אי אפשר להחליף שלטון עם מזוודה ארוזה. המחנה הליברלי חייב להפסיק לאיים בעזיבה

המתפלפלים באפשרות שיאלצו לעזוב את הארץ במקרה של נצחון הגוש האמוני בבחירות הקרובות ישמחו בוודאי לדעת שדילמת ה״רילוקיישן״ אינה נחלתו הבלעדית של המחנה הליברלי בישראל 2026. זו הטרידה, כך מסתבר, גם את האינטליגנציה הצרפתית במאה ה־19. במכתב לידיד שהציע לו להגר מצרפת לארצות הברית, השיב פייר־ז׳וזף פרודון: ״פה, אני אומר לך – תחת חרבו של בונפרטה, תחת שוטם של הישועים, תחת עיניה הפקוחות של הבולשת – פה הוא המקום שעלינו לעבוד בו למען שחרור המין האנושי. אין לנו שמים נוחים יותר, ולא אדמה פורייה יותר״.

האליטה הליברלית בישראל מרבה לבוז לימין השמרני ולהשתאות מהיעדר הרציונל, לכאורה, בנאמנותו לגוש האמוני. חיציה מופנים לא פעם לכך שהגוש זנח זה מכבר את אפיק ההסדרים המדיניים (תזת קיר הברזל) לטובת מלחמות נצח ולאומנות אגרסיבית וחסרת עכבות. אותה אליטה ליברלית — זו הדוברת אנגלית ושולחת את ילדיה ללמוד במוסדות אקדמיים יוקרתיים; זו המחזיקה לא פעם בדרכון זר ורואה בעצמה חלק מקהילה קוסמופוליטית — אינה מהססת להצהיר כי אחרי הבחירות, אם יקיצו כל הקיצים ואם לא יבוא כאן שינוי, לא תיוותר לה ברירה אלא לעזוב את הארץ.

לרוב תושבי הארץ הזאת אין באמת אלטרנטיבה במחוזות אחרים. עבור רובנו, חיים במקום אחר, עוד לפני שהם נתפסים כבלתי רצויים מטעמים פטריוטיים, לאומיים או דתיים, פשוט אינם אפשרות מעשית

אלא שלרוב תושבי הארץ הזאת אין באמת אלטרנטיבה במחוזות אחרים. עבור רובנו, חיים במקום אחר, עוד לפני שהם נתפסים כבלתי רצויים מטעמים פטריוטיים, לאומיים או דתיים, פשוט אינם אפשרות מעשית וממילא כרוכים בכל אי־הנוחות המוכרת למי שעוקר מארצו — ובמקרה של יהודים הדבר נכון ביתר שאת. 

פחד קיומי

רבים באליטה הליברלית רואים בחלוקת הארץ ובהסדרים מדיניים תנאי לקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בין הנהר לים, ובצדק. אלא שבעיני רבים ממצביעי הימין השמרני, אלו שלאו דווקא מאמינים שזכותנו על הארץ היא ציווי אלוהי, הדיבור על ויתור על שטחים נשמע לעיתים כמו ניסוי בבני אדם שבו הם עצמם משמשים שפני ניסיון – חשש טבעי ומובן שרק הלך והעמיק בעקבות טבח 7 באוקטובר.

אין להתפלא אפוא על סירובם להתמסר למה שהם תופסים כניסוי מסוכן ובלתי הפיך. לפיכך, עוד לפני הוויכוח האידיאולוגי, אם השמאל מבקש לשוב ולהיות ביום מן הימים אלטרנטיבה שלטונית, לרכוש את ליבם של קהלים הנמצאים היום בצדו הימני של המתרס הפוליטי, עליו קודם כל להבהיר שהוא שותף מלא לאותו פחד קיומי ממש. שותפות הגורל הזאת אינה יכולה לשמש מס שפתיים או קישוט רטורי; היא חייבת להיות כנה. זהו תנאי־סף רגשי על מנת שיתקיים דיאלוג ענייני ורציונלי בין המחנות.

באש ובמים

על רקע איומי נטישה התכופים אין להתפלא שהאג׳נדה הימנית־משיחית מצליחה לקנות לבבות — גם אם משמעותה מלחמות נצח. היא, לכל הפחות, מבטיחה נאמנות: נהיה כאן יחד (בעזרת השם) כתף אל כתף, באש ובמים.

ראוי היה כי בשעת הדחק הזו, ודווקא בה, יאמץ לעצמו המחנה הליברלי פסיכולוגיית צ׳ומוד משל עצמו: יכוון עצמו להכות שורש ולהתעקש על תיקון עולם הומניסטי ברוח מוסר הנביאים

ואכן, כפי שלא נצפה מלוחם להסתער לקרב כאשר חברו אינו ערב לעמוד לצדו עם הישמע שריקת הפגזים, כך קשה לצפות מרוב הציבור בישראל, גם הוא מסכים שבסופו של יום זהו הפתרון הסביר היחידי, להתמסר בקפיצת ראש להסדר מדיני. דווקא משום שהמדובר במהלך המלווה בחששות עמוקים מפני מה שהוא עלול להוליד, חייב השמאל הישראלי להבהיר כי הוא כאן להישאר, יהיה אשר יהיה, באש ובמים.

עגלה ריקה

ראוי היה כי בשעת הדחק הזו, ודווקא בה, יאמץ לעצמו המחנה הליברלי פסיכולוגיית צ׳ומוד משל עצמו: יכוון עצמו להכות שורש ולהתעקש על תיקון עולם הומניסטי ברוח מוסר הנביאים. אלא שבמקום זאת אימצנו כמחנה דווקא את האינדיבידואליזם המערבי הדל, ובכך תרמנו לא מעט לריקונה של העגלה הגדושה שהותירו לנו כצנלסון, בובר, ברדיצ׳בסקי, הס ורבים אחרים, ויצרנו לאורך עשורים במו ידינו את התנאים לקשירת משל העגלה הריקה בשמה של הציונות החילונית כולה. 

אם ברצוננו להיות אלטרנטיבה שלטונית עלינו ראשית לשוב ולהיות קולקטיב המייחס משמעות לסיפור מארגן, זה שלא מהסס להגדיר את מערכת היחסים שבין אדם וחברה. עלינו להפסיק במרדף הליברלי אחר נוחות, אושר והגשמה עצמית, ולנסח מחדש מוסר יהודי־הומניסטי. לא עוד מוסר מפונק המתייחס למדינת ישראל כאכסנייה; אלא כזה שרואה במצוקה רוחנית וגשמית בראש ובראשונה קול קורא לתיקון עולם — עלינו להצהיר בפה מלא: ״פה הוא המקום שעלינו לעבוד בו למען שחרור המין האנושי, אין לנו שמים נוחים יותר, ולא אדמה פורייה יותר״.

סרן (מיל׳) תום פנחסי הוא מראשי מחאת הסטודנטים ובוגר תכנית ״רקיע״ מבית מולד – מכון להתחדשות הדמוקרטיה.