומה.
לפני שהגענו אל אדמות כפרה של סבתי, עצרנו במושב נתיב העשרה. היישוב, שבעבר היה שוקק חיים, נראה כעת כעיר רפאים נטושה, גם בחלוף חודשים ארוכים מאז אותה שבת שחורה. חלק מבני הקהילה שפגשתי שם שיתפו אותי בתחושה הקשה כי הם בספק אם אי פעם יצליחו לשוב ולגור במקום שהיה ביתם.
נקודת יציאה
מבלי להשוות בין האפוקליפסה שבה חיים כעת העזתים לבין הטראומה העמוקה שחוות הקהילות בעוטף, הביקור באזור העלה בי הרהורים נוקבים. זהו הרהור שחייב לעלות בראשו של כל אדם ש"זכה" להיוולד בין הירדן לים: איך לעזאזל יוצאים מהמעגל המדמם הזה?
על פניו, התשובה פשוטה – הפתרון הוא שלום. אך הציניקנים, ישראלים ופלסטינים כאחד, ימהרו להזכיר לדעת הקהל שלהם שהניסוי כשל, בעיקר כי "אין פרטנר".
אותם ציניקנים מתעלמים מכך שהדרך לשבעה באוקטובר ולמלחמה הנוכחית היא תוצר ישיר של מדיניות מכוונת. מצד אחד, ממשלה ישראלית שהעדיפה את "ניהול הסכסוך" על פני פתרונו, ומצד שני הנהגת חמאס שחיפשה "הודנה" – הפסקת אש זמנית – במקום הסדר מדיני כולל. במו עינינו אנו רואים כעת את התוצאות ההרסניות של ההחלטה להימנע משלום ולהמציא דרכים עוקפות למציאות.
להיחלץ ממורשת הדם
במבט על בית חאנון החרבה, עיר שעד לפני זמן לא רב הייתה תוססת וגדולה בערך כהוד השרון, הרגשתי עד כמה חצינו את שיאי האכזריות. המלחמה הזו אינה הראשונה, אך בה נשברו כל המוסכמות, ואחת ממורשותיה היא קידוש הכוח והנקמה, גם כשהם לא מביאים את הניצחון האסטרטגי המיוחל. הכישלון בהשגת פשרה היסטורית הוביל לא רק לאסון מקומי, אלא למלחמה אזורית רחבה שסיבכה את מצבנו עוד יותר. המסר ברור: ללא שלום בארצנו, המזרח התיכון כולו ימשיך לדמם.
כדי להיחלץ ממורשת הדם הזו, עלינו לחזור ולומר בקול רם: אין תחליף לשלום בר-קיימא. שלום אינו רק סיסמה אוטופית, אלא תוכנית העבודה הריאלית היחידה שתוביל את שני העמים לשגשוג ולהחלמה מהטראומה. זו הסיבה שעשרות ארגונים יתכנסו ביום חמישי הקרוב בוועידת השלום השנתית. ישראלים ופלסטינים יכריזו יחד כי התחליף לשלום הוא עוד שנים של מקלטים, תקציבי עתק לביטחון וחרמות בינלאומיים.
בניגוד לעבר, תהליכים אלו לא יכולים להישען רק על מנהיגים פוליטיים, אלא על החברה האזרחית שמבינה שאם שיח השלום לא יעמוד במרכז הבמה, נגזר עלינו להמשיך לחיות בסיוט שהנחתנו על עצמנו.
הכותב חבר מזכירות בתנועת "ארץ לכולם" ומנהל הפרויקטים הפלסטיניים במכון ון ליר בירושלים
