בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
תקציר הכתבה
בידי המשטרה מידע על יותר מ-1,300 כתובות החשודות כזירות זנות, אך בשנת 2024 נסגרו 13 בתי בושת בלבד ובשלושה מחוזות שלמים לא הוטל ולו קנס אחד. דוח מיוחד של מבקר המדינה קובע כי שש שנים אחרי כניסתו לתוקף של חוק איסור צריכת זנות, החוק "טרם עלה אפוא על מסילת יישום אפקטיבית" — בעוד המחקר המלווה מצא ששיעור הגברים המדווחים על צריכת זנות דווקא עלה. הדוח חושף גם התנהלות חריגה של רשות האוכלוסין מול קורבנות סחר, עד כדי "דחיקתם חזרה למעגל הזנות", וקרן חילוט שקפאה כליל.
בידי המשטרה מצוי מידע על יותר מ-1,300 כתובות ברחבי הארץ החשודות כזירות זנות, מאות מהן ברמת מהימנות גבוהה או בינונית. ובכל זאת, בשנת 2024 לא הוטל במחוזות דרום, צפון וירושלים ולו קנס אחד על צריכת זנות; בכל הארץ נסגרו באותה שנה 13 בתי בושת בלבד; ואת מרביתם המוחלט של הקנסות שהוטלו מאז 2021 הטילו שלוש תחנות משטרה — זבולון, ראשון לציון ושרת — מתוך מאות תחנות. הנתונים האלה מופיעים בדוח מיוחד של מבקר המדינה שפורסם החודש, והמסקנה שלו חדה: שש שנים אחרי שנכנס לתוקף חוק איסור צריכת זנות, "החוק טרם עלה אפוא על מסילת יישום אפקטיבית".
בשנת 2024 לא הוטל במחוזות דרום, צפון וירושלים ולו קנס אחד — אף שבמוקד 100 התקבלו באותה שנה 174 דיווחים של אזרחים על "מטרדי זנות" במחוזות האלה
חוק איסור צריכת זנות, שאושר ב-2019 ונכנס לתוקף ביולי 2020, סימן מפנה במדיניות הישראלית: בהשראת המודל הנורדי נאסרה לראשונה עצם הצריכה של שירותי זנות מבגירים, וכלי האכיפה המרכזי הוא קנס מינהלי — 2,000 שקלים על עבירה ראשונה, כפל קנס על עבירה חוזרת. החוק נחקק כהוראת שעה לחמש שנים. בפברואר 2025 פרסם שר המשפטים תזכיר שנועד לקבוע אותו כהסדר קבע, אך ביוני 2025, שבועיים לפני פקיעתו, הכריע יו"ר ועדת החוקה שהחוק יוארך כהוראת שעה בלבד, לחמש שנים נוספות, "בשל מצב החירום ומצוקת הזמנים". ההארכה עמדה כולה בסימן שאלה, כפי שדיווחה דפני לידור במקום הכי חם בגיהנום, כשארגוני השיקום שנשענים על תקציבי החוק לא ידעו אם ישרדו את פקיעתו.
הצניחה החלה עוד לפני המלחמה
המספרים שאסף צוות הביקורת מציירים קריסה מדורגת. ב-2021, השנה הראשונה לאכיפה, הוטלו 1,591 קנסות; ב-2022 המספר זינק ל-3,004. ואז התהפכה המגמה: ב-2023 צנח המספר ל-902 — ירידה של כ-70%; ב-2024 הוא ירד ל-378 בלבד, ירידה מצטברת של 87% בתוך שנתיים. ב-2025 נרשם גידול ל-1,061 קנסות, אך גם המספר הזה נמוך בכ-65% מזה של 2022.
המשטרה תלתה את הירידה במלחמה ובהפניית משאבים למצב החירום. המבקר דוחה את ההסבר: הצניחה החלה לפני פרוץ המלחמה. בדצמבר 2024 כבר התרה המשנה ליועצת המשפטית לממשלה במכתב לראש אגף החקירות והמודיעין (אח"ם) על ההפחתה הניכרת באכיפה, על מחוזות ותחנות "שלא ביצעו כלל אכיפה בתחום", ועל כך שבגין האכיפה המצומצמת "לא נוצר שינוי של ממש במצב בשטח". גם הכסף שנקנס לא נגבה במלואו: מתוך 8.05 מיליון שקלים שהוטלו בשנים 2022 עד 2024 נגבו 4.4 מיליון בלבד — 55%.
לקושי בגבייה מספק הדוח גם הסבר דמוגרפי: כ-27% מצרכני הזנות שנקנסו בשנים האלה כלל אינם אזרחים ישראלים — תיירים, עובדים זרים, מבקשי מקלט ושוהים בלתי חוקיים — ובהיעדר אמצעי זיהוי קבוע כמו תעודת זהות, קשה לעקוב אחרי תשלום הקנסות שלהם.
הבעיה אינה רק הכמות, אלא הפריסה. בשנים 2021 עד 2025 הייתה פעילות האכיפה בארבעה מתוך שבעה מחוזות "אפסית ולכל היותר דלה מאוד", וכ-99% מהקנסות הוטלו בשלושה מחוזות: תל אביב, מרכז וחוף. גם בתוכם האכיפה נשענה על תחנות בודדות: בתחנת שרת הוטלו ב-2024 152 מתוך 154 הקנסות של מחוז תל אביב כולו, ובתחנת זבולון — 121 מתוך 135 הקנסות של מחוז חוף. במחוז מרכז תחנה אחת הטילה 17 קנסות, שהם כלל הקנסות שנרשמו במחוז. המבקר מזהיר במילים חריגות: "בנסיבות אלה עלולה אף לעלות טענה לאכיפה בררנית".
גם כשנקבעו לבסוף יעדים — לראשונה רק לקראת 2025 — הם נקבעו במנותק מהמידע: לתחנה בתל אביב שבתחומה מופו 62 כתובות חשודות לא נקבע יעד קנסות כלל, וכך גם לתחנות עם 47 ו-49 כתובות; מתוך 26 תחנות שבתחומן מופו כתובות, שמונה נותרו בלי יעד. עד 2025, חמש שנים אחרי כניסת החוק לתוקף, לא קבעה המשטרה יעדים ארציים כלל.
במשטרה טוענים שמאז הביקורת התמונה החלה להשתנות: בתשובתה למבקר, מאפריל 2026, מסרה המשטרה כי מינואר עד אפריל 2026 הוטלו במחוז דרום 175 קנסות — לעומת ארבעה קנסות בכל שנת 2025 — וכי ניכרת מגמת עלייה גם בתחנות נוספות, בהן אשדוד, חיפה, חולון ובאר שבע.
"בתחתית סדר העדיפויות של המשטרה"
הדוח מפרק את אחד הטיעונים המוכרים — שאין למשטרה כלים לאתר את הזירות. יש לה: מיפוי של יותר מ-1,300 כתובות נכון ל-2024; דיווחי אזרחים למוקד 100 — 174 מהם התקבלו ב-2024 במחוזות דרום, צפון וירושלים, 143 בדרום לבדו, בלי שהוטל בהם קנס אחד; ומידע שמצטבר במרפאות לוינסקי של משרד הבריאות, שטיפלו בשנים 2023 ו-2024 ב-3,453 איש. אלא שממצאי המיפוי "לא הוטמעו בקרב הגורמים שאמורים לעסוק באכיפה בשטח", שיתוף המידע עם משרד הבריאות נעשה "באופן חלקי וראשוני בלבד" בשני מחוזות, ובתחום הסחר בבני אדם תרגמה המשטרה ב-2024 לפעילות מעשית רק 44% מהמידע המודיעיני שבידיה. בתשובתה לביקורת אף מיעטה המשטרה בערך המיפוי שלה עצמה: מדובר, לדבריה, ב"המלצה" למחוזות בלבד.
את התמונה סיכם דיון בראשות ראש אח"ם ביולי 2024, כפי שמצוטט בדוח: פעולות האכיפה "אינן מורכבות מהבחינה המקצועית", אך הנושא נמצא "בתחתית סדר העדיפויות של המשטרה" — אף שידוע כי "מכוני ליווי ובתי בושת ממשיכים לפעול כעניין שבשגרה".
"מכוני ליווי ובתי בושת ממשיכים לפעול כעניין שבשגרה" — דיון בראשות ראש אח"ם, יולי 2024
בזמן שהאכיפה התכווצה, הביקוש דווקא גדל. המחקר המלווה של מכון ברוקדייל, שליווה את החוק כפי שנקבע בו, מצא ששיעור הגברים היהודים בני 18 עד 70 שדיווחו על צריכת זנות עלה מ-9.2% ב-2021 ל-12.2% ב-2024, וכי המודעות הציבורית לעצם קיומו של החוק "חלקית בלבד".
גם הכלי שנועד לשנות תודעה כמעט ולא הופעל. לצד הקנס קבע החוק חלופה: הליך שיקומי-חינוכי שנועד להסביר לצרכני הזנות את הנזק שהם מממנים — ברוח מודל "בית הספר לזנאים" שתיארה נגה ברגר במקום הכי חם בגיהנום עוד לפני חקיקת החוק. בפועל, מתוך 5,345 קנסות שהוטלו בשנים 2022 עד 2025, השלימו את ההליך החלופי 111 אנשים בלבד — 2%. זאת אף שהמחקר מצא כי המשתתפים בסדנאות גילו רצון רב יותר להפסיק את צריכת הזנות, ורק 20% מהם שמעו על עצם קיומה של החלופה מהשוטר שקנס אותם.
הפער בולט עוד יותר במרחב המקוון, שאליו עברה תעשיית הזנות כמעט כולה. עוד ב-2019 העריכה חטיבת המודיעין של המשטרה שחקיקת החוק תדחוף את הצריכה לאפליקציות, והמליצה להסיט משאבים מהרחוב לרשת. זה לא קרה: מאז חקיקת החוק המאפשר סגירת אתרי אינטרנט ב-2017 הוצאו 95 צווי סגירה בלבד — ובפירוט השנים האחרונות: ארבעה צווים ב-2022, 11 ב-2023, צו אחד ב-2024 ושישה ב-2025. בדיון בוועדה לביטחון לאומי בכנסת בנובמבר 2025 עלה כי שיתוף הפעולה בין המשטרה לפרקליטות בזירה המקוונת "נשחק", וכי הפרקליטות ניטרה את הרשת בשנים האחרונות בכוחות עצמה, בלי סיוע מהמשטרה. רק לשנת 2026 נקבעו לראשונה יעדים לסגירת אתרים.
קצינה אחת
את המאבק בסחר בבני אדם אמורה להוביל חוליית הסחר במטה הארצי. עד 2011 פעלה במשטרה יחידה ייעודית שלמה — "זרוע סער" בלהב 433, עם עשרות תקנים — עד שהמפכ"ל דאז החליט לפרקה ולפזר את הטיפול בין הימ"רים. מאז, נכון ליולי 2025, מועד סיום הביקורת, הועסקה בחוליה קצינה אחת בלבד. העובדה הזו אינה חדשה למחלקת המדינה האמריקאית: איוש החוליה בקצינה אחת "במשך מרבית שנת 2020" היה מנימוקי ההורדה של ישראל בדירוג, והדוח האמריקאי ל-2022 קבע כי בחוליה "תת-איוש חמור זו השנה השישית ברציפות". המשטרה התחייבה עוד ב-2021 להרחיב את התקן לשלוש משרות; בפועל התקנים אושרו רק ב-2025, ולפי תשובת המשטרה אוישו רק במהלך 2026.
תמונה דומה במחלקי המוסר: עוד ב-2017 דרשה המשטרה 143 משרות למחלקים ייעודיים לעבירות סחר; בפועל הוקצו עשר משרות לשני מחלקים חדשים במחוזות מרכז וחוף, שהוחלט להקימם ב-2023 — ו"פקודת ההקמה" ניתנה רק בפברואר 2025. מחוז תל אביב, היחיד שבו פועל מחלק מוסר ותיק, הוא גם היחיד שהדוח מציין לחיוב: 13 תיקים רחבי היקף בעבירות סחר בשנים 2022 עד 2024, כולל הרשעות. מנגד, מחוזות חוף, מרכז וש"י לא פיצחו ולו פרשיית סחר אחת בשלוש שנים, והמשטרה כולה עמדה בכ-40% בלבד מיעדי הפיצוח שהציבה לעצמה.
לצד אלה, הדוח מספר גם על בתי הבושת שנשארו פתוחים: 60 בלבד נסגרו בארבע שנים. מקרה אחד ממחיש את הקצב — אזרח שהתלונן לנציבות תלונות הציבור על בית בושת שפועל בבניין מגוריו כבר 20 שנה, אחרי פניות חוזרות למשטרה שלא טופלו. רק אחרי התערבות הנציבות הושלמה החקירה, וצו סגירה מינהלי הוצא באפריל 2025.
