סיפורי הזוועה על סמג״ד 50 הם רק סימפטום של חברה שהשחיתה את עצמה

התחקיר המעמיק של רויטל חובל על סגן מפקד גדוד 50 של הנח״ל הוא תמצית מציאות הבלהות שאנו לכודים בתוכה. על פי התחקיר, הקצין הורה לפקודו לירות בקשישה פלסטינית ברצועה שהייתה שבויה בידי חייליו, הצמיד חגורת נפץ לצווארו של קשיש פלסטיני והשתמש בו כמגן אנושי, ובמקביל התעלל בצורה נפשעת בפקודיו. אלו פשעים מבעיתים שמוכרים היטב מהדיקטטורות הכי חשוכות, ממשטרי הכיבוש הכי אכזריים, ממלחמות האזרחים הכי מדממות ומהצבאות והמיליציות הכי מבעיתים שעליהם קראנו ולמדנו. 

ברור שמצ"ח אמורה לחקור את המכלול המבעית שנחשף והתביעה הצבאית מחויבת להעמיד את הקצין לדין פלילי חמור בעקבות התחקיר. אך מדינת ישראל דהיום אינה רוצה ואינה יכולה באמת לחקור את עצמה. ודאי לא הפרקליטות הצבאית. תראו איך הפכו את הפצ"רית בפרשת כוח 100 לאויבת האומה. 

התחקיר הזה – שבישראל המקארתיסטית העכשווית זוכה להתעלמות במקרה הטוב ועלול גם לפגוע במי שפרסם אותה במקרה הרע – משתלב במה שכולנו יודעים אבל מעדיפים להשתיק, להכחיש או לרדוף. כך היה גם עם יוצרי הסרט נז"א: מדינת ישראל לכדה את עצמה, את אזרחיה ואת חיילייה בביצוע פשעים מבעיתים ושיטתיים. 

סימני השאלה העמוקים בהיבט הפגיעה עצומת ההיקף בתושבים בלתי מעורבים בלחימה מפעוטה ועד קשישה (פגיעה שמתבטאת בביטוי ״נז״א״ – נזק אגבי) וכן הפרשות שעולות וצפות אודות פשעי מלחמה מבעיתים לכאורה כפי שחשפה חובל – כולם מניחים תשתית לחובתנו המוסרית והאנושית לברר בינינו לבין עצמנו מה אנו יודעים זה מכבר על מכלול הזוועות הפוטנציאליות שמוסתרות מאיתנו או מוכחשות באופן קולקטיבי ומשתיק.

הלב קיווה

אני יכול לכתוב רק על מה שאני יודע. רק על מה שאני זוכר. על מה שאני מרגיש. וגם הזיכרון מבלבל ולכן צריך לכתוב בזהירות. אבל זמן קצר לאחר היום הכי ארור בתולדותינו – תחת ההלם העמוק והדאגה לבת הדודה ולמשפחתה שהתחבאו לאורך שעות בממ"ד בביתם בקיבוץ, וניצלו בזכות גבורה נדירה של מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ מגן שאיבד את רגלו והציל כה רבים וההתאבלות האישית על הורים של חבר שנרצחו – ובכן, זמן קצר לאחר מכן, החלו ההפצצות ברצועה.

הצבא קרא אז לפלסטינים להתפנות למתחמים בטוחים (את זה אני זוכר היטב) ואני קיוויתי מעומק הלב (חרף פקפוק פנימי עמוק מאוד) שאולי בכל זאת יהיה מאמץ לעמוד בתבחיני הדין הבינלאומי ולעשות הכל כדי שלא להמית פלסטינים כה רבים. העיניים היו פקוחות. הלכנו מקטסטרופה אחת לקראת קטסטרופה חדשה. אבל איכשהו הלב קיווה.

בלי ילדים מתים, אבל

האווירה בישראל הייתה של הלם עצום, כעס נורא וחרדה אדירה. ההלם הכי מובן. הכעס הכי אנושי. החרדה הכי מתבקשת. חשתי את הדברים לצד כולם וכולן. עם זאת, חששתי מאוד מהתגובה לזוועת הטבח עצום הממדים ועתיר האכזריות. גברים ונשים בעלי רגישות בימים כתיקונם, חשו שאיבדו כל אמפתיה לתושבי הרצועה. "גם על הילדים שלהם קשה לי לרחם" היה משפט שגור בפי מי שבימים אחרים לבם יצא לסבלם של אחרים, ובוודאי של ילדים ופעוטות.

