״רק אחרי שדיברתי עם חגית לוצטו הבנתי עד כמה היא מסוכנת״

במשך שלושה חודשים ביקרתי בעמוד האינסטגרם של חגית לוצטו, הידועה בכינויה ״חגית הבלשית״, על בסיס יומיומי. כך הכרתי את כל הטיעונים, למדתי את השפה ואת שפת הגוף. לוצטו משתמשת במונחים משפטיים, מתגאה בתביעות שהגישה ועושה את מרב המאמצים כדי ליצור רושם של אחת שיודעת על מה היא מדברת. עד שצוללים לעומק הדברים.

לפני כל פרסום אנחנו פונים למושאי התחקיר עם כלל הטענות שעלו במסגרתו על מנת שיוכלו להגיב על הדברים ולתת לציבור הסברים מנקודת מבטם. בתחקיר על לוצטו היה לי ברור כי הליך התיגוב צריך להיות אסטרטגי ומובנה: תחילה פניתי לעו״ד המייצג את יובל וילנר בפרשת שי-לי עטרי ונעמה שחר. שוחחנו בטלפון, העליתי את כל השאלות שהיו לי, וזה סיפר לי מצידו על ההתקשרות שהייתה לו עם לוצטו ועל היחסים המקצועיים שהם קיימו. הייתי תמימה כשחשבתי שיכולה להתנהל שיחה כזו גם עם חגית עצמה, כי כשפניתי אליה התבהר לי שהיא חיה במציאות אחרת לחלוטין מזו שאני חיה בה.

פסאודו משפט

״תודה על הפנייה״, היא השיבה כשכתבתי שאני עיתונאית ושאשמח לשוחח איתה. ״אני כמעט לא מתראיינת, כי כל הפואנטה בעשייה שלי היא להעביר את המידע לציבור באופן עצמאי לחלוטין (…) בפעמים הנדירות שבהן אני כן מתראיינת זה אך ורק למקומות שמסתכלים על העובדות בצורה נקייה, ולא מתוך נרטיבים״. לאחר מכן היא הזמינה אותי לשאול את השאלות שלי בסטורי באינסטגרם ובפייסבוק – ״אני משתדלת לענות לכולם״, הבטיחה. ניכר היה שהיא לא מבינה את האירוע, ובעיקר שהיא לא רוצה להכיר בכך שהיא עומדת במרכז של תחקיר ולא מתראיינת על תקן מומחית, כפי שהתרגלה בראיונות שקיימה עד כה, בדרך לפודקאסטרים מעולם הפסאודו משפט. 

הבהרתי לה שאין לי כל כוונה לראיין אותה, ושעדיין – הייתי שמחה שתחזור אליי. בשלב זה הטון התחיל להחריף. ״אני לא מכירה אותך. את פונה אליי בתור עיתונאית של המקום הכי חם בגיהנום – אני מכירה את האתר ואת התכנים. את מספרת לי על כתבה שאת עובדת עליה. מנגד, את אומרת לי שזה לא לראיון. אני לא רואה מה את צריכה אותי לכתבה באתר שלכם. כמו שאמרתי, אני נמצאת בסטוריז באינסטגרם, מוזמנת לשם״.

״אני לא מכירה אותך. את פונה אליי בתור עיתונאית של המקום הכי חם בגיהנום – אני מכירה את האתר ואת התכנים. אני לא רואה מה את צריכה אותי לכתבה באתר שלכם״

חגית לוצטו, במענה לבקשת התגובה

שוב הודתי ללוצטו על ההזמנה, והבהרתי לה שפניתי אליה כדי לקבל את תגובתה על תחקיר שעוסק, ובכן, בה. בין עשר בלילה לחצות קיבלתי ממנה מגילות על מגילות שכללו פקפוק עיקש ביכולותיי המקצועיות, זלזול בעבודתי ובהיותי עיתונאית, ואי-אלו אמירות נוספות שקוטלגו אצלי על המנעד שבין מיגוזניות למניפולטיביות. החוויה הראשונה לאחר קריאת ההודעות של חגית לוצטו הייתה מורכבת: איך זה יכול להיות שככה אישה מדברת לאישה אחרת? שככה היא מתנהגת או אפילו חושבת על אישה אחרת? איך זה יכול להיות שכל כך הרבה רעל יכול להיות מופנה מאישה אחת לאחת בלי שום היכרות מקדימה, במסגרת התכתבות בהודעות טקסט?

