מחקר חדש חושף כיצד החינוך הפלסטיני הפך בעיני ישראל לאיום ביטחוני בעזה, בירושלים, בגדה ובבתי הכלא, וכיצד הפכה התביעה למימוש הזכות לחינוך והשכלה לצורת התנגדות.
ההתפוגגות החלקית של העשן מעל עזה חשפה את ההרס של מערכת החינוך ברצועה. דו״ח של יוניסף מראה כי כ־97 אחוז מבתי הספר ברצועת עזה נפגעו או נהרסו, וכי 91.8 אחוז מהם יצטרכו שיקום מסיבי לפני שניתן יהיה ללמוד בהם.
במזרח ירושלים השיקה ישראל ב־2018 תוכנית חומש שנועדה להמיר את מערכת החינוך הפלסטינית באמצעות מתן תמריצים פיזיים ופדגוגיים, אך מאז, עדויות של אנשי חינוך בעיר מצביעות בעיקר על לחצים כלכליים ופוליטיים על רקע חסרונן של 1,461 כיתות לימוד. במקביל, נגד מוסדות החינוך של אונר"א בעיר הוצאו צווי סגירה כחלק ממהלך נרחב יותר, המעוגן גם בחקיקה, להפסקת פעילות אונר"א בישראל.
סוגיה נוספת שדווקא כן מקבלת הד ציבורי ותקשורתי רחב יחסית היא השכלת האסירים הביטחוניים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. בשעה שהציבור משוכנע שהאסירים הפלסטינים צוברים תארים אקדמיים בכלא, בפועל, בשב"ס הוחלט ב־2011 להפסיק את לימודי האסירים הביטחוניים באוניברסיטה הפתוחה כחלק ממדיניות שנועדה להפעיל לחץ כדי להביא לשחרור גלעד שליט.
לא "נזק אגבי", אלא יעד אסטרטגי
על פניו מדובר בשלושה אירועים שונים ונבדלים ברקעם ובמהותם, אך ספר שרואה אור בימים אלו מצרף את כל ה"אנקדוטות" הללו לתזה לכידה על המדיניות הישראלית כלפי החינוך הפלסטיני. הספר, שזוכה לסיקור נרחב בבימות הגות פלסטיניות, ובהן כתב העת המקוון רמאן, טוען כי השלטון הישראלי כמנגנון קולוניאלי מכוון את פגיעתו בחינוך הפלסטיני כאמצעי מרכזי לעקירת העם משורשיו. לטענת המחבר מוחמד אחמד סיאם (صيام), מאז 1967 ועד היום ישראל רואה בחינוך סוגיה ביטחונית אסטרטגית, והתמקדה בשיבוש הפעילות של מוסדות החינוך, לרבות בתי ספר, אוניברסיטאות, מכללות, גני ילדים וספריות ציבוריות.
הספר סוקר את יחסי מדינת ישראל והחינוך הפלסטיני ביתר שאת מאז האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, ומדגיש כיצד הפך החינוך לזירת עימות אסטרטגית במאבק על התודעה הלאומית. לטענת הספר, הרשויות הישראליות הבינו כי בית הספר הפלסטיני אינו רק מרחב להקניית ידע, אלא גם מוסד המסוגל לייצר זהות לאומית ותודעת התנגדות.
ההבנה הזו הביאה את ישראל לקדם פגיעה רב־ממדית במערכת החינוך גם מעבר למערכת החינוך הפורמלית לילדים. מניעת האפשרות לרכוש חינוך פנים רבות לה. החל בסגירת בתי ספר, דרך כפיית תוכניות לימודים חלופיות וכלה בהכרזה על עצם החינוך והלמידה כפעולה בלתי־חוקית. החיבור טוען כי התפיסה הישראלית נשענת במודע או שלא במודע על ההנחה שהחינוך מייצר הון תרבותי, וההון התרבותי הנרכש בחינוך הוא מכשיר מרכזי לשחרור מהגמוניה.
