בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
"אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – הפסוק הזה מספר זכריה מתנוסס על שלט הכניסה למתחם בתי המשפט הצבאיים שליד כלא עופר, שם נשפטים פלסטינים תושבי הגדה המערבית. מימין ניצב כלא עופר לאסירים ביטחוניים, בית סוהר ברמת ביטחון בינונית, שאמור להיות מיועד להחזקת עצורים ואסירים ביטחוניים עם יתרת מאסר עד שבע שנים. מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל" מתו בכלא עופר לפחות שבעה אסירים פלסטינים, זאת נכון לנובמבר 2025.
בשבוע שעבר הצטרף המקום הכי חם בגיהנום לסיור במתחם בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון, יחד עם ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים". במשך שעות צפינו בדיונים, פגשנו משפחות שנאלצו לעבור מסע בירוקרטי וביטחוני ארוך רק כדי לזכות בכמה שניות של קשר עין דרך מסך, ושוחחנו עם עורכי דין שהלקוחות שלהם נהרגו במתקני כליאה של ישראל.
בין שערי הברזל שלא נגמרים, המכולות שהוסבו לאולמות משפט ואזורי ההמתנה המגודרים, נחשפת מערכת משפטית נפרדת לפלסטינים: נאשמים בעבירות ביטחוניות, נאשמים בעבירות פליליות, עצורים בעקבות סכסוכים בתוך המשפחה, ועצורים מנהליים שחירותם נשללת ללא כתב אישום, על בסיס חומר חסוי שאין להם כל אפשרות להתמודד עמו. עבירות שונות, הליכים שונים, חשדות שונים, וגילאים שונים – אך גורל משפטי אחד נקבע לכולם – על בסיס הלאום שלהם. לא מדובר בעוד מתחם של בתי משפט, אלא במערכת שיפוטית נפרדת לחלוטין, הפועלת באופן מכוון מחוץ לשדה הראייה של הציבור הישראלי ולכן גם מחוץ ליכולתו לבקר אותה או להזדעזע מהפרקטיקות שלה.
בשביל חמש דקות בזום
מאחורי מתחם בתי המשפט נמצא הבסיס הצבאי מחנה עופר, שמאז 7 באוקטובר משמש כמתקן מעצר של פלסטינים מרצועת עזה תחת חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, ולקליטתם של אלה ששרדו את שדה תימן. על אף שהמחנה הוגדר כמתקן מעבר זמני לקליטה, חקירה ומיון, לאורך המלחמה הוחזקו — ומוחזקים בו עדיין — עצורים במשך חודשים ארוכים מבלי שזכו למשפט או ייצוג. כלואים ועורכי דין של כלואים המוחזקים במתקנים אלה דיווחו על התעללות, הרעבה, אלימות ותנאי החזקה קשים ובכללם היעדר היגיינה בסיסית ומניעת טיפול רפואי.
למרות ששלושת המתקנים ממוקמים בגדה המערבית, הגישה אליהם מאז 7 באוקטובר חסומה לחלוטין לביקורים של משפחות פלסטיניות. על המחנה הצבאי אין בכלל מה לדבר, ובמתקן שבניהול שב"ס, כלא עופר, ביקורי קרובים של אסירים ביטחוניים ומנהליים הופסקו בהנחיית השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, כחלק מהחרפה של תנאי הכליאה לאחר ה-7 באוקטובר שהועברה בהוראות שעה. עתירה בנושא שהוגשה על ידי המוקד להגנת הפרט נדחתה. העדר גורף כזה של ביקורים הותיר הורים, בני זוג וילדים ללא כל מידע על מצבם הגופני, מקום החזקתם או מעמדם המשפטי של קרוביהם. גם ביקורי עורכי הדין, המשמשים צינור הקשר היחיד שנותר עם העולם החיצון, מוגבלים בעקבות הליכי תיאום ממושכים, קשיי גישה ושעות המתנה ארוכות. עד תחילת החודש נמנעה גם גישת הצלב האדום הבינלאומי לכלל האסירים והעצורים במתקני שב"ס וצה"ל.
נקודת המגע היחידה, ואולי האחרונה, שנותרה למשפחות עם האסירים היא במתחם בתי המשפט הצבאיים בעופר. כדי לזכות בגישה אליה, בני המשפחה נאלצים להנפיק מראש היתרים מיוחדים, ולצאת לפנות בוקר לדרכם בעקבות שורה של מחסומים ובידוקים שעליהם לעבור – ללא שום ודאות שגישתם לבסוף תותר. מי שמצליח להגיע לאולמות הדיונים מגלה שמדי יום מתקיימים דיונים בהארכות מעצר והליכים פליליים חפוזים באמצעות היוועדות חזותית בלבד (יישומים דוגמת זום או גוגל מיט, ס״ת). קרוב משפחתם המוחזק במתקנים אינו נוכח במקום פיזית, ולמעשה את המסע המפרך עוברות המשפחות רק בשביל הסיכוי ללכוד מבט חטוף דרך מסך משיחת הווידאו המשודרת ממתקן הכליאה.