ילדים ופעוטות פלסטינים נהרגים כל הזמן, גם בתקופת הפסקת האש. רוב הישראלים לא יודעים זאת, חלקם האחר מכחישים, ורבים אחרים מחייכים ושולחים אימוג'ים של צחוק מתחת לתמונות ילדות קטנות מתות

המצב הנפשי הקולקטיבי היה נסער, שברירי, כאוב ודואג. היו גם ישראלים שאמרו או כתבו: לא רוצה שילדים עזתים ימותו, אבל זה מחיר המלחמה שחמאס פתח בה. עד היום ישנם רבים שחושבים שההיסטוריה המדממת החלה ביום השביעי באוקטובר ההוא, כאילו המתקפה הברברית העצומה והבלתי נסלחת לא הייתה נטועה בהקשר היסטורי. במלחמת צוק איתן הרגנו כ-500 ילדים פלסטינים. המשכנו בנישול נורא בגדה המערבית ובמוות בלתי פוסק של ילדים ונערים ומבוגרים, שכל חטאם היה לעמוד או ללכת במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ועוד ועוד.

אני חושב שעד היום זה מה שאומרים לעצמם רבים בקונצנזוס אם במקרה הם נחשפים למוות של פעוט או ילד פלסטיני בעזה (כלומר: אם הם במקרה נחשפים למה שהתקשורת הקרנפית ברובה מסתירה מהם): ילדים ופעוטות פלסטינים נהרגים כל הזמן, גם בתקופת הפסקת האש הבדיונית שהוכרזה לפני פחות משנה. רוב הישראלים לא יודעים זאת, אם הם כן – חלקם מצקצקים בצער שזה מחיר המלחמה בחמאס. חלקם האחר מכחישים – ורבים אחרים, למרבה הזוועה אליה נחשפתי בחודשים האחרונים, בכלל לא מצקצקים. הם מחייכים ושולחים אימוג'ים של צחוק מתחת לתמונות ילדות קטנות מתות.

אישור להרוג

סערת יובל אברהם ורחל שור, שהמידע המופיע בסרטם פורסם כבר בתחקיר שערך יובל אברהם בשיחה מקומית בשנת 2024, חידד לי משהו מועך לב. משהו אישי. הרי רק על דברים אישיים אפשר באמת לכתוב. מעט לאחר ה-7 באוקטובר 2023 דיברתי עם בחור שאני אוהב. בחור רגיש, עדין נפש וטוב לב, ששירת כטייס במהלך שירות החובה והקבע, ולאחר 7 באוקטובר התגייס לתפקיד מטה במערך המילואים.

טייס שדיברתי איתו אחרי ה-7 באוקטובר סיפר על מדיניות ההפצצות, שכוללת אישורים מראש להמתתם של עשרות ואף מאות בלתי מעורבים ביום

הוא היה מזועזע והתייסר עמוקות. הוא סיפר על מדיניות ההפצצות, שכוללת אישורים מראש להמתתם של עשרות ואף מאות בלתי מעורבים ביום. כן, עשרות ביום ואף מאות ביום. אני לא מגזים. כך הוא אמר ואין לי סיבה לא להאמין לו. הוא ניסה אז לדבר עם קצינים בכירים על כך שאי אפשר להמשיך בדרך זו, אבל לא היה לו עם מי לדבר. אחד מהבכירים ביותר אמר לו שאין לו מושג איפה הוא חי, ושבעקבות ה-7 באוקטובר נטרפו הקלפים. וכמו כל מי שאכפת לו מחיי בני אנוש, אין צורך לציין – טבח ה-7 באוקטובר חולל שבר עצום גם בנפשו של הבחור עליו אני כותב.

הוא לא ידע את נפשו: האם להישאר בתפקיד המטה האחראי שלו כדי לנסות לצמצם גיחות (הייתה לו שליטה מסוימת על כך בשעות המשמרת שלו), ולמתן את היקף הנפגעים, או שמא לחתוך משם (דבר לא פשוט כשלעצמו) ולפרוש מהמילואים כדי לא לקחת בזה חלק?

שערי הגיהנום

אני מביא כאן רק את דבריו של האדם הטוב הזה. דברים שחשפו אמת פשוטה, וזאת על רקע תקופה של בעתה ישראלית כנה בעקבות זוועת ה-7 באוקטובר. אני לא קובע שום דבר משפטי באופן גורף: המונחים ״ג׳נוסייד״ או ״השמדת עם״ מחייבים הגדרות מובהקות. המשפט הבינלאומי הוא דבר מורכב, ואני זהיר כי אני משפטן, אבל הזוועות הן עצומות ונמשכות. אבל אני כן משוכנע שלאורך השנים הללו ביצענו פשעים נגד האנושות במלחמת התגובה לפשע נגד האנושות שבוצע כלפינו. והם היו פשעים שיטתיים שממשיכים, שהמיטו חורבן מוחלט בחיי 2 מיליון נפשות ברצועה. מוחלט.

לצד החורבן בעזה והטיהור האתני בגדה, הופקרו החטופים הישראלים, ובתי הכלא בישראל הפכו למחנות עינויים מבעיתים 

במקביל נפתחו שערי הגיהנום (שגם כך היו פתוחים לפני כן) בגדה. טיהור אתני נפשע ואלים מתחולל שם כמדיניות מטעם ממשלת עוד כהנא חי. זה קורה כל הזמן: כל דקה, הכי יומיומי, הכי שגרתי, הכי נורא. הקונצנזוס הישראלי מדחיק ומכחיש. הדברים עולים לכותרות רק אם חלילה נרצח מתנחל ישראלי, נפגע חייל או עולה ביקורת בינלאומית על התעמרות ספציפית במקום ספציפי בגדה. התעמרות שמתחוללת בשיטתיות כל הזמן.

ובאותו זמן – עוד פשע שלא ייסלח – הופקרו החטופים הישראלים כשנתיים עד שהגיעו שליחיו של טראמפ וכפו הסכם שחרור חטופים ושבויים על מנהיגנו הסמכותני והרקוב מחד, ועל פושעי חמאס מאידך. בתי הכלא בישראל הפכו מאז ה-8 באוקטובר למחנות עינויים מבעיתים בהם עצורים אלפי בני אנוש ללא משפט בתנאי בלהות. זהו פשע שיטתי, ממוסד ועצום ממדים שמושתק לחלוטין, אבל עוד ידובר ואני מתפלל שנצליח לשים לו קץ ולפרקו מהיסוד.

רעל מהיר

אנחנו כבר לא צועדים בעיניים פקוחות לרווחה לקטסטרופה. כבר עברנו קטסטרופות, המטנו קטסטרופות ואנחנו בעיצומן של קטסטרופות נוספות. ההפיכה המשטרית הבזויה צלחה במובנים לא מבוטלים. הליכוד הפך למפלגה ביביסטית-כהניסטית. הסקרים מלמדים על זליגה מסוימת של מצביעים ממפלגת ימין קיצוני זו למפלגות ימין קיצוני קטנות ממנה. מפלגות שבמדינות דמוקרטיות היו מוגדרות כמפלגות ניאו-נאציות מובהקות.

השיח בקונצנזוס פחדני, צדקני, רדוד, שטוח ומעלים עין מהמציאות. והפשיזציה מתפשטת כרעל מהיר. ההגנה על מבצעי זוועות מטעם השבט והמתקפה הברוטלית של השבט על מי שמעז לנקוט עמדה נגד ביצוע הזוועות הללו, מפרשת כוח 100 עד פרשת הסרט הנוכחי, הן מאפיין מוכר לעייפה אך תמיד מבעית בעוצמתו – של משטרים וחברות שהפכו לפשיסטיים.

בין סליחה לעליונות

אני לא יודע מה יהיו תוצאות הבחירות, אבל הכהניזם אינו באג, הוא הפיצ'ר שהשתלט על מדינת ישראל. חמאס נוקט בדרכים מבעיתות ומעשיו בלתי נתפסים באכזריותם. חיזבאללה הוא ארגון נורא. המשטר האיראני קנאי ואכזרי, ובאדיבות טראמפ ונתניהו, מחזיק ב-450 ק"ג אורניום מועשר ללא שום פיקוח. אך הכהניזם הוא שיביא לחיסול כל אפשרות לדמוקרטיה אזרחית פוטנציאלית, לחיסול כל עתיד ישראלי-פלסטיני אנושי וגם לחיסול המדינה שנודעה עד לאחרונה בשם מדינת ישראל.

אני כותב את הטור הזה בערב יום הכיפורים תשפ"ז. אין דבר הפוך יותר מהרעיון היהודי הגדול של התבוננות פנימית, בקשת סליחה וניסיון תמידי לשנות ולהשתנות – לבין העליונות היהודית והלאומנות האלימה שהשתלטה עלינו. על הפער הנורא בין היצמדות לפולחן טקסי לבין המשך ההתעללות במוחלשים ואכזריות רצחנית, אמר הנביא ישעיהו בשמו של האל: גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו (ספר ישעיהו. פרק א. פסוק ט"ו).

עו״ד דניאל חקלאי הוא מומחה למשפט פלילי ומשפט חוקתי.