ליל התגובות

לוצטו, מורה לאנגלית בת 41, שצברה פרסום בקרב השוליים קונספירטיביים של ישראל בעקבות עיסוק אובססיבי בקורבנות אונס. את צעדיה הראשונים עשתה בזהירות של שואלת שאלות: ״אני לא כאן כדי להגן או להאשים, אני כאן כדי לשאול את השאלות שאף אחד לא שואל״. אך הפוסט שקשר בנובמבר 2025 בין תיק מושיקו מור לפרשת שדה תימן כ״תלונת שווא ממוסדת״ גרף 13.7 אלף לייקים והפך אותה מדמות שוליים לתופעת רשת. מאז ראתה כי טוב וחרטה על דגלה מאבק ב״תלונות שווא״.

עם שפה רהוטה, שימוש במונחים משפטיים ובעיקר גישה לחומרי חקירה – מפרסמת לוצטו הכפשות קשות כנגד הנשים המתלוננות בפרשות המין המתוקשרות בישראל: פרשת אייל גולן, פרשת מושיקו מור, פרשת מיה שם ומאמן הכושר, ופרשת יובל וילנר (רשימה חלקית). רבות מהטענות שהיא ״חושפת״ אינן אלא חוסר היגיון שהיא מוצאת, לשיטתה, בגרסאות המתלוננות, אך התמונה שהיא מציגה בחשבונות האינסטגרם, הטיקטוק והפייסבוק שלה חד-צדדית, מכפישה ומשפילה כלפי נשים שהעזו להתלונן.

למחרת ״ליל התגובות הנורא״ שוחחתי במשך 40 דקות עם אחת הקורבנות שנפלה ברשת של לוצטו. גם זה לא היה חריג לחודשים האחרונים, שכן ניהלתי לא מעט שיחות כאלה עם רבות מהקורבנות שלה – נשים שעברו אונס, פגיעה או הטרדה מינית, העיזו להגיש תלונה במשטרה, סיפרו באומץ את המקרה שלהן בתקשרות, ולאחר מכן נאלצו לסבול מציאות בה אישה שהן לא מכירות מפרסמת עליהן מאות סרטונים.

אבל לוצטו לא ״רק״ מפרסמת סרטונים. היא נוברת בעברן של הקורבנות, מחטטת, מחפשת, חותכת ומסלפת. היא מציגה את המציאות בצורה ובאופן שיתאים בדיוק למציאות החיים אותה היא מנסה לתחזק, בה נשים הן יצורים שקרניים – ובמיוחד כשזה נוגע לתלונות על עבירות מין.

חבל שלא בדקת

״הציפיות שלי גם ככה היו נמוכות, ועדיין הצלחת להפתיע אותי״, השיבה לוצטו במענה לבקשת התגובה הכתובה שלבסוף שלחתי לה, לאחר שסירבה, כמו רבים מהמסוקרים שיש להם מה להסתיר, לקיים שיחה טלפונית. ״בתור מישהי שיודעת היטב איך עובדות האשמות שווא, אני יודעת שהתגובה שלי לא באמת תשנה״.

באחת ההודעות ששלחה לוצטו היא טענה שהתחקיר, שבשלב הזה היא לא קראה ממנו ולו מילה אחת, כולו מבוסס על ״תיאוריית קונספירציה מופרכת״. את התיאוריה המופרכת, הסבירה לוצטו, ״מפיצות נשים שחשפתי את השקרים שלהן״. את הדברים הללו היא עטפה בשצף ארוך של רעל, אותו חתמה באיחול ״הצלחה״ שגרם לי להניח שזו תגובתה.

איחלתי לה בהצלחה בחזרה והוספתי שחבל שלא הסכימה לדבר. וזה באמת חבל, כי קיוויתי לשמוע ממנה הסברים משכנעים, משהו שאולי היה יכול להסביר חלק מהמניעים שלה, לשפוך אור על מנגנון העבודה במשרדי עורכי הדין המייצגים עביירני מין או להבין ביתר פירוט את הטענות שלה על כך שהיא ״מתפרנסת מחקר האמת״.

התשובה שלה הבהירה שנגענו בדבר עצמו, במה שגרם למשרד עורכי הדין של מושיקו מור להתפתל, ולה לצאת למתקפה שנמתחה על פני מספר שעות. ״חחחח, לא. זה לא ׳חבל שלא הסכמת לדבר׳ – זה יותר חבל שלא בדקת״. לא בדקתי? בשלב הזה היה לי ברור שחגית לוצטו לא מחוברת לאירוע. ״את השיחה איתי היית צריכה לקיים כבר בשבוע הראשון, וזה לחובתך״, נזפה. היא זעמה על ״הציפייה המגוכחת״ שלי שתגיב בתוך 24 שעות, טענה שאני מחזיקה ב״תיאוריה״ שבניתי עליה, קבעה ש״נטל ההוכחה עליי״, והוסיפה שאני לא עיתונאית מקצועית או מפעילה שיקול דעת בסיסי. 

שימוש נבזי במושגים של אמת ושקר

לוצטו, יש להבהיר, איננה עיתונאית. אם היא הייתה עיתונאית היא הייתה יודעת שתחקירים מורכבים כאלה דורשים עבודה רבה מתחת לפני השטח, שדווקא מחייבת שמושא התחקיר לא ידע שעובדים על תחקיר עליו. זה לא הדבר היחיד שלוצטו קבעה בביטחון בשדה שניכר בבירור שאין לה לגביו צל של מושג, ועדיין – כעיתונאית מזה עשור ועורכת משנה באתר תחקירים, הרגשתי כיצד בייקום מקביל הייתי מסוגלת לתת למתקפה הזו לדחוק אותי לפינה. השפה הנחשית, והשיטה שלה לסמן את הדברים המובנים מאליהם כחריצים בהגנה שלי במשפט השדה המדומיין שהיא העמידה לשתינו בשיחת הוואטסאפ, הייתה חוויה מאירת עיניים אחרי לא פחות מחודשיים של צפייה בסרטונים שבהן ניסתה באותה להטוטנות להטיל דופי בטענותיהן של קורבנות אונס. 

לוצטו עושה שימוש נבזי במושגים ״אמת״ ו״שקר״. כל אמת מבחינתה גמישה ויכולה להירמס תחת מערך הטיעונים, אם תשאלו אותה. המציאות של חגית, בה כל מה שאת יודעת בעצמות שלך – בין אם כי חווית אותו ובין אם כי בדקת אותו – יכול לעבור לצד של השקר, זו מציאות חיים מעוותת ומסוכנת, שכרגע זוכה לבמה ותשואות בפינות הלא-כל כך חשוכות של האינטרנט. 

פוסט-אמת פוסטינג

העמדה של חגית לוצטו לא כל כך מפתיעה כשבוחנים אותה דרך הפריזמה של עידן הפוסט-אמת. זהו עידן שבו עובדות, הוכחות ונתונים יבשים – גם כשהם מגובים במסמכים רשמיים, הקלטות, או צילומי וידאו – מאבדים מכוחם אל מול נרטיב מעוצב היטב. המנגנון שאותו מתפעלת לוצטו בעולם הפלילים הוא זעיר-אנפין של מכונות תעמולה שעובדות היום במלוא הקיטור בזירה הציבורית והפוליטית.

בישראל שלאחר 7 באוקטובר, אנחנו רואים את השיטה הזו עובדת שעות נוספות. כך למשל, למרות שורת חשיפות על מכתבי אמ"ן, אזהרות השב"כ ושיחות מפורשות מנשיא איחוד האמירויות, לשכת ראש הממשלה ממשיכה לטעון בנחרצות ש"לא הייתה שום התרעה". גם יאיר גולן, שהציל אזרחים מהטבח תחת אש באותו בוקר, מצא את עצמו מותקף בקונספירציות שנועדו להטיל צל על מעשיו – כי המציאות העובדתית פשוט לא התיישרה עם צרכי ההכפשה של צד פוליטי מסוים.

השיטה הזו מצליחה כי היא לא באמת דורשת מהקהל להתעמק בעובדות המורכבות, אלא רק לטפח את הספק. בדיוק כפי שמכונות הרעל הפוליטיות רוכבות על חוסר האמון הציבורי כדי לשווק "אמת אלטרנטיבית", כך גם לוצטו רוכבת על הפערים הטבעיים שקיימים בזיכרון טראומטי של נפגעות אונס כדי לזרוע בלבול. ההבטחה שלה לעוקבים, לפיה היא מסירה את וילון המסתורין מעל סימני השאלה, לקוחה אחד לאחד מחוברת ההפעלה של תיאוריות קונספירציה ציבוריות. בשני המקרים, המטרה אינה להוכיח גרסה חלופית קוהרנטית, אלא פשוט להטביע את המציאות בים של רעש, חצאי-אמיתות והאשמות, עד שהצופה הממוצע פשוט מרים ידיים מניסיון להבין מה באמת קרה.

כשהאמת מפסיקה להיות קריטריון, הכל הופך לחומר גלם במלחמת גרסאות. לוצטו, כמו הפוליטיקאים שמפעילים את מכונות הדיסאינפורמציה, הבינה את חולשתה של המערכת: קל יותר, ויראלי הרבה יותר, ומשתלם יותר לשתול ספקות במציאות מאשר להתמודד עם עובדות. והמחיר? אותו משלמות, למרבה הטרגדיה, אלו שהזכות שלהן לאמת או לצדק היא הדבר היחיד שנשאר להן.