מליאת הכנסת אישרה אתמול (9.6) בקריאה שנייה ושלישית את חוק הגבלת שכר הטרחה בתביעות לתגמולים והטבות של נכי כוחות הביטחון, נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות. 14 חברי כנסת תמכו, איש לא התנגד. החוק — מיזוג של הצעה ממשלתית עם הצעות פרטיות של ח”כ מיכאל ביטון (המחנה הממלכתי) וח”כ ארז מלול (ש”ס) — קובע לראשונה תקרה לסכומים שעורכי דין ומייצגים אחרים, ובהם חברות מסחריות למימוש זכויות, רשאים לגבות ממי שתובעים הכרה, אחוזי נכות ותגמולים מאגף השיקום במשרד הביטחון ומהמוסד לביטוח לאומי.

מאחורי הניסוח היבש עומדות שבע שנים של מאבק שהוביל פורום “יהלומי קרב”, המאגד אלפי מתמודדי תגובות קרב — והר של עדויות שנערמו על שולחן ועדת העבודה והרווחה: הסכם של 180 אלף שקל פלוס מע”מ, דרישה של 260 אלף שקל מאב שכול מוכר נפגע איבה, מקדמות של 50 ו-100 אלף שקל שהוחתמו ליד מיטות בבתי חולים, ועדות שנשמעה בוועדה על שורדי נובה שהוחתמו על הסכמי שכר טרחה בשיחת טלפון, בזמן ששירתו בעזה.

“עוד לפני שהוא פתח את העיניים”

נקודת התורפה שהחוק מבקש לסגור פשוטה: מי שנפצע בגוף או בנפש בשירות צבאי או בפיגוע נדרש להוכיח את פגיעתו מול ועדות רפואיות של אגף השיקום או הביטוח הלאומי — מערכת שגם יו”ר ארגון נכי צה”ל עידן קלימן, ממתנגדי החוק, תיאר בוועדה כוועדה “משפטית” יותר מרפואית, שבה נכים שוהים ״בין 10 דקות לרבע שעה״ והרופא מאיץ בהם ״תזדרז, תזדרז״. מי שלא מיוצג, מסכימים כמעט כולם, ימצה את זכויותיו פחות. על הצורך הזה צמח עם השנים שוק, שרק תפח מאז פרוץ המלחמה. כפי שדיווח המקום הכי חם בגיהנום, כ-22 אלף פצועים חדשים נוספו למערכת בלי תגבור מקביל של אגף השיקום, שעובדיו אף הכריזו על סכסוך עבודה בשל העומס.

את מנגנון השוק תיאר יו”ר הפורום נדב וירש בדיון בדצמבר: עורכי דין “שמניחים את כרטיס הביקור שלהם ליד מיטת הפצוע בבית החולים עוד לפני שהוא פתח את העיניים שלו”. לדבריו, אלפי פצועים הגיעו לפורום כבולים לחוזים דרקוניים; שמיר בניטה מהפורום העיד שיותר מ-300 מהם הפורום כבר חילץ מהסכמים.

“הוא מבקש ממני 260,000 שקל חד פעמי ואם מחר אני מת הכסף הזה הלך”

אריה קובליו, שבתו נרצחה במסיבת הנובה והוא ואשתו הוכרו כנפגעי פעולות איבה עם 50% נכות על רקע פוסט-טראומה, סיפר בדיון ביוני 2025 שעורך דין אמר לו שהוא יכול לגבות כמה שהוא רוצה, ודרש ממנו 260 אלף שקל בתשלום חד-פעמי. חייל בשם איתן, ששוחרר על סעיף 21 ולא הוכר במשך שנתיים וחצי, תיאר בדצמבר איך הוחתם בלחץ רגע לפני השחרור — והיום הוא תופס טרמפים לטיפולים ומתחנן במשרדי משרד הביטחון להחזר נסיעות. ח”כ ביטון סיפר עוד ב-2024 על חייל מגולני שפיקד עליו, שברח מהארץ אחרי שעורך דינו לקח כמחצית מהכסף שקיבל מהמדינה והגיע לפשיטת רגל.

כמה זה עלה עד עכשיו

נציג משרד המשפטים שי סומך פרס בפני הוועדה את המודל ששלט בשוק: דמי פתיחת תיק של 5,000 שקל שאינם מוחזרים גם בכישלון, ועליהם 1,000 עד 2,000 שקל על כל אחוז נכות — באופן ליניארי. במודל “הזול”, של 1,000 שקל לאחוז, נכה 100% שילם יותר מ-100 אלף שקל פלוס מע”מ; לפי חישוב משרד המשפטים, שווה ערך ל-30% מקצבתו במשך חמש שנים. ב-1,500 שקל לאחוז — 45% מהקצבה. סומך סיפר על אב לחייל שנפצע ביו”ש אחרי 7 באוקטובר וצפוי לנכות של 70%-80%: ההצעה הזולה מבין שלוש שקיבל עמדה על 1,500 שקל לאחוז.

הצד השני של אותו מטבע הוא האופן שבו המערכת מתייחסת למי שתובע הכרה. תחקיר המקום הכי חם בגיהנום חשף בספטמבר שאחרי שבג”ץ אסר על אגף השיקום להעסיק חוקרים פרטיים מטעם הוועדות הרפואיות, עברו החקירות נגד הלומי קרב ונכי צה”ל למחלקת החקירות של המלמ”ב — האגף החשאי של משרד הביטחון — ובאחד המקרים חוקר התחזה למתעניין ברכישת דירתו של הלום קרב. מערכת שחוקרת את תובעיה היא גם מערכת שקשה מאוד לעמוד מולה לבד.

הליבה הכלכלית של טיעון המדינה הייתה שאין כמעט הבדל בעבודה המשפטית בין תיק של 20% נכות לתיק של 100% — ולכן הפער, עשרות אלפי השקלים שבין שכר העבודה לסכום שנגבה בפועל, הוא לא תמורה אלא ניצול של פערי ידע, או בלשון משרד המשפטים: כשל שוק. החוק שאושר קובע תקרות לפי מסלולים, מחיל אותן גם על תביעות החמרה ונכות מוסבת ועל ערעורים, מצמצם גביית מקדמות ללא הצלחה בפועל, מחייב פריסת תשלומים — לפי הדיווחים עד 60 תשלומים — ומקים מנגנון השבת כספים שנגבו כ”מופרזים” בהסכמים שנחתמו אחרי 7 באוקטובר 2023, בתוך שישה חודשים מפניית המיוצג.

הלשכה יורה את כל התחמושת

לשכת עורכי הדין נלחמה בחוק לכל אורך הדרך, ובמאי הסלימה: היא שלחה ליו”ר הוועדה ח”כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) מכתב התראה לפני תביעת לשון הרע. במכתב נטען שנציגי הלשכה בדיונים “מושפלים, מותקפים וחווים זלזול רב”, ושוולדיגר לא רק שלא עצרה את השיח אלא הצטרפה אליו. וולדיגר הקריאה את המכתב בפתח הדיון הבא, והשיבה שההצעה “לא הייתה באה לעולם” אילו הלשכה הייתה מפעילה מערך משמעת אפקטיבי, ושמי שפנה לוועדת האתיקה של הלשכה נענה, לדבריה, “בתשובות מזעזעות”.

לטענות הלשכה יש גם צד ענייני, וראוי לפרט אותו. ראשית, הנתונים: הלשכה טוענת שתיק ממוצע דורש 78 עד 93 שעות עבודה, בעוד משרד המשפטים — בהסתמך על מומחה חיצוני, רו”ח יהודה מלול — קבע 31 שעות בלבד. פער של פי שלושה בהנחת היסוד שעליה נבנו התקרות, ואיש לא בדק את שתי המתודולוגיות באופן בלתי תלוי. שנית, הלשכה מתריעה שההצעה לא מבדילה בין נכות מפעילות קרבית לנסיבות אחרות, ושהתוצאה תהיה שהמקרים המורכבים — דווקא הם — יישארו בלי ייצוג. שלישית, מנגנון ההשבה הרטרואקטיבי מוגדר בעיניה “בלתי חוקי, בלתי מידתי”, והחוק אף מסמיך את שר המשפטים לשנות בו רכיבים מהותיים בלי לחזור לכנסת. יוזכר שהלשכה עצמה פרסמה עוד ב-2019 הנחיות אתיות בתחום, וועדת שכר הטרחה שלה אסרה ב-2021 על גביית אחוזים מהוונים מנכי צה”ל — אך גם לטענת וולדיגר וגם לעדות הפצועים, האכיפה לא עצרה את התופעה.

גם בתוך הכנסת נשמעה התנגדות עקרונית. ח”כ טלי גוטליב (הליכוד), שקיבלה היתר חריג מהקואליציה לא להצביע בעד, טענה שעושק הוא ממילא עבירה פלילית ועילה לביטול חוזה — ושאיש מעולם לא נחקר במשטרה ולא הועמד לדין משמעתי על עושק נכים, כך שהבעיה היא אכיפה ולא חקיקה. ואפילו ארגון נכי צה”ל, הגוף היציג הרשמי, התנגד: קלימן אמר בוועדה שלא נעשה מעולם מחקר שבדק אם הגבלות שכר הטרחה הקיימות — לניצולי שואה, לנפגעי עבודה — פגעו באיכות הייצוג, ולכן “אני את הפצועים שלי לא מכניס לתוך מארב”. ראוי לציין שהתקרות בנוסחים שגובשו לקראת האישור אכן עלו ביחס למתווה המקורי של משרד המשפטים — מ-350 עד 900 שקל לאחוז נכות במתווה שהוצג ב-2025, לכ-800 עד 1,000 שקל לאחוז לפי דיווחים מהדיונים האחרונים — סימן שחלק מהביקורת חלחל.

מה שנשאר מחוץ לחוק

שלוש שאלות שעלו בדיונים כמעט לא זכו לסיקור, והן ימשיכו ללוות את החוק גם אחרי אישורו. הראשונה: בסיס הראיות. כשהמדינה נשענה על התקדים של תיקון 161 לחוק הביטוח הלאומי, שהגביל שכר טרחה בקצבאות נכות ב-2016, נציגת הביטוח הלאומי אישרה בוועדה שהמוסד אמנם הגיש דוחות מעקב שנתיים שלא מצאו ירידה בתביעות — אבל הדוח האחרון הוגש בסביבות דצמבר 2020 ומאז לא נדון בכנסת, ולשאלה אם יש השוואה בין תוצאות מיוצגים ללא-מיוצגים השיבה: “אני לא יודעת”. כלומר: גם הטענה שההגבלה לא מזיקה וגם הטענה שהיא תפגע בייצוג נשענות על נתונים חלקיים.

השנייה: הסיוע המשפטי שלא קם. החלטת ממשלה 981 ממאי 2021 הטילה על שר הביטחון לפרסם בתוך שלושה חודשים תזכירי חוק שיסדירו, בין השאר, זכאות לסיוע משפטי חינם לנכי צה”ל באמצעות משרד המשפטים, בלי מבחני הכנסה. ההחלטה לא בוצעה עד היום, וביטון העריך בוועדה שמדובר במאה מיליון שקל מתוקצבים שלא מומשו — “200-300 מיליון שקלים שנגנבו מהכיס של נכי צה”ל”, כדבריו. זו בעצם נקודת ההסכמה הנדירה בין תומכי החוק למתנגדיו: אילו המדינה הייתה מספקת ייצוג חינם, ייתכן שהוויכוח על תקרות לשוק הפרטי היה מתייתר. החוק שאושר היום לא פותר את זה.

השלישית: הרטרואקטיביות. מנגנון ההשבה להסכמים מ-7 באוקטובר ואילך הוא ככל הנראה הסעיף הפגיע ביותר משפטית — הלשכה כבר הגדירה אותו בלתי חוקי, וסביר שהמערכה הבאה תתנהל בבג”ץ. במקביל, פתוחה השאלה כיצד ייאכף החוק על חברות מימוש הזכויות המסחריות, שאינן כפופות לכללי האתיקה של הלשכה, ושנציגותיהן ישבו בדיונים מהיום הראשון.

הקרב על שכר הטרחה נגמר. הקרב על ההכרה לא

בשביל הלומי הקרב, החוק סוגר רק חצי מהמלכוד. החצי השני — ההכרה עצמה — עדיין תקוע, והמקום הכי חם בגיהנום מלווה אותו לאורך כל הדרך. הדיונים בשדולת הלומי הקרב נפתחו במרץ 2024 על רקע התאבדותם של בר כלף ז”ל ואור דוניו ז”ל, לוחמי כפיר שהמתינו להכרה ממשרד הביטחון; וירש תיאר אז את הלוחמים החוזרים מהמלחמה — “חלק על סמים קשים, חלק מקרי אובדנות” — בעוד ועדת השרים שראש הממשלה הורה להקים לא התכנסה מעולם. בדיון ההמשך ביוני 2024 נאלצה ראש אגף השיקום לימור לוריא להודות שהאגף גייס 400 מטפלים ושילש את תעריף הפסיכיאטרים — “ועדיין לא קיבלנו מועמד אחד שרוצה לעבוד איתנו”.

הקיץ זה התפוצץ: מחאת הלומי הקרב החלה מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, בין היתר אחרי שבעה מקרי אובדנות של לוחמים בסדיר ובמילואים בחודש יולי לבדו, והגיעה עד התפרצות לדיון בכנסת — “אנחנו קבורים חיים-מתים ואתם ממשיכים כרגיל”. בנובמבר דווח כאן על 62 לוחמים ששמו קץ לחייהם מתחילת המלחמה, כ-30% מהם חיילים בודדים. באותו חודש הוציא בג”ץ צו על תנאי המחייב את שר הביטחון, ראש אגף השיקום וקצין התגמולים לנמק מדוע לא יסדירו לאלתר את מעמדם של הלומי הקרב, על רקע עתירה נגד האפליה בין פגיעות פיזיות לנפשיות. ובדצמבר חשף המקום כי אגף השיקום סירב להכיר כנכה נצרך בהלום קרב שהשתתף במחאה — שהוכר ביוני כפוסט-טראומטי ב-50% נכות לצמיתות.

החיבור בין שני הסיפורים הוא לב העניין: ככל שההכרה איטית, חשדנית ועתירת ועדות וחקירות — כך גדלה התלות בעורכי דין, וגדל השוק שהחוק החדש מנסה לרסן. החוק שאושר היום מטפל במחיר של הליווי המשפטי. הוא לא מטפל בסיבה שבגללה אי אפשר בלעדיו.