בית המשפט העליון קיבל אתמול (ד', 3 ביוני) פה אחד את העתירה שהגישו ארבעה ארגוני זכויות אדם נגד מניעת ביקורי הצלב האדום בבתי הכלא, והורה למדינה להחזיר את הביקורים אצל האסירים והעצורים הביטחוניים ולחדש את מסירת המידע עליהם לארגון — בהתאם למתכונת שעוגנה בפקודת נציבות שב"ס ונהגה עשרות שנים, ובאופן דומה גם במתקנים המופעלים על ידי צה"ל. הצו על-תנאי, שהוצא עוד באוגוסט 2024, הפך למוחלט. המדינה חויבה לשלם לעותרים 40 אלף שקל הוצאות.

העתירה הוגשה בפברואר 2024 על ידי האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט וארגון גישה. בליבה עמדה טענה כפולה: שהמניעה הגורפת — הן של הביקורים והן של מסירת המידע — מנוגדת לדין הישראלי הפנימי, וכן למחויבויות ההומניטריות של ישראל מכוח המשפט הבינלאומי. מאז ה-7 באוקטובר 2023 פעלה המדינה בשני מסלולים מקבילים: השר לביטחון פנים איתמר בן גביר, כממונה על שב"ס, הורה על מניעה גורפת בכל מתקני שב"ס, ובמקביל הוארכה שוב ושוב הוראת שעה שמאפשרת לחסום ביקורים אצל לוחמים בלתי חוקיים.

"עמדה סדורה, מנומקת ומפורטת מטעם המדינה ביחס לתשתית המשפטית החולשת על הסוגיה שבפנינו — אין" — השופטת דפנה ברק-ארז

הפסיקה ניתנת על רקע מציאות קשה במתקני הכליאה. לפי נתוני המוקד להגנת הפרט, נכון לנובמבר 2025 מוחזקים בבתי הסוהר 9,204 כלואים פלסטינים, קרוב ל-8,000 מהם ללא משפט. על פי דיווח של אילי פארי במקום הכי חם בגיהנום, מאז ה-7 באוקטובר מתו 98 עצירים ואסירים פלסטינים במתקני כליאה בישראל כתוצאה מאלימות, התעללות ומניעת טיפול רפואי — 52 מהם במשמורת צה"ל, ובהם 29 במחנה שדה תימן לבדו. בעשור שקדם למלחמה מתו בישראל פחות מ-30 כלואים פלסטינים.

---

שוקת שבורה

הרושם החריף ביותר מפסק הדין נוגע לאופן שבו התנהלה המדינה לאורך ההליך. השופטת דפנה ברק-ארז, שכתבה את חוות הדעת המרכזית, תיארה התדיינות "חריגה באופייה": במשך למעלה משנתיים הגישה המדינה עשרות בקשות ארכה — כ-25 בקשות לדחיית הגשת התגובות והדיונים, רובן, כלשונה, ללא טיעון משפטי של ממש. בית המשפט נעתר לכולן, כפי שחשפה סיון תהל במקום הכי חם בגיהנום עוד בנובמבר.

כתב התשובה של המדינה — שאמור היה לבסס את עמדתה המשפטית — הוגש בסופו של דבר רק בבוקר הדיון, באוקטובר 2025, כשנה ושמונה חודשים לאחר תחילת ההתדיינות. הוא היה קצר, עובדתי באופיו, ובלי התייחסות מלאה להיבטים המשפטיים. רק לאחר שההרכב ביקש מהמדינה במפורש, "ברחל בתך הקטנה", לפרט את הבסיס המשפטי למדיניות — הוגשה הודעה משלימה, שאף היא, כך נקבע, "לקתה בחסר".

"לבסוף נמצאנו עומדים בפני שוקת שבורה", כתבה ברק-ארז. "עמדה סדורה, מנומקת ומפורטת מטעם המדינה ביחס לתשתית המשפטית החולשת על הסוגיה שבפנינו — אין". בית המשפט, הוסיפה, "הביא אותן [את נסיבות השעה] בחשבון וגילה אורך רוח רב. חיכינו עד בוש".

"עמדה סדורה, מנומקת ומפורטת מטעם המדינה ביחס לתשתית המשפטית החולשת על הסוגיה שבפנינו — אין" — השופטת דפנה ברק-ארז

המנגנון שלא נולד

לאורך כשנה וחצי, העמדה העיקרית — ולמעשה היחידה — שהשמיעה המדינה לא הייתה משפטית כלל, אלא הבטחה לייסד "מנגנון חלופי" שיחליף את הצלב האדום. באפריל 2024 אישר הקבינט עקרונות להקמתו: שופט ישראלי בדימוס שיבצע את הביקורים, בליווי שני פקידי ממשל זרים בדימוס, בהיוועצות עם בריטניה. המדינה ביקשה ארכות חוזרות כדי "לגבש את פרטי המנגנון" מול לונדון.

העותרים טענו לכל אורך הדרך שגישה של דיפלומטים בריטים אינה תחליף לצלב האדום, וכי המנגנון כלל אינו נוגע לסעד שהתבקש בעתירה. בנובמבר 2024 כבר דיווחה המדינה כי הניסיון להקים מנגנון מתנהל — הפעם מול ארצות הברית. בסופו של דבר, כך נמסר בכתב התשובה, המנגנון "הפך לבלתי אקטואלי". במשך כל אותה תקופה לא טענה המדינה, ולו ברמז, שפקודת הצלב האדום אינה מטילה עליה חובה לאפשר ביקורים ולמסור מידע.

באוגוסט 2024 הוציא בית המשפט צו על-תנאי שהורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטל האיסור הגורף ומדוע לא יימסרו לצלב האדום פרטי כלל הכלואים. גם לאחר מכן נמשכו הדחיות — חלקן נומקו בחומר חסוי שהוגש לעיון ההרכב בלבד, בדיונים שהתקיימו במעמד צד אחד.

"קושי של ממש"

משהגיעה עת ההכרעה, פירק בית המשפט את עמדת המדינה נדבך אחר נדבך. ראשית, נקבע כי לפקודת נציבות שב"ס בעניין ביקורי הצלב האדום, שמכוחה נהגו הביקורים מאז 2002, יש מעמד של דין מחייב — מכוח סעיף 80ג לפקודת בתי הסוהר, הקובע שרואים את פקודות השירות כדינים. בכך נדחתה טענת המדינה שמדובר ב"נוהל פנימי" בלבד, שניתן לסטות ממנו כשהשעה צריכה לכך.

מאז ה-7 באוקטובר, כתבה ברק-ארז, פקודת הצלב האדום "רוקנה לחלוטין מתוכנה והפכה ל'אות מתה' הלכה למעשה". המדינה ניסתה לטעון שהוראת שעה כללית על "צמצום פעילויות שגרה בעת מלחמה" השעתה את הפקודה — אך בית המשפט דחה זאת: הוראת השעה הובהרה כנוגעת רק ל"טובות הנאה" שאין יסודן בזכויות מוקנות, ואילו ביקורי הצלב האדום הם זכות, לא הטבה.

המשנה לנשיא נעם סולברג, בחוות דעת נפרדת ומצומצמת יותר, הגיע לאותה תוצאה אך בדרך זהירה יותר. הוא מנה ארבע "קושיות" בעמדת המדינה — בנוגע לסיווג הפקודה, להבחנה בין סטייה מהנחיה לבין הפרתה, לשאלה אם הוראת השעה אכן ביטלה את הפקודה, ולתקנות הלב"חים — וקבע כי בכל אחת מהן יש לכל הפחות "קושי של ממש". לדבריו, גם אם מדובר בהנחיה מינהלית בלבד, המדינה אינה רשאית "לדוש אותה בעקבּהּ" משך שנתיים-ימים בלי לבטלה או לשנותה כדין.

229 ימים

נדבך נוסף נגע ללוחמים הבלתי חוקיים. תקנה 12(א)(1) לתקנות כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים קובעת במפורש שכלוא רשאי לקבל ביקורים של הצלב האדום; תקנות 12(ב)-(ג) מאפשרות לשר הביטחון להגביל זאת — אך רק באופן אינדיבידואלי, לתקופה קצובה, ובבחינה מחודשת אחת לחודש. בית המשפט קבע שאלה אינן יכולות לשמש בסיס לאיסור גורף על כלל הלב"חים.

יתרה מכך: שר הביטחון ישראל כ"ץ הפעיל לראשונה את הסמכות הזו רק ב-29 באוקטובר 2025 — כשנתיים לאחר שהביקורים כבר נמנעו בפועל. "מכוח מה נמנעו הביקורים עד אותה עת, לשיטת המדינה?", שאלה ברק-ארז. "שאלה היא, ותשובה — אין". וכדי לעקוף את מגבלת שלושת החודשים שבתקנה, תוקנה התקרה שוב ושוב — מ-137 ל-168, ל-198, וכעת ל-229 ימים — בדיוק כמניין הימים שחלפו מאז ההחלטה המקורית.

ברק-ארז כינתה זאת "היפוך היוצרות": "התקנה אינה קוצבת את פרק הזמן האפשרי להטלת האיסור; אלא משך האיסור בפועל הוא זה שמכתיב את התקופה הקבועה בתקנה. מדובר במנגנון מוקשה מיסודו". בכך אישר בית המשפט את שחשפה הכתבה במקום הכי חם בגיהנום באפריל, ולפיה הייעוץ המשפטי של משרד הביטחון עצמו הודה בנובמבר 2025 שאין אפשרות חוקית לחסום ביקורים ליותר משלושה חודשים רצופים.

עד להשבת החטופים

ליבת ההנמקה הממשלתית הייתה "דירקטיבה של הדרג המדיני". בכתב התשובה צוטטה עמדת שב"כ ולפיה קיים "אינטרס ביטחוני מובהק, בעת הזו, שלא למסור מידע מלא אודות פלסטינים המוחזקים בידי ישראל, או לאפשר ביקורים של גורם חיצוני, עד להשבת כלל החטופים לישראל". ב-22 באוקטובר 2025 סיכם ראש הממשלה את הדירקטיבה: יש למנוע את הביקורים ולעצור את מסירת המידע "עד להשבת כלל החטופים החללים לישראל".

אלא שהמציאות עקפה את הנימוק. כל החטופים החיים שבו ב-13 באוקטובר 2025, וגופתו של החלל החטוף האחרון, רן גואילי, אותרה ברצועה והושבה לישראל ב-26 בינואר 2026. מאותו רגע לא הוחזק עוד ברצועת עזה ולו חטוף אחד — והתנאי שהמדינה עצמה הציבה התקיים במלואו.

"השיקול הביטחוני שעמד ביסוד המדיניות אינו רלוונטי עוד", קבעה ברק-ארז. "פג השיקול העיקרי — ולמעשה היחיד — שהוצג לתמיכה באיסורים שהוטלו". המדינה, הוסיפה, לא סיפקה כל טעם חלופי חרף פרק הזמן הממושך שניתן לה, ואף שתשומת לבה הופנתה לכך במפורש בהחלטה מ-2 בפברואר 2026. גם החשש הכללי שהעלו גורמי המודיעין בשב"ס — ולפיו ארגוני טרור בוחנים שימוש בצירים "מותממים" — לא התייחס באופן ספציפי לצלב האדום ולא תוקף מאז שינוי הנסיבות.

"לא הטבה – פיקוח"

ב-8 במאי 2026, כבר במהלך כתיבת פסק הדין, הניחה המדינה הודעה מעדכנת: ראש הממשלה הורה לאפשר לצלב האדום לבקר בחמשת המתקנים הביטחוניים של שב"ס ובמתקני צה"ל — כולל כאלה שמוחזקים בהם קטינים — אך רק כדי "להתרשם מתנאי הכליאה" ולקיים שיח עם אנשי הסגל, "ללא קיום מפגשים אישיים עם הכלואים מטעמים ביטחוניים".

בית המשפט דחה גם את ההצעה הזו. ביקור ללא מפגש בלתי אמצעי עם האסירים, כתבה ברק-ארז, "כלל אינו ביקור" — לא לפי הדין הישראלי ולא לפי המשפט הבינלאומי. שמיעת הסגל המשגיח על הכלואים, "עם כל חשיבותה, היא בגדר שמיעה במעמד צד אחד". המפגש הישיר, הדגישה, הוא ה־raison d'être של ההסדר כולו.

ברק-ארז שבה והבהירה שביקורי הצלב האדום אינם הטבה אלא מנגנון פיקוח חיצוני על תנאי הכליאה: "אין מדובר בשאלה של 'לוקסוס' אלא בשמירה על סטנדרטים בסיסיים". ביקורת חיצונית במתקני הכליאה, הוסיפה, יכולה דווקא לשרת את ישראל — "לסייע במענה לטענות, העולות מעת לעת, באשר ליחס של הרשויות בישראל לאסירים הביטחוניים".

"הכך ננהג באויבינו?"

על ההליך כולו ריחפה, במילותיה של ברק-ארז, השאלה "מהן חובותינו כלפי אויבינו? האמנם ייקוב הדין את ההר?". תשובתה הייתה חד-משמעית: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, שלא תלך בדרכם של ארגוני הטרור. שמירה על דרישות הדין היא הבסיס שבלעדיו לא ייכונו סדרי שלטון ומשפט".

