שיקום עזה בידי ישראל וארה״ב הוא המשך של מלחמת ההשמדה, רק באמצעים אחרים

כבר בחודשים הראשונים של המלחמה בעזה, כאשר שיח היום שאחרי המלחמה היה נפוץ בשיח הציבורי, דובר על שיקומה של עזה לאחר המלחמה. אין פלא בכך – גם אם כבר אז היה ההרס שהסב צה"ל לעזה חסר תקדים, הרי שאין זו הפעם הראשונה שחלקים מהרצועה נהרסים על ידי צה"ל. כל אחד מן הסבבים החוזרים והנשנים של צה"ל מול חמאס גרר אחריו את הצורך לשקם את עזה – מעופרת יצוקה, דרך צוק איתן וכלה בשומר החומות. אז, בחודשים הראשונים של המלחמה, דובר בישראל על כך שמדינות המפרץ יממנו את השיקום של עזה.

מאז, סיפק השיח על שיקום עזה כמה רגעים שנעו בין הטרגדיה לפארסה – אולי הזכור שבהם הוא סרטון ה־AI שפרסם טראמפ ובו עזה נראית כמעין ריביירה מזרח־תיכונית גרוטסקית. ממשל טראמפ גם הספיק להקים גוף בין־לאומי בשם מועצת השלום, שאמור לממן את שיקום עזה, בין השאר בעזרת השקעות חיצוניות. כעת, כאשר ישראל דחתה את מפת הדרכים של מועצת השלום לפירוק חמאס מנשקו – מסמך שחמאס הודיע כי הוא מקבל – וארה״ב דחתה את קידומה עד אחרי הבחירות לכנסת ב־27 באוקטובר, הסוגיה כולה עדיין תלויה ועומדת.

אך האם ישראל וממשל טראמפ אכן רוצים ב״שיקום עזה״? ואם כן, האם שיקום שייעשה על ידיהם באמת ״ישקם״ את עזה? ניסיון העבר מלמד אחרת. בכך עוסק מאמרו של ודיע אל־עראביד בכתב העת עומראן של מכון דוחא, מכון מחקר שבסיסו בקטר. כפי שבעבר, ״שיקום עזה״ על ידי ישראל היה המשך של מדיניות הכיבוש והמצור של הרצועה, ״שיקום הרצועה״ תחת סמכותן של ישראל וארה"ב יהיה המשך באמצעים אחרים של מלחמת ההשמדה שישראל מנהלת כנגד הרצועה.

הריסה אקטיבית, לא תת־פיתוח

אל־עראביד מבקש קודם כל להדגיש שכמו המלחמה האחרונה, שיקום עזה איננו מתרחש בחלל היסטורי ריק. את היחסים בין ישראל לעזה הוא מציב במסגרת ניתוח הרואה בישראל פרויקט קולוניאליסטי-התיישבותי. מאז כבשה את עזה ב־1967, הוכוונה המדיניות של ישראל להחליש את התושבים הפלסטינים בעזה כקולקטיב. את המדיניות הזו הוא מאבחן כ־de-development – לא רק ״תת־פיתוח״ של הכלכלה והחברה העזתית, אלא הריסה אקטיבית שלהן. במסגרת זו, מנעה ישראל פיתוח של תעשייה וכלכלה עזתית עצמאית, ותחת זאת אפשרה לעזתים לעבוד בעבודות פיזיות בתוך גבולות ישראל – כך שהכלכלה העזתית נעשתה משולבת בכלכלה הישראלית ותלויה בה. במקביל לכך, פעלה ישראל לפרק את המוסדות החברתיים והכלכליים הפלסטיניים ברצועת עזה עצמה.

״שיקום הרצועה״ תחת סמכותן של ישראל וארה"ב יהיה המשך באמצעים אחרים של מלחמת ההשמדה שישראל מנהלת כנגד הרצועה