הניסיון לרוקן את החינוך הפלסטיני מתוכן מחולל אפקט בומרנג, שבו החינוך הופך לזירה מרכזית של התנגדות פלסטינית. הפלסטינים פיתחו אמצעים חלופיים להבטחת המשכיות החינוך, כגון ארגון כיתות לימוד בבתים, במסגדים ובכנסיות, ובכך הפך החינוך עצמו למעשה של התנגדות. בפועל, כתב העת טוען בהסתמך על הספר כי הפכו בתי הספר הפלסטיניים לחממות שהצמיחו אליטה לאומית פלסטינית.
"החינוך הוא המסד המרכזי לכינון תודעה"
מחבר הספר ד"ר מוחמד אחמד סיאם סיפק ראיון ארוך ומעמיק על מחקרו בבימה האינטלקטואלית א־ד'פה א־ת'אלת'ה. סיאם הוא חוקר פלסטיני המתמחה בלימודי סכסוכים וביטחון ומרצה במכללה הצבאית ע"ש אחמד בן מוחמד בדוחא, שם הוא מתגורר בימים אלה.
כפי שסיאם מסביר בראיון עימו, המניע שלו לכתיבת הספר היה בראש ובראשונה אקדמי. סיאם הבחין בפער ידע צורם. למרות ריבוי הכתיבה על החינוך בפלסטין, מרבית העבודות עסקו בנושא מזוויות פדגוגיות או היסטוריות, ואילו הניתוח של החינוך כזירת מאבק בהקשר של סכסוך קולוניאלי מתמשך, נותר בשוליים או נפקד לחלוטין. הבנה זו מלמדת שיש להעביר את הדיון על חינוך פלסטיני לרובד עמוק יותר, הקושר בין החינוך לשאלות של כוח, הגמוניה, התנגדות וזהות.
מכאן גם מגיעה ליבת טיעונו של הספר כי הפגיעה בחינוך הפלסטיני איננה "נזק אגבי", אלא יעד אסטרטגי מכוון במסגרת מנגנון השליטה הישראלי. לתפיסתו, השליטה הישראלית מבוססת על הדגם של קולוניאליזם התיישבותי. בהתאם למסגרת אנליטית זו, יש לראות את הפעולות של המערכת הקולוניאלית כמי שאינן מסתפקות בשליטה על הקרקע בלבד, אלא גם מכוונות לפגיעה בתודעה המעניקה לקרקע זו את משמעותה. במקרה הפלסטיני, ישראל הפנימה כבר בשלב מוקדם כי החינוך הוא המסד המרכזי לכינון תודעה זו, ולפיכך התייחסה אליו כאיום אסטרטגי ארוך טווח.
מן הממצאים הבולטים של המחקר עולה כי הפגיעה בחינוך הפלסטיני היא מדיניות שיטתית, בעלת אופי מבני, ואינה תגובה ביטחונית זמנית או נסיבתית. ישראל מתייחסת ברצינות לחינוך כאחד משדות העימות המסוכנים ביותר, משום שהוא נוגע בזיכרון הקולקטיבי, בזהות הלאומית וביכולת לדמיין עתיד פוליטי.
זהו הרקע ההכרחי להבנה מדוע החינוך בפלסטין הפך לזירת עימות פתוחה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדוגמאות רבות: החל בהרס התשתיות החינוכיות, סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות כענישה קולקטיבית, הנדוס תוכניות הלימודים וניסיונות לרוקנן מתוכן לאומי, שלילת זכותם של אסירים להשכלה בתוך הכלא, ולבסוף פגיעה פיזית במדענים ובאינטלקטואלים כיצרני ידע וכאיום מרכזי על הנרטיב הקולוניאלי.
"צומוד": כשהלמידה הפכה להתנגדות
סיאם מראה בספר כי המדיניות הישראלית שינתה את מובנו של החינוך עבור הפלסטינים עצמם, שהפכו אותו למרכיב מרכזי באסטרטגיות ההתנגדות הפוליטית והתרבותית שלהם. הם פיתחו דפוסים שונים של חינוך חלופי, לרבות כאמור הוראה בבתים, מסגדים ובתי כלא אשר הוסבו למרחבים לימודיים. הוא מראה כי הלמידה הפכה למעשה של "צומוד" — עמידה איתנה — שאינו נופל בחשיבותו מצורות אחרות של התנגדות. סיאם מכנה אסטרטגיה זו "התנגדות מבוססת ידע".
סיאם מסביר בראיון כי במחקרו הוא התבסס על קורפוס רחב של מקורות. לצד שימוש נרחב בספרות ומחקרים אקדמיים בתחום החינוך, לימודי הקולוניאליזם וחקר סכסוכים, הוא התבסס על מגוון מקורות ראשוניים. בתוך כך, הוא ערך ראיונות עומק איכותניים עם אסירים משוחררים ועם בעלי תפקידים חינוכיים, וכן הסתמך על מסמכים רשמיים פלסטיניים, פקודות צבאיות ישראליות ודוחות של ארגונים בין־לאומיים כגון אונסק״ו ו־אונר״א.
סיאם מעיד שהעבודה על הספר אילצה אותו להתמודד עם שורה של אתגרים מתודולוגיים ומעשיים, שניתן לסכמם בשלושה מישורים מרכזיים: אתגר הנגישות, אתגר התיעוד ואתגר הכתיבה בהקשר לסכסוך מתמשך ופתוח. במישור הנגישות, ישראל הציבה מכשול מבני למחקר, שכן הגישה לחלק מן המסמכים הרשמיים הישראליים או לארכיוני הפקודות הצבאיות הייתה מוגבלת או חלקית בלבד. כמו כן, קיום ראיונות שטח — במיוחד עם אסירים משוחררים או עם מי שנפגעו ישירות ממדיניות הפגיעה בחינוך — היה כרוך בשיקולים ביטחוניים ואתיים מורכבים.
הוריו, אחיותיו, אחיו ושבעים בני משפחה
סיאם מספר כי הספר עבר תהליכי שיפוט אקדמיים ועריכה במקביל לאובדן של בני משפחתו בעזה. הנסיבות היו כמעט בלתי־אפשריות כאשר בשלבי הכתיבה האחרונים נהרגו הוריו, שתי אחיותיו, אחיו ולמעלה משבעים בני משפחה נוספים. הוא מעיד כי הכתיבה איבדה ערך ומשמעות עבורו, אך בשלב מסוים הוא הגיע להכרה כי מוטלת עליו אחריות להמשיך לכתוב למענם, מתוך תודעה ביקורתית ולא מתוך סערת רגשות. סיאם הרגיש שבכוחו של מחקרו להציג ידע בעל תוקף ממושך ורב־משמעות, שערכו רב יותר מטקסט רגעי שנכתב בהקשר נקודתי בלבד ושהשפעתו פוחתת עם הזמן.
כשנשאל על ההווה ועל העתיד, השיב סיאם כי החינוך הפלסטיני מצוי כיום באחת התקופות המסוכנות ביותר בתולדותיו. ברצועת עזה אין עוד מקום לדבר על משבר חינוכי, אלא על הרס כמעט מוחלט של מערכת החינוך כתוצאה מפגיעה ישירה בבתי ספר ובאוניברסיטאות והרג של מורים ותלמידים. בגדה המערבית החינוך מצוי במצב של שחיקה שיטתית: פשיטות, מעצרים, סגירות חוזרות ונשנות וסביבה מתמדת של חוסר יציבות, ההופכים את תהליך הלמידה לשברירי ומאוים בכל רגע. סיאם אינו מקל ראש בהרס החומרי, אך סבור שהבעיה טמונה בהשפעה ארוכת הטווח וההרסנית על התודעה הקולקטיבית.
סיאם ביקש לסיים את הראיון עם מסקנות מהמחקר. החינוך הפלסטיני הוא ה"עוצמה הרכה" שעומדת לרשות כל עם הסובל מאי־שוויון מבני עמוק: "כאשר הקרקע נגזלת, התנועה מוגבלת והמשאבים מופקעים" הוא מסכם, "החינוך נותר אחד המרחבים הבודדים המסוגלים לאפשר ייצור מחודש של העצמי והקולקטיבי".