עיקר ההכרעה נשען על אמנת ג'נבה הרביעית — סעיף 143, המקנה לנציגי הצלב האדום גישה למקומות מעצר ושיחה עם הכלואים "בלא עדים", וסעיפים 76, 136 ו-140 שעניינם ביקורים ומסירת מידע. החריג של "הכרח צבאי" שבסעיף 143, נקבע, מותר רק "כאמצעי ארעי ויוצא מן הכלל", ואילו כאן הוטל איסור גורף וללא הגבלת זמן. גם הסייג שבסעיף 5 לאמנה, שמכוחו ניתן לשלול זכויות ממי שמעורב בפעילות הפוגעת בביטחון המדינה, נוגע למקרה אינדיבידואלי — "אין להחילו על מעמד שלם של בני אדם", כפי שמצוטט בפסק הדין מתוך הפרשנות המקובלת לאמנה.

הנשיא יצחק עמית, בהצטרפו לתוצאה, הדגיש כי אין לראות בפסיקה הקניית זכות-יתר לאסירים: "רבים מהם לקחו חלק במעשי טרור חמורים ואכזריים… מעשים אלה ראויים לכל גינוי והוקעה". ההכרעה, כתב, "ממחישה היטב את ההבחנה בין מדינת ישראל — כמדינה יהודית ודמוקרטית המושתתת על שלטון החוק — לבין אויביה. ההקפדה על עקרונות המשפט גם בעתות חירום אינה חולשה ואינה ויתור; היא ביטוי לחוסנה של המדינה ולעוצמתה המוסרית".

"צעד חיובי"

מהוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) נמסר בתגובה להחלטת בג"ץ: "לאור החלטת בית המשפט, אנו מוכנים לחדש את פעילותנו בביקור כלואים במתקני כליאה בישראל. זוהי תזכורת חשובה לתפקידו של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום בהבטחת תנאי מעצר ויחס לכלואים העולים בקנה אחד עם אמנות ז'נבה. נמשיך בדיאלוג עם הרשויות הישראליות במטרה לחדש את פעילותנו במתקני כליאה בהקדם האפשרי".

"בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, מתן גישה לוועד הבינלאומי של הצלב האדום לביקורי אסירים, וכן האפשרות לקיים עמם פגישות אישיות ופרטיות, מהוות חובה מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי. אנו רואים בפסק דין זה צעד חיובי"

לדיון בעתירה ביקשו להצטרף גם משפחות שכולות, בני משפחות של חטופים וארגון "שורת הדין", שטענו כי אין לאפשר ביקורי צלב אדום אצל אסירים ביטחוניים שעה שהדבר נמנע מהחטופים הישראלים בעזה, וכי הביקורים צריכים להתקיים על בסיס הדדיות. בית המשפט הסתפק בשמיעתם בלי לצרפם פורמלית כצד, וקבע כי במישור המשפטי "חובות הומניטריות בסיסיות אמורות להתקיים גם ללא היבטים של הדדיות".

98 מתים, 8,000 ללא משפט

הפסיקה סוגרת את הגולל על מדיניות שאת שלביה תיעד המקום הכי חם בגיהנום לאורך השנתיים האחרונות: מהמניעה הגורפת בשב"ס, דרך הוראות השעה החוזרות בעניין הלב"חים — חוק דרקוני מ-2002 שמכוחו מוחזקים אלפי בני אדם, בהם 45 אזרחים סורים, ללא כתב אישום וללא משפט — ועד הדיון בן 16 הדקות שקיים ח"כ צביקה פוגל בוועדה לביטחון לאומי, שבו טען כי הצלב האדום "גילה אדישות אכזרית לסבלם של היהודים בשואה".

במקביל מתנהלת בבג"ץ עתירה נוספת, של ח"כ אחמד טיבי ועמותת עדאלה, על מדיניות מפלה בביקורי חברי כנסת: בעוד בן גביר מאפשר לחברי סיעתו לבקר אסירים ביטחוניים יהודים, נמנעים ביקוריו של טיבי אצל אסירים ביטחוניים פלסטינים. גם בהליך ההוא, ציינו העותרים, לא הציגה המדינה מקור סמכות ברור.

על רקע זה ניתנת ההכרעה של אתמול — לא רק קבלת עתירה אחת, אלא קביעה עקרונית שלפיה מדיניות שלמה, שהונהגה במשך שנתיים וחצי, התנהלה בלי בסיס משפטי. כפי שסיכם סולברג, המדינה "הותירה לבית משפט זה את מלאכת הוצאתם של הערמונים מן האש". המדינה חויבה לשאת בהוצאות העותרים בסך 40 אלף שקל.