לפני כמעט ארבעים שנה פרסם דויד גרוסמן את "הזמן הצהוב" – טקסט נבואי שהזהיר מפני השפעות הכיבוש על יהודים ופלסטינים כאחד. אטען כאן שלאחר שקיעת אבק המלחמות האחרונות בעזה, בלבנון ובאיראן, אזהרת הזמן הצהוב הפכה ל"קו הצהוב" – חריטה בנוף של התפשטות אלימה, הרס וטיהור אתני, תוך המשך התדרדרות המדינה – פוליטית, ביטחונית ומוסרית.

קווים צהובים הוכרזו "גבולות חדשים" על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון בעזה ובלבנון, ומהלכים דומים מתרחשים גם בגדה המערבית, ירושלים ובנגב. מדובר בדחיקת האוכלוסייה הערבית מאדמותיה ובתיה אל "מובלעות צהובות" – בדומה לאזורים הפלסטינים שסומנו ככתמים צהובים במפות הסכם אוסלו, לפני למעלה משלושים שנה. הקווים הצהובים מוצגים כתגובה ביטחונית לאלימות ולטרור, אך בפועל הם מהווים סיפוח דה-פקטו – מבלי לשלם כל מחיר פוליטי או משפטי.

במבט היסטורי, הקווים הצהובים מבטאים שלב חדש-ישן בסכסוך הציוני-פלסטיני: התפשטות, החרבה וטיהור. לאחר הנכבה של 1948, שבה נעקרו כשני שליש מהפלסטינים ובתיהם נהרסו, רוב היישובים הפלסטינים ששרדו נותרו במקומם, גם לאחר כיבוש הגדה והרצועה ב-1967. הם הוקפו במאות יישובים יהודים על אדמות מופקעות, אך עצמם המשיכו להתקיים ולצמוח.

הסדר קיום נסבל

בשנות התשעים והאלפיים נסוגה ישראל ממובלעות פלסטיניות מסוימות בגדה, מלבנון ומעזה, וכמעט חדלה מהקמת התנחלויות חדשות – מה שנראה לרגע כדעיכה של הפרויקט הקולוניאלי וכינון סטטוס קוו מרחבי. הסדר זה קיבל קיום "נסבל" פלסטיני תחת שלטון אתנוקרטי יהודי, לצד תהליך דמוקרטיזציה חלקי בתוך הקו הירוק.

אך הייתה זו אשליה. הדחף ההתיישבותי והתפשטותי של הציונות – המגובה במוסדות, בכסף ובחינוך – מעולם לא פסק לבעבע מתחת לפני השטח. מאז חזרת הליכוד לשלטון ב-2009, ובמיוחד בעשור האחרון, האיצה ישראל את פרויקט ייהוד הארץ ובניית משטר אפרטהייד של סגרגציה והירארכיה אתנית: חקיקה מאפשרת, עשרות התנחלויות וחוות בשטחים, מצור חונק על עזה, השפלת הרשות הפלסטינית, נישול הבדואים, ושמירה על שני מיליון אזרחים ערבים בגטו פוליטי. ההפיכה המשפטית נועדה להחליש עוד את שרידי ההתנגדות הישראלית למהלכים אלה.

חשוב לציין שהתהליך אינו חד-צדדי. שנים ארוכות של טרור חמאס – פיגועי התאבדות, אלפי רקטות, התגרויות בגבול – לצד איומי חזבאללה ותמיכה איראנית, יצרו עוינות מתמשכת וטיפחו אשליות פלסטיניות הרסניות של "חיסול היישות הציונית". טבח השבעה באוקטובר – שמסמל ככל הנראה את "אם כל הטעויות" – נתן את האות למתקפת ההשמדה על עזה ולטיהור אתני חסר תקדים של מיליונים: בעזה, בגדה, בנגב, ועכשיו גם בלבנון. הטריגר היה חמאס, אך האחריות ישראלית.

מהים עד הנהרות

כשאבק האלימות מעט שקע, מתבהרת שבניגוד לדעה הרווחת, אסון השבעה באוקטובר לא שינה מהותית את מדיניות ישראל – אלא רק האיץ אותה. המכה הנוראית שספגה ישראל – הריגה, הרס ופינוי של למעלה ממאה אלף אזרחים, לראשונה בתולדות המדינה – לא הובילה לחשבון נפש, לקיחת אחריות, או שינוי הקונספציה. ממשלת ישראל רק העלתה הילוך באותה אותה אסטרטגיה: התפשטות יהודית, דחיקה פלסטינית, והעמקת האפרטהייד.

העובדות לפנינו: ישראל הותירה לחמאס להישאר השליט בעזה המדממת והמצומקת; הרשות הפלסטינית נותרה מרוטת נוצות ברמאללה; חזבאללה והמשטר האיראני הוחלשו צבאית אך ממשיכים לשלוט ולאיים. "האויב הנצחי" בכל גזרותיו ממשיך לשרת את האסטרטגיה הישראלית ומספק הצדקה נוחה להמשך ייהוד הארץ.

תומכי חזון השלום השוויוני הפנימו מזמן את אזהרות גרוסמן והבינו את האמת הידועה כבר שנים: לא קווים בשלל צבעים, אלא רק הסדרי שלום בין העמים לפי החוק הבינלאומי, יביאו ביטחון אמיתי לכל תושבי הארץ הקשה הזאת

בינתיים הואץ גם פרויקט ההתנחלות: הפקעות ורכישות קרקע מאסיביות, למעלה ממאתיים מאחזים ומאה חוות בגדה, ואישור של כמעט מאה התנחלויות חדשות ועוד 18 יישובים יהודים בנגב. סביר גם שבקרוב נראה התנחלות יהודית בעזה – ואולי אף בלבנון. הסיסמה עשויה להתחלף: לא עוד "מהים עד הנהר", אלא "מהים עד הנהרות" – חיבור לחזונות ציוניים מוקדמים על מדינה המשתרעת עד הליטני.

בלי סיפוח, בלי טרור

אך המהלך הקולוניאלי לא יביא ביטחון – להיפך. כל בר דעת יכול לראות שההתיישבות לאורך הגבולות ובשטחים הכבושים חושפת מאות אלפי ישראלים לאלימות, פחד והרס. בנוסף, ההיסטוריה מלמדת שהקולוניזציה וההחרבה רק מובילות למלחמות נוספות. לטרור, לפשעי מלחמה, לאנטישמיות עולמית ולבידוד בינלאומי. זה הזמן לבנות גוש פוליטי אזרחי רחב – של מיליוני יהודים וערבים בישראל – שיתנגד לאפרטהייד ויציב חזון שלום.

רק גוש כזה, המבוסס על שוויון יהודי ערבי בתוך ישראל ועל תוכנית שלום ממשית בשיתוף מלא של הנהגה פלסטינית מהשטחים, יוכל להתחבר לקואליציה של מדינות ערב. כזכור אלה מציעות שלום לישראל כבר משנת 2002 אך ידן המושטת נותרה ללא יד אחות. תומכי חזון השלום השוויוני הפנימו מזמן את אזהרות גרוסמן והבינו את האמת הידועה כבר שנים: לא קווים בשלל צבעים, אלא רק הסדרי שלום בין העמים לפי החוק הבינלאומי, יביאו ביטחון אמיתי לכל תושבי הארץ הקשה הזאת.

פרופ׳ אורן יפתחאל הוא חוקר גאוגרפיה פוליטית ומשפטית ותכנון ערים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.