דמיינו עולם שבו אסור לדבר על פגיעה עד ששופט מאשר שנפגעת

חזרתי עכשיו מבית משפט השלום. זו הייתה הפעם השנייה שלי אי פעם בבית משפט. בפעם הראשונה, לפני בערך חמש שנים, הגעתי לתת עדות אופי במסגרת תיק של פגיעה מינית. הנפגעת הייתה מטופלת במסגרת בריאות הנפש שניהלתי בעבר, והמטפלת שלה הייתה תחת הדרכתי. גם הפעם אותו נושא הביא אותי לשם — אבל הפעם בתפקיד הנתבעת.

אז זוכרים את הפוסט שלי מלפני שבועיים, שבו סיפרתי שהשתתפתי בתחקיר של המקום הכי חם בגיהנום על דמות בקהילת “המיניות המקודשת”, קהילה שסביבה נשמעות לאורך השנים טענות ותלונות רבות על פגיעות מיניות? וכתבתי שאותה דמות תובעת את הנשים ואת מי שהעזו לדבר במסגרת התחקיר? אז היום בבית המשפט אותו פוסט שלי כיכב — יחד עם אחת התגובות שנכתבו תחתיו.

נכון, אחרי מה ששמעתי לאורך הדרך על אופן ההתנהלות של הדמויות המדוברות, בין היתר משני קדר, שגם נתבעת על ידי אותן הנפשות על הפלטפורמה שיצרה שנתנה במה לנפגעי ונפגעות טיפול – מה קורה בטיפול שלי, כנראה שלא הייתי אמורה להיות מופתעת. ובכל זאת, יש משהו מטלטל בלראות עד כמה כל מילה שאתה כותב ברשת יכולה להפוך לחומר משפטי.

מי אישר לך להיפגע?

מהיום ברור לי אפילו יותר שעוקבים אחרי כל מילה שלי ברשתות. מבחינתי, זה חלק מהאפקט של הליכים מהסוג הזה — אפקט שמייצר פחד, זהירות יתר, וצמצום של שיח ציבורי. אבל עליי זה לא עובד. להפך. זה רק חידד לי עוד יותר כמה חשוב להמשיך לדבר על גבולות, כוח, יחסי מרות, ועל המקומות שבהם מיניות וטיפול — או “ליווי”, “אימון” ושמות אחרים — עלולים להתערבב באופן בעייתי.

אחת התגובות שנכתבו לפוסט הייתה של חבר שלי, אדם שלא ידוע בדיוק בעדינות הניסוח שלו. איכשהו גם זה קיבל באולם פרשנויות מרחיקות לכת, כולל רמיזות לכך שמדובר בהסתה לפגיעה. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה רחוק ממני וממי שאני.

תארו לעצמכם עולם שבו אנשים לא יכולים לדבר על הפגיעה שחוו או לקבל תמיכה שמערכת משפטית מאשרת אותה רשמית. זה עולם מאוד מפחיד בעיניי

עורכי הדין אף טענו שגם קמפיין מימון ההמונים של המקום הכי חם בגיהנום סביב התביעה, שאותו שיתפתי בתמונה של הפוסט, הוא “בעייתי”, משום שהופיעה בו המילה “נפגעות” — לפני שבית משפט קבע דבר כזה. אני אפילו לא יודעת מה לומר על זה בלי להישמע צינית.

תארו לעצמכם עולם שבו אנשים לא יכולים לדבר על הפגיעה שחוו או לקבל תמיכה עד לסיום הליך משפטי. עולם שבו אסור לתאר חוויה אישית עד שמערכת משפטית מאשרת אותה רשמית. זה עולם מאוד מפחיד בעיניי.

פגיעות השתקה

אולי חוויות עבר לימדו אותי לזהות ניסיונות השתקה ושליטה ולא להיבהל מהם כל כך מהר. אבל אני כותבת את זה גם כדי לומר משהו רחב יותר: אסור לנו להתרגל למציאות שבה עצם הפחד מתביעה גורם לאנשים לשתוק.

כן, מותר לנו להביע דעה. מותר לנו לדבר על חוויות, על תחושות, על ביקורת ציבורית ועל עוולות שאנחנו מאמינים שנעשו. זאת עדיין מדינה דמוקרטית, וחופש ביטוי הוא לא משהו שאני לוקחת כמובן מאליו — בטח כמי שנולדה בברית המועצות לשעבר.

 אילנה פז היא פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת מינית, זוגית ומשפחתית.