ערבות של 30 אלף שקל, ופקחים בדלת
הפרק הקשה ביותר בדוח נוגע דווקא לגוף אזרחי: רשות האוכלוסין וההגירה. הביקורת מצאה שהרשות טיפלה באשרות של מי שהוכרו כקורבנות סחר בבני אדם "באופן החורג מסמכותה ובניגוד לנהלים", ומביאה מקרים קונקרטיים: קורבן סחר שיצאה מהארץ כדין ונתקעה בחו"ל בגלל מגבלות הקורונה — הרשות התנתה את חזרתה, להשלמת שנת השיקום שהיא זכאית לה, בהפקדת ערבות של 30,000 שקלים, דרישה שאינה קיימת בשום נוהל; שתי נפגעות סחר שהעידו במשפט שהסתיים בהרשעה — הרשות שלחה פקחים לבדוק אם "חזרו לעסוק בזנות", פעולה שאינה בסמכות הפקחים, ובית הדין לעררים חייב אותה בהוצאות משפט; ו-11 נשים שהוכרו כקורבנות סחר וזומנו להעיד בהליכים פליליים — קיבלו ב-2025 אשרה מוגבלת לארבעה חודשים, בלי זכות עבודה, בניגוד לנוהל הרשות עצמה.
ההתכתבויות שחושף הדוח חריפות במיוחד. במאי 2025 הלינה המתאמת הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם על "התנהלות שיטתית של מניעת אשרות עבודה מקורבנות הסחר" ודרשה מהרשות "להתעשת" ולתקן מייד את הטעויות; ביוני איימה לפנות לשר הפנים עם תלונות המשטרה, הפרקליטות, הרווחה ומשרד המשפטים; וביולי כתבה כי התנהלות הרשות "פוגעת קשות בקורבנות הסחר, מובילה לדחיקה שלהם חזרה למעגל הזנות ולפגיעה חמורה בתיקים פליליים שמושקעים בהם מאמצים רבים". אגף הסיוע המשפטי, שנאלץ להגיש עררים ותביעות נזיקיות כדי להניע את הרשות, כינה אותם "הליכי סרק" שגורמים "לבזבוז משאבי ציבור". הרשות השיבה למבקר שהיא "אינה משמשת חותמת גומי" למתן רישיונות, וטענה שהאשרות המוגבלות ניתנו לנוכח מידע שהנשים המשיכו לעסוק בזנות.
התנהלות רשות האוכלוסין "פוגעת קשות בקורבנות הסחר ואף מובילה לדחיקתם חזרה למעגל הזנות" — המתאמת הממשלתית למאבק בסחר בבני אדם
צעד אחד מעל סנקציות, וקרן שקפאה
לכל אלה יש מחיר בינלאומי. מאז 2001, אז דורגה ישראל במקום הנמוך ביותר בדוח הסחר בבני אדם של מחלקת המדינה האמריקאית, היא טיפסה לדירוג העליון — אך ב-2020, לפי הדוח, הורדה לדירוג הביניים, ושם היא תקועה עד היום, "בסיכון לירידה לדירוג התחתון המלווה בסנקציות נרחבות". בשנים 2022 עד 2024 הוכרו בישראל 316 קורבנות סחר בבני אדם.
הירידה בדירוג הולידה את החלטת הממשלה 1862 מ-2022 ואת התוכנית הלאומית למאבק בסחר, שתוקפה יפוג בסוף השנה ובחלקה היא עדיין על הנייר: מוקד הפניות הייעודי קיבל 47 פניות בשלוש שנים, 18 מהן ב-2024; תוכנית הכשרה בין-משרדית טרם גובשה; שאלת המימון של הסעת קורבנות למקלטים לא הוסדרה; ושיתוף הפעולה בין המשטרה למינהל אכיפה וזרים — שדיווח כי ניידת משטרה מגיעה לסייע לו בתוך 40 עד 60 דקות, אם בכלל — אינו מוסדר בשום נוהל. גם קרן החילוט הייעודית, שכספיה אמורים לשקם קורבנות, קפאה: מ-1.08 מיליון שקלים שחולקו ב-2021 ירדה החלוקה ל-357 אלף ב-2023, ובשנים 2024 ו-2025 לא חולקו כספים כלל, והוקפאה האפשרות להגיש בקשות חדשות.
התמונה הזו אינה חדשה לקוראי המקום. עוד ב-2018 דיווחה רויטל עמירן כי הסחר בנשים, שנדמה היה שמוגר, חזר בדלת הראשית — דרך נתב"ג, בחסות ביטול הוויזות ממדינות ברית המועצות לשעבר ובקשות מקלט המשמשות ככסות. הדוח הנוכחי מאשש את מה שארגוני השטח אומרים מאז: המדינה מחוקקת, מצהירה ומתחייבת — והמערכת שאמורה לאכוף עסוקה במקום אחר. המבקר ממליץ שצוות-העל בראשות היועצת המשפטית לממשלה ישקול קביעת יעדי אכיפה מחייבים, שהמשטרה ומשרד הבריאות יסדירו שיתוף מידע אנונימי לאיתור זירות, ושקרן החילוט תורחב כך שכספיה ישמשו גם שורדות זנות.
