לחיות בין פחד להפקרה: זעקה של חברה מדממת המפצירה לשותפות

האלימות בחברה הערבית אינה גזירת גורל אלא תוצאה של מדיניות מפקירה. הגיעה העת לזנוח את פתרונות הקסם הביטחוניים ולבנות שותפות אזרחית אמיצה – לפני שיהיה מאוחר מדי

האלימות בחברה הערבית אינה "בעיה של הערבים" בלבד; היא הסדק המאיים שדרכו מתפרקת החברה הישראלית כולה. כשאנו עדים למציאות שבה החיים נגדעים באכזריות בלב המרחב הציבורי – מרציחות מזעזעות של בני משפחה ועד שורה ארוכה של אירועים שהפכו לשגרת דמים – אנו בוכים לא רק על אובדן חיי אדם, אלא על התפוררות הסולידריות ושלטון החוק. גל הטירוף שפוקד אותנו זינק פי שלושה, ואנחנו חיים תחת טרור פלילי שבו כל אדם עלול למצוא את עצמו קורבן.

המקרים המגיעים לכותרות הם רק קצה הקרחון. מתחת לרדאר, בשגרה לכאורה, מתרחשים אירועים רבים מדי שאינם מדווחים. רק לאחרונה, בטיילת בעכו, אישה צעקה עלינו באגרסיביות על מקום חניה. פחדנו מהסלמה אלימה ובחרנו לוותר. ויתרנו, אך השאלה המטרידה נותרה: איך זה היה נגמר אילו היו שם צעירים שלא היו מוכנים לוותר? כך מתחילות קטטות שרבות מהן מסתיימות בנקמות דמים ובפציעות שמשנות חיים. בחברה שבה השתיקה הפכה למנגנון הישרדות, אנחנו מאפשרים לאלימות להפוך לנורמה.

קרדיט: יח״צ

דוגמה נוספת, מזעזעת, היא משפחה מבת-ים שספגה אלימות אכזרית לאחר שצפצפה לרכב שהשתולל על הכביש. האב הוכה עד זוב דם לעיני ילדיו ונותר עם צלקות פיזיות ונפשיות לכל החיים. הטרגדיות הללו, כמו אלו של הנשאבים למלכודות השוק האפור, אינן גזירת גורל; הן תוצאה של חברה שהפסיקה להאמין בקדושת החיים.

ההידרדרות הזו אינה מתרחשת בחלל ריק. היא קשורה למציאות פוליטית של הצהרות מסיתות ומדירות – קריאות להפרדה, גירוש או דחיקה לשוליים, שיוצרות סיר לחץ ציבורי בלתי נסבל. איך מצפים מצעירים הגדלים ללא אופק ותחת תחושת דחייה שלא לבחור באלימות? כשהמדינה נזכרת בחברה הערבית רק כדי להכניס גורמי אכיפה חיצוניים וכלים ביטחוניים למיגור הפשיעה, תוך פגיעה אפשרית בתקציבי חינוך ורווחה, זו אינה תוכנית עבודה, זו רשלנות. מיגור הפשיעה דורש משטרה שמתפקדת כגוף אכיפה שוויוני, המעניק ביטחון לכל אזרח, ללא קשר למוצאו.

להחזיר את המצפן הערכי

המאבק באלימות לא יוכרע בעוד ניידת משטרה בלבד. עלינו להחזיר את המצפן הערכי. הדת, בבסיסה השפוי והמוסרי, היא "הקו המיישר" המעניק לחיים ערך מקודש ולאיפוק משמעות. כחברת הנהגה בתנועת "נשים עושות שלום", אני עדה יום-יום למחיר הכבד של אובדן הדרך, ופונה ממוקד קבלת ההחלטות לכל יהודי וערבי שרואה בשותפות אזרחית כוח: הגיע הזמן לעמול יחד כדי להנכיח מחדש את הביטחון האישי.

שינוי אמיתי לא יתרחש באדישות. האחריות לתיקון מונחת גם על כתפינו – האזרחים. איננו יכולים להמשיך לעמוד מנגד; היציאה לקלפי והצבעה מושכלת הן כלים הכרחיים במאבק על הבית. עלינו להפסיק להסתגר, לצאת להשפיע ולבחור במנהיגות שמציבה את ביטחון האזרח בראש סדר העדיפויות ורואה בחברה הערבית שותפה לגיטימית. מיגור האלימות מתחיל בהחזרת הערכים האנושיים למרכז השיח ובנטילת אחריות אזרחית פעילה. השותפות שאנו מבקשים היא צו קיומי. את הביטחון לא נקבל במתנה; אנו נבנה אותו יחד, דרך עשייה משותפת, סולידריות והכרעה פוליטית ברורה. הגיע הזמן לעצור את הנפילה הזו – לפני שהטירוף יבלע את כולנו.

כיפאיה מסארווה, תושבת עכו, חברת הנהגה בתנועת ״נשים עושות שלום״ ופעילה חברתית