ודיע אל־עראביד, עומראן

לאחר הנסיגה מעזה ב־2005, הוסיפה לכך ישראל שני אלמנטים נוספים – ראשית, מדי כמה שנים השתמשה ישראל בכוחה הצבאי כדי להרוס מוסדות כלכליים ותשתיות ברצועה, ושנית, היא הטילה על הרצועה סנקציות והגבלות כלכליות מחניקות. מדיניות זו הובילה להידרדרות מתמשכת במצב הכלכלי של הרצועה לאורך השנים. שני גורמי מדיניות אלו השלימו זה את זה – לאחר כל ״סבב״, הטילה ישראל מגבלות חמורות על הכנסת החומרים והסחורות הנחוצים לשיקום עזה, כך שבכל פעם נעשה המצב הכלכלי ברצועה גרוע יותר ויותר. כלי מרכזי של ישראל היה ״מנגנון שיקום עזה״ (GRM) – גוף שהוקם ב־2014 אחרי צוק איתן. הגוף הוקם לכאורה בהסכמה בין האו"ם, ישראל והרשות במטרה להקל את ההכנסה של חומרי בניין לשיקום עזה – אך בפועל היה נתון לשליטה ישראלית ושימש כחלק מהמצור על עזה.

עד 2023, אל־עראביד מדגיש, היה השיח על שיקום עזה טכנוקרטי במפגיע, והתמקד בפרויקטים, השקעות וכיוצא בזה. שיח זה התעלם לחלוטין מן העובדות הללו וטשטש את העובדה ששיקום עזה במתכונת הקיימת שלו נותן את כל הכוח בידי ישראל, אשר עושה בו שימוש כדי לחזק את השליטה שלה ברצועה, וכן את העובדה שאין בינו לבין שיקום אמיתי דבר, אלא הוא רק מאפשר לישראל להמשיך ולתקוף את הרצועה. המצב הפך חמור הרבה יותר עם פריצת המלחמה הנוכחית; זה לא היה ״סבב״ נוסף, אלא מלחמת השמדה של ממש, שנועדה להשמיד את תשתיות החיים ואת האפשרות לחיות בעזה. אפילו ברמה הפיזית, ההרס בעזה הוא חסר תקדים – אך גרוע מכך, אם מנגנון ה״שיקום״ יהיה נתון בידי ישראל כפי שהיה בעבר, אל־עראביד מזהיר, הוא ישמש לא רק כלי לדיכוי, כפי ששימש עד 2023, אלא פשוט המשך מדיניות ההרס של ישראל בדרכים אחרות.

אל־עראביד מדגיש שהיוזמות הבין־לאומיות לשיקום הרצועה, ובראשן ״מועצת השלום״ של הנשיא טראמפ, משכפלות בדיוק את אותם הפגמים של מנגנוני שיקום עזה מן העבר – בייחוד הן נשענות על התערבות חיצונית שמונעת מתושבי עזה שליטה על גורלם, תוך שכפול של לוגיקות קולוניאליות. העובדה שהמימון מגיע מגופים חיצוניים ונשלט על ידיהם למעשה מונעת מן העזתים סוכנות ודורשת מהם להיות נאמנים לאינטרסים של מממניהם – וכך הופכת לכלי נוסף לדיכוים.

1.9 מיליון עקורים

כיצד, אם כן, ייראה שיקום אמיתי של רצועת עזה, ומהם האתגרים העומדים בפניו? ראשית, אל־עראביד מדגיש, שיקום שכזה יצטרך להתמודד עם המשבר האנושי האדיר שגרמה ישראל ברצועה. 90% מתושבי הרצועה – כ־1.9 מיליון אנשים – נעקרו ממקומם בעקבות המלחמה, חלקם מספר רב של פעמים. עקירה בהיקף כזה איננה רק תוצאה של ההכרח של אנשי הרצועה לדאוג לביטחונם האישי – היא תוצאה של מדיניות מודעת של ישראל שמטרתה לפרק את תשתית החיים של הפלסטינים כקבוצה. לכן, שיקום אמיתי של הרצועה לא יכלול רק שיקום חומרי שלה, אלא גם שיקום של החברה הפלסטינית, מבניה ומוסדותיה מן הטראומה הקולקטיבית שעברה. אי־אפשר, אל־עראביד טוען, להפריד בין השיקום הפיזי של מבני הרצועה לבין השיקום הנפשי, החברתי והלאומי שנדרש כדי להתמודד עם טראומה זו.

אתגר שני כמובן הוא המצור שישראל ממשיכה להטיל על רצועת עזה. המצור, מזכיר הכותב, החל עם השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007. ב־2008, הוא התפתח לרשימה של ״חומרים בעלי שימוש כפול״ שישראל אסרה את הכנסתם לרצועה. התירוץ של ״שימוש כפול״ שימש למעשה למניעת כניסה של חומרים שהיו חיוניים לכלכלה ולייצור העזתי, והביא לחיסול של כ־90% מהיקף התעשייה המקומית כפי שהיה קיים לפני 2006. אולם אחרי אוקטובר 2023, החלה ישראל להשתמש בסגירת המעברים ככלי להרעבת האוכלוסייה העזתית ולחיסול אפשרות החיים ברצועה – כביכול תחת תירוצים ביטחוניים. המצור כאמור שימש בעבר ככלי מרכזי בידי ישראל למניעת שיקום אמיתי של הרצועה ולהכפפה של האוכלוסייה לשליטתה. לכן שיקום אמיתי ידרוש את סיום המצור על רצועת עזה. רק כך תוכל הכלכלה המקומית להשתקם באמת ולהחזיר לעצמה עצמאות וריבונות.

הנהגה מאוחדת ולגיטימית

האתגר השלישי שאל־עראביד מונה הוא החוסר בהנהגה פלסטינית מאוחדת ולגיטימית. החוסר הזה נובע מן הפילוג השורר בין פתח לחמאס מאז שנת 2007, אז השתלטה חמאס על הרצועה, ועד היום. הפילוג בין פתח לחמאס היה מכשול בפני שיקום עזה גם בפעמים הקודמות, שכן הוא הוביל לחוסר אחדות במוקדי ההחלטה, שנבע פעמים רבות מניגוד האינטרסים בין שתי התנועות והשלטונות. בשביל שיקום של ממש, יש צורך בהנהגה לאומית ריבונית המסוגלת לנהל משאבים, לתאם עם שותפים בין־לאומיים ולהגדיר סדרי עדיפויות.

הפילוג גם הוביל להחלשת העמדה הפלסטינית במשא ומתן, ואפשר התערבות של גורמים חיצוניים שביקשו להכפיף את השיקום לאינטרסים שלהם ולא לאינטרס של אנשי הרצועה. הפילוג חמור עכשיו יותר משהיה, שכן הן הרשות הפלסטינית והן חמאס רואות את עצמן כמי שתשלוטנה על הרצועה בעתיד – בשל העובדה שחמאס איבד בעקבות המלחמה את תפקידו כשליט והפך לאחד מגורמי הכוח המקומיים.

הפיצול הזה הוא אחד הגורמים המובילים לפי אל־עראביד להצעות חוזרות ונשנות לבנאום של השלטון ברצועה ושל שיקומה. הצעות אלו מעוררות שאלות נוקבות לגבי ריבונות ולגבי הייצוג של הפלסטינים ושל האינטרסים שלהם בשלטון שכזה. אל־עראביד מדגיש שגם אם מנגנונים כאלה עשויים להתגבר על הקיפאון והפילוג הפנימי בקרב ההנהגה הפלסטינית, הם בסופו של דבר תורמים לדחיקה של הפלסטינים עצמם ושל סוכנותם לשוליים – בדיוק כפי שאירע עד כה ביוזמות שיקום עזה. שיקום של ממש, הוא מדגיש, יוכל להתבצע רק תחת הנהגה פלסטינית מאוחדת וריבונית.

בני ערובה בידי המממנים

האתגר הרביעי העומד בפני שיקום עזה הוא אתגר המימון והסיוע הבין־לאומי. פרויקט שיקום עזה לאחר 2014 מדגים את הבעיה – בפסגת קהיר גויסו כ־5.4 מיליארד דולר לשיקום עזה, אך בפועל נעשה שימוש רק בכמחצית מן הסכום, בעיקר בשל כל הקשיים שנמנו עד כה, וכן בשל העובדה שהמממנים חששו מן ההאשמה שהם ״מממנים טרור״ על ידי מימון שיקום הרצועה. לא זו אף זו, בסבבים הבאים היה היקף המימון מלכתחילה קטן הרבה יותר.

אם כן, העובדה שהשיקום תלוי בסופו של דבר במימון חיצוני הופכת את השיקום ואת תושבי עזה לבני ערובה בידי המממנים. גם מן הבחינה הזו, המצב חמור כעת אף יותר – שכן ישראל הטילה הגבלות חמורות על הפעילות של ארגונים הומניטריים בין־לאומיים ברצועה, ובכלל זה הפסקת פעילות אונר"א – שמימנה חלק גדול מצורכי החיים של הפלסטינים ברצועה. הארגונים ההומניטריים גם נופלים קורבן לשחיקה מתמשכת ולחוסר במשאבים בשל התמשכות המלחמה.

העובדה שהשיקום תלוי בסופו של דבר במימון חיצוני הופכת את השיקום ואת תושבי עזה לבני ערובה בידי המממנים

לבסוף, האתגר החמישי הוא שיקום תרבותי של הרצועה. אל־עראביד מדגיש כי שיקום אמיתי של הרצועה דורש לא רק שיקום פיזי אלא גם שיקום של התשתית התרבותית של החברה הפלסטינית, שנהרסה בכוונת מכוון על ידי ישראל במהלך המלחמה. כך, הרסה ישראל במתכוון אתרים בעלי חשיבות תרבותית בכל רחבי הרצועה – ובכלל זה מרכזי תרבות, ספריות, בתי קברות, מסגדים עתיקים וכנסיות. למקומות אלו חשיבות היסטורית – אך יותר מכך, הם היסודות של הזהות הקולקטיבית הפלסטינית. תוכניות השיקום הנוכחיות אינן מתחשבות כלל בהיבט זה, אלא מוגבלות לשיקום חומרי בלבד של הרצועה. אל־עראביד מטעים שאין די בבנייה מחדש ובשיפוץ, אלא יש גם לתעד את ההרס ולקשור את תהליך השיקום בדרישה לצדק ולהכרה. תהליך שיקום שכזה הוא חלק מן השיקום של הזהות החברתית ושל הזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני.

שחרור וצדק, לא ״פיתוח״

לסיכום, אל־עראביד מדגיש, שיקום אמיתי של הרצועה אפשרי רק על בסיס של כמה תנאי יסוד. הראשון הוא ששיקום כזה לא יתכחש לשורשים הפוליטיים של המצב ברצועה – שיקום אמיתי יכול לנבוע רק מתוך הכרה בתנאים של היחסים הקולוניאליים בין ישראל לפלסטינים, ויכול להיות רק חלק ממערך פוליטי רחב יותר שמטרתו לשנות תנאים פוליטיים אלו. שנית, שיקום אמיתי יכול להתבצע רק באופן שמחזק את הכוח, העצמאות והיכולות של החברה הפלסטינית המקומית, במקום להפוך אותה לתלויה יותר ויותר בסיוע חיצוני ובהתערבות. לא מדובר במטרה משנית של שיקום עזה – אלא בתנאי יסוד שבלעדיו שיקום שכזה לא ייתכן. כחלק מכך, שיקום שכזה יוכל להתבצע רק תחת ריבונות פלסטינית. התנאי השלישי, לפי אל־עראביד, הוא גיבוש נרטיב רחב יותר שממקם את השיקום החומרי והפיזי של הרצועה בתוך פרויקט רחב של שיקום פוליטי, חברתי וכלכלי, שנשען על זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. הנרטיב הזה יהיה רק חלק מפרויקט פלסטיני מאוחד, שיקבע את סדר העדיפויות של השיקום על פי מסגרת אסטרטגית כוללת.

בלי שינוי יסודי בתנאים שהובילו לצורך בשיקום, אל־עראביד מסכם, כל שיקום שהוא נדון מראש לכישלון

אך כל זאת תלוי בשינוי עמוק יותר – שינוי יסודי ומקיף במצבם הפוליטי של הפלסטינים, שיטיל את האחריות למצבם על ישראל ויתבע ממנה לתת דין וחשבון. שינוי שכזה משמעותו הכרה בין־לאומית בג'נוסייד של ישראל והטלה של חובת פיצויים בגין הנזקים הפיזיים והנפשיים שגרמה לעזה. אל־עראביד מדגיש שהכרה בין־לאומית באשמתה של ישראל ובחובתה לפצות את הפלסטינים איננה רק עניין של צדק – היא צריכה להיות הבסיס המוסרי של כל פרויקט השיקום, ולמסגר אותו לא רק כעניין חומרי אלא כתהליך של שחרור הפלסטינים ועשיית צדק עימם וכמחויבות בין־לאומית למנוע הישנות של ג'נוסייד בכל מקום שהוא.

בלי שינוי יסודי בתנאים שהובילו לצורך בשיקום, אל־עראביד מסכם, כל שיקום שהוא נדון מראש לכישלון. בשביל שינוי שכזה, יש להפסיק לראות בשיקום עניין חומרי ולנסח אותו במונחים של 'פיתוח', אלא להתחיל לדבר עליו במונחים פוליטיים של שחרור וצדק.

אליצור גלוק כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר