הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני של עינת וילף, מהרשימה של זליכה והנדל: טיפולי המרה לפלסטינים

לרשימת המפלגות ורסיסי המפלגות שמתיימרים לייצג את המתלבטים בין הגושים ובפועל להשאיר את קואליציית נתניהו בשלטון, הצטרפה לאחרונה ד"ר עינת וילף שחברה ליועז הנדל וירון זליכה. אני כותב עליה ולא על האחרים משום שיש לי פרספקטיבה אישית כמי שהכיר והעריך בעבר את ד"ר וילף, שהייתה כמוני יועצת מדינית של שמעון פרס ז"ל. על כן קשה להבין מה הביא את תפיסת עולמה אל מחוזות הקיצוניות הלאומנית. אין בעיה עם שינוי עמדות, אבל למי שמתבלבל מהחזות הליברלית חשוב לי להבהיר: ד״ר וילף היא כיום בימין הקיצוני.

וילף עשתה קריירה על הטיעון שלא יכול להיות הסדר קבע עם הפלסטינים, משום שהם כביכול אינם מוכנים לחתום על הנרטיב הציוני. העמדה הזאת אנטי־ציונית בעליל. היא מאשימה את הפלסטינים בפסיביות ובאי־נטילת אחריות, אבל זה בדיוק מה שהיא עצמה מטיפה לו. היא מתחמקת מנטילת אחריות לגורלנו, מותירה את היוזמה בידי אחרים, ומובילה לחיסול הציונות, שכן אשליית הסטטוס קוו ותפיסת ניהול הסכסוך מובילות למדינה דו־לאומית בלא רוב יהודי מוצק וכך לאובדן הבית הלאומי הדמוקרטי לעם היהודי.

אנטי־ציונית בעליל

הטענה המרכזית של וילף – שהפלסטינים לעולם לא יוותרו על מימוש זכות השיבה ושהם עומדים על הצפת ישראל במיליוני פליטים – מנוגדת למציאות. ההתחמקות מהסדר והדהירה לסיפוח – שד״ר וילף שותפה להן לפחות חלקית – אכן מבטיחות את אובדן הרוב היהודי. אבל דווקא הצד הפלסטיני, בסבבי המשא ומתן השונים, המחיש הבנה שזכות השיבה לא תמומש במלואה בתוך גבולות ישראל. הרוב הגדול של הנושאים והנותנים – ישראלים, אמריקאים ואחרים – מעידים שנושא הפליטים לא היה מחסום להסכם ושלמנהיגות פתח היה ברור מאז אוסלו, שכל הסדר בסוגיית הפליטים יכלול יישובם בארצות גלותם, במדינות שלישיות ובמדינה הפלסטינית לכשתקום, ואך רק ישראל תחליט האם לקבל מספר מוגבל של פליטים לשטחה.

ראוי שווילף, במקום לדבר ולכתוב על פלסטינים, תיפגש איתם. כך תלמד שהנהגת אש״ף מפוכחת ממנה ומוכנה לפתרונות מעשיים – ובהם פתרונות שהם עצמם הציעו בעבר – שמתיישבים עם האופי היהודי והרוב היהודי של מדינת ישראל. ולא מדובר רק בהנהגה. לפי הסקר האחרון של המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות, מאוגוסט 2026, בהובלת ד״ר חאליל שקאקי – 56 אחוז מהפלסטינים תומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967. פחות מבתקופות שבהן הייתה תקווה, אך עדיין רוב מובהק – וזאת עוד לפני שנבחרה בישראל ממשלה שיכולה לאפשר את מימוש החזון.

רוב מובהק בצד השני

לא רק הפלסטינים הטמיעו את השינוי הנדרש. העולם הערבי כולו המחיש זאת ביוזמת השלום הערבית מ-2002 – המאושררת מחדש בכינוסי הליגה הערבית – שבה נקבע כי לישראל יש זכות וטו על כל הסדר בסוגיית הפליטים. אכן, מאז אותה התכנסות, לפני למעלה משני עשורים, העולם הערבי מתייחס לסוגיה כ״בעיית הפליטים״ ולא כ״זכות השיבה״.

וילף מציגה את עצמה כליברלית ותומכת בפתרון מדיני כשיתאפשר, אך התניותיה לאותו ״כשיתאפשר״ מרוקנות את הציפייה מכל תוכן. וילף הייתה חברת כנסת שלוש שנים, בכנסת ה-18. תחילה כחברת מפלגת העבודה ולאחר מכן כחלק מסיעת העצמאות בהובלת אהוד ברק, שפרשה ממפלגת העבודה, על מנת להמשיך ולכהן בממשלת נתניהו. תקופת כהונתה זכורה בעיקר בזכות קריאתה לקראת יום הזיכרון ה-15 לרצח רבין, להסיר מקיר חדר סיעת העבודה את תמונתו של יצחק רבין. ״הגיע הזמן שהמפלגה שלנו תפסיק לטפח את רבין שמסמל בעיני רבים פספוס והחמצה״, אמרה אז.