בתי חרושת לעסקת טיעון
את העצורים מייצגים עורכי דין ישראלים ופלסטינים, לצד מספר ארגוני זכויות אדם שמייצגים בהליכים פליליים. מי שידו משגת שוכר עורכי דין פרטיים, אך עבור רבים אחרים, מערך הייצוג נשען בעיקר על "הרשות לענייני אסירים ומשוחררים" מטעם הרשות הפלסטינית, שפועלת בשיתוף עם "מועדון האסיר הפלסטיני" ומפעילה רשת של עורכי דין מייצגים. בניגוד למשפחות, עורכי הדין הפלסטינים מהגדה לא נדרשים לקבל היתרי כניסה או אישורים ביטחוניים מיוחדים.
"פעם הגעתי לשם כדי לטעון. אנשים לא הבינו מה אני עושה. הרי תמיד מגיעים להסכמה", אמר אחד מעורכי הדין הישראלים שייצגו בעבר בבתי המשפט הצבאיים בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. "זה בית חרושת לעסקאות טיעון". דבריו אינם נשענים רק על תחושה. לפי נתוני צה"ל בין השנים 2018-2021, בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה הקרן למגיני זכויות אדם (קז"א) – 99.6 אחוז מכתבי האישום שנידונו בבתי המשפט הצבאיים והגיעו לגזר דין הסתיימו בעסקאות טיעון.
כבר בשעה 9:00 בבוקר מתחילים לזרום אל המתחם עורכי דין ובני משפחה. חלק מהמשפחות מגיעות שעות קודם לכן וממתינות במעין בוטקה קטן מחוץ למתחם. לאחר הכניסה צפויים להן עוד לפחות שני אזורי המתנה מגודרים בטרם יזכו למפגש הנמשך לכל היותר כחמש דקות, לעיתים מבלי שיוכלו להחליף מילה. רובם המוחלט של העצורים אינם מובאים פיזית לאולם הדיונים. גם מי שמוחזקים בכלא עופר הצמוד מופיעים בפני בית המשפט באמצעות היוועדות חזותית ממתקני הכליאה.
כאוס מוחלט
הכניסה למתחם עוברת דרך שני שערי ברזל כבדים, הנפתחים בלחיצת כפתור בידי איש שב"ס וחייל היושבים מאחורי זכוכית כהה וממתינים לתעודות הזהות. ברקע נשמעות שוב ושוב קריאות "יאללה" ו"ברה" לעבר המשפחות. בזמן ההמתנה לבדיקת התעודות, במעבר שבין עמדת הכניסה לעמדת הבידוק, אדם מבוגר נתקע בתוך הקרוסלה שגם היא מופעלת מרחוק בלחיצת כפתור. הוא אינו אומר דבר. כמעט דקה חולפת עד שמישהו מבחין בו ומשחרר אותו. משם ממשיכים לבידוק. עוד שער ברזל. כמעט ואין דבר שמותר להכניס. רק סיגריות, עט, דף ובקבוק מים. טלפונים אסורים.
עורכי הדין הפלסטינים כבר מתורגלים. הם ישר חולצים נעליים, מסירים חגורות ושעונים. שער ברזל שלישי מוביל אל מתחם המתנה נוסף. הנשים ממתינות באזור מקורה, ואילו הגברים והילדים יושבים בחוץ, על כיסאות ברזל. חלקם נמצאים שם כבר שעות.
שער ברזל רביעי מוביל אל אולמות המשפט. ובאולמות הכוונה לכעשר מכולות שהוסבו לחללי דיונים קטנים. קצינה מלווה אותנו לאורך כל הדרך – ספק מדריכה ספק מפקחת. לכל דיון רשאי להיכנס רק בן משפחה אחד מדרגה ראשונה. אנחנו נכנסים לאולם הראשון. השופט והקלדנית לובשים מדים. בעמדה המקבילה למה שמוכר מבתי המשפט האזרחיים כעמדת המתמחים, יושב חייל דובר ערבית שתפקידו לתרגם, ולצידו עובד או עובדת שב"ס שתפקידם לתפעל את הדיון. מולם, יושבים עורך או עורכת הדין המייצגים, ומשמאלם נציג התביעה הצבאית. מלבד השופט והקלדנית, כמעט כולם עסוקים במקביל בדברים אחרים.