ב-15 השנים שחלפו מאז, המשיכה את מסעה האידאולוגי, הרחק ממורשת רבין ופרס, אל חיק רעיונות ימניים קיצוניים בעטיפה מזויפת של ״מרכז־שמאל ניצי״ – כפי שמגדיר אותה ערך הוויקיפדיה שלה.

טיפולי המרה לפלסטינים

וילף – שקראה לאחד מספריה ״שלום לא עכשיו״ – נושאת את שם השלום לשווא בתפיסת עולם שעיקרה ״לא שלום ולא ביטחון יהיו אפשריים כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית הבנויה על שלילת הציונות תמשיך להתקיים״. להתעלמות מהכרה פלסטינית חוזרת ונשנית במדינת ישראל היא מוסיפה נדבך מוזר עוד יותר: דרישה ל״ציונות ערבית״. כלומר, הפתרון שלה לסיום הסכסוך הוא טיפולי המרה לפלסטינים, כדי שיחדלו להיות פלסטינים ויהיו ציונים.

רק כשהפלסטינים יאמצו את הציונות מוכנה וילף לשקול לדבר עם ״ערביי המנדט, הידועים כעת כפלסטינים״ על כך ש״יתקיימו לצד מדינת ישראל״. כך, לדרישה להכיר בזהות הציונית שלנו מצטרפת התכחשות לזהות הלאומית הפלסטינית. בסיס מוזר להסדר ולדו־קיום של שלום.

ועד שהפלסטינים יצטרפו לתנועה הציונית, מבחינתה של וילף, ישראל יכולה להחיל את ריבונותה בכל מקום. ״בהחלט אפשר לספח שטחים למדינת ישראל״, היא מציינת במטרות מפלגתה. היא מבקשת שהתנחלויות חדשות יוקמו רק בשטחים שיסופחו, מגשימה במצעה את חלום הסיפוח של הימין הקיצוני, וחיה בשלום עם הסתירה בין המצע לבין נכונותה הנדיבה לראות קיום ל״ערביי המנדט״ לצד מדינת ישראל.

לאזרחי ישראל הערבים מותירה וילף שתי אפשרויות: להתגייס לצה"ל (שלא רוצה בהם) ולהילחם בבני עמם, או לאבד זכויות אזרח לשירותי חינוך, בריאות, רווחה ועוד. אך גם אם יתגייסו לצה״ל, לא יזכו לחינוך בשפתם, משום שלתפיסתה ״המדינה תממן אך ורק חינוך ממלכתי בשפה העברית״.

זהו חזון טיפולי ההמרה האדנותי והגזעני שמציעה וילף לפלסטינים. כזה המתאים לבית המדרש של חסידי העליונות היהודית בשולי החברה הישראלית.

מה שנעדר מחזונה של וילף הוא הצורך בתיקון המדינה ובשיקומה מהמציאות הקשה שאליה דרדרו אותנו תפיסת ניהול הסכסוך ואסטרטגיית ״כל הפלסטינים אותו דבר״ – זו שהובילה להחלשת הפלסטינים המעוניינים בהסדר מדיני, ולמימון שליטתם של המאמינים בפתרון באמצעות טרור.

במקום להוביל להיפרדות ולהסדר, דוהרים למציאות דו־לאומית מדממת. במקום לסייע להעצמת פרטנר פלסטיני מתון ושוחר הסדר, צובעים כל פלסטיני בצבעי חמאס ושלילת קיומנו. והכל תוך התכחשות לעובדה שמאז ההכרה של אש"פ בישראל ב-1988 ושל העולם הערבי כולו ב-2002 מי שלא מכיר בזכות הצד השני למדינה אלה אנחנו.

מי שמבקשים מרכז־שמאל ניצי יכולים למצוא תשובות רבות במערכת המפלגתית הנוכחית. מי שרוצים לתמוך ברעיונות של עליונות דתית וגזעית, מוזמנים להצביע לוילף. גם אם תיכשל וגם אם תצליח, לקולם של מי שיצביעו עבורה תהיה תרומה נאה לניסיונותיו של נתניהו להיאחז בשלטון.

נדב תמיר הוא מנכ״ל ג׳יי סטריט ישראל ולשעבר קונסול כללי בבוסטון.