על המסך מופיעים שני אסירים. מהר מאוד מתברר כי הם אינם קשורים זה לזה ונשפטים בשני תיקים שונים. הם מועלים יחד מטעמי יעילות וחיסכון בזמן. בזמן שהשופט מקריא בעברית את פרטי הסדר הטיעון המתגבש, עובדת מטעם שב"ס מחייגת בשיחת וידאו קולנית לעובדת אחרת כדי לזרז את הבאת עורך הדין של האסיר הבא. אפילו עבורי כדוברת עברית שנכחה באולם, דבריו של השופט נשמעו בקושי ובכל אופן היו לא ברורים. החייל מטעם התביעה הצבאית עסוק בטלפון שלו. אנשים נכנסים ויוצאים. מתחת למצלמה יושבת אמו של אחד האסירים ומנסה לסמן לו לשלום, מבלי לשים לב שהמצלמה כלל אינה קולטת אותה. כאוס מוחלט.
ירה באוויר 3 כדורים בחתונה – בכלא כבר 9 חודשים
האסיר שעניינו נדון מוחזק במעצר מאז אוקטובר. השופט פתח בהקראת האישומים — "החזקה וסחר בנשק" – אישום שבאופן טבעי קל להפליג עמו אל דמיונות על עבירות ביטחוניות חמורות. כעבור מספר דקות, מבין הצעקות באולם מתברר כי הנאשם הוא אדם ללא עבר פלילי, והאירוע שבגינו הוא מוחזק תשעה חודשים בכלא הוא ירי של שלושה כדורים באוויר במהלך חתונה. הוא לא הואשם ואפילו לא נחשד בפעילות ביטחונית. מעת לעת השופט מבקש מהחייל דובר הערבית לתרגם חלקים מדבריו. האסיר אינו שומע, ולכן גם התרגום נעשה בצעקות, מעל לרעש המתמשך באולם.
השופט מתחיל בהקראת עסקת הטיעון: 31 חודשי מאסר בפועל, קנס של 4,000 שקל, וערבות של 30,000 שקל למשך 3 שנים. הוא מבקש מהחייל לשאול את האסיר האם פרטי העסקה מקובלים עליו למרות שלא תורגמו לו. האסיר מהנהן ויורד מהמסך.
בינתיים עובדת השב"ס קוראת בצעקות לעורך דין של האסיר הבא שייכנס ומאפשרת לו לעשות וידאו היוועצות איתו דרך מה שנראה כמכשיר העבודה שלה. השופט מתחיל בהקראת הסכם הטיעון בעברית. הכל מתנהל במקביל: 31 חודשי מאסר בפועל בניכוי הזמן שריצה (8 חודשים), 24 חודשים מאסר על תנאי, קנס של 4,000 שקל וערבות של 30,000 שקל למשך 3 שנים. הוא מבקש מהחייל לשאול את האסיר האם פרטי העסקה מקובלים עליו, למרות שלא תורגמו לו. האסיר מהנהן בראשו ויורד מהמסך. סוהרת מאפשרת לאמו של האסיר הבא להגיד לו שלום בזמן שהוא מתייעץ עם עורך הדין שלו דרך הטלפון שלה. "שלום וזהו, בלי כלום".
אולם שני. תיק של אלימות בתוך המשפחה. הפעם שופטת צבאית, ומול המסך ניצבת עורכת דין מייצגת. ההליך מתנהל בבית המשפט הצבאי משום שבת הזוג מחזיקה בתעודת זהות כחולה. עורכת הדין היא הדמות הדומיננטית באולם. האסיר מנסה להסביר בעברית את מצבו הבריאותי והכלכלי, אך קשה לשמוע אותו בבירור וממילא כולם עסוקים בדברים נוספים. עורכת הדין פונה אליו בערבית, מבקשת שיבין שזה המצב לעת עתה ומבטיחה להעביר מסמכים רפואיים. הלאה לאסיר הבא.
על המסך מופיע כבר עצור אחר, שאינו דובר עברית כלל. הוא מואשם, על פי השופט, בזריקת אבנים במהלך "הפרת סדר עממית", כלומר — הפגנה. הפעם מדובר בהקראת כתב אישום. גם הוא אינו שומע כמעט דבר. הוא מבקש מעורך דינו לחזור על הנאמר ושואל מה עלה בגורלו של הבחור שנעצר יחד איתו. עורך הדין משיב לו כי שוחרר. המתורגמן נמצא בטלפון, ובפועל עורך הדין הוא שמתרגם לעצור את הקראת כתב האישום. הוא יורד מהמסך. אנחנו עוברים לאולם נוסף. המסך כבוי. "אני מצטער מאוד, אבל אם אין אסיר אי אפשר לקיים דיון", אומר השופט לתביעה. עמדת ההיוועדות החזותית שממנה אמור היה העצור לעלות לדיון הייתה תפוסה באותו רגע. לא ברור אם מישהו הגיע מבין קרוביו אבל כך או כך הדיון לא מתקיים.
מהקורונה למלחמה
הפרקטיקה של היוועדות חזותית כתחליף להבאה בפני שופט, שהחלה בתקופת הקורונה כהסדר חריג שנועד לשמור על רציפות בשעת חירום, הפכה עם פרוץ המלחמה למציאות הגורפת של כלל האסירים הביטחוניים ושל פלסטינים מיהודה ושומרון, גם כאשר מדובר בעבירות פליליות שאינן קשורות בטרור. זאת באמצעות תקנות שעת חירום שהוארכו שוב ושוב, כל עוד ההכרזה של שר הביטחון על מצב החירום בישראל הייתה בתוקף.
הדיונים בהיוועדות חזותית בבתי הדין הצבאיים בעופר פעלו בצמוד לתקנות ולחוקים במדינת ישראל, זאת באמצעות צו ייעודי שהוציא מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון. ממש כמו ההארכות של תקנות שעת החירום בכנסת, שם זה התאפשר באמצעות שורה ארוכה של צווי תיקון והארכה של השלטון הצבאי באיו״ש.
לאחר הפסקת האש באוקטובר 2025, עם סיומה של המלחמה, בממשלה החליטו להמשיך בנוהג המפוקפק. מה עושים כאשר רוצים להמשיך בהוראה שבמהותה קשורה למצב חירום כשאין מצב חירום? מחוקקים חוק ומנתקים את הקשר בין מצבי חירום — בריאותיים או ביטחוניים — לבין המניעה המוחלטת של הזכות להגיע לבית המשפט ולעמוד בפני שופט.
הדבר נעשה באמצעות ״הצעת חוק קיום דיונים בהיוועדות חזותית לאסירים ביטחוניים״, בה הוחלט ״להסמיך את שר המשפטים, בהתייעצות עם השר לביטחון לאומי, להכריז על הגבלה בהבאת עצורים או אסירים לדיונים בשל סיכון ממשי הנשקף לחיי אדם בהבאתם לדיונים אם סדרי החיים התקינים במדינה או בחלק ממנה השתבשו בשל מצב הביטחון, חשש ממשי לבריאות הציבור או פגעי טבע״. ואולם, מודגש בהוראות החוק, ״לא תידרש לשם כך הכרזה נפרדת על מצב חירום במדינה״.
בפברואר 2026 נחקק החוק, שיצר לראשונה מסגרת משפטית לקיום דיונים מרחוק גם ללא "המצב המיוחד בעורף". משמעות הדבר היא ששר המשפטים והשר לביטחון לאומי יכולים להחליט בארבע עיניים, ללא כל מנגנון פיקוח ולמשך ארבע השנים הבאות (שבהן תקף החוק) על הפגיעה החמורה הזאת בזכויות אדם וזכויות אסירים מבלי שיצטרכו להכריז על מצב חירום רשמי במדינה. כך, הבלמים האחרונים שנותרו בתקנות שעת החירום שקבעו את ההיוועדות החזותית — היותן מוגבלות בזמן לשעת חירום שמשפיעה על כלל האוכלוסיות בחברה — בוטלו ואיתן גם הבלמים מפני שרירותיות שלטונית.
"לא יידון אדם אלא בפניו"
לקראת הדיונים בכנסת בהצעת החוק הוגשה לוועדת החוקה חוות הדעת של הייעוץ המשפטי לכנסת, בה הוזכר כי החוק הישראלי קובע עיקרון יסוד לפיו "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו", כחלק מקיום הליך הוגן ולא רק כסוגיה טכנית. יתרה מכך, עולה מהמסמך ביקורת נגד האפשרות בחוק שתתיר מצב בו אדם יוחזק במעצר עד תום ההליכים – מה שיכול להיארך גם שנים – מבלי ששופט פגש אותו באופן פיזי ולו פעם אחת. "נוכחות עצור בדיוני מעצר ובדיונים הפליליים בעניינו אינם בגדר פריווילגיה או הטבה, אלא הם חלק בלתי נפרד מתפיסת ההליך ההוגן", כך נכתב – היות והחוק מבקש להפוך חריג לכלל שחל אך ורק על קבוצה שלמה של עצורים ואסירים מתוקף הלאום שלהם.
הייעוץ המשפטי מזכיר כי עצם הוצאתו של אדם מהכלא והבאתו לאולם הדיונים אינה עניין סמלי בלבד. לדבריו, "היציאה מהמרחב הפיזי של שירות בתי הסוהר מדגישה לחשוד ולציבור כי בית המשפט משמש מנגנון בקרה חיצוני ונפרד מרשויות החקירה והכליאה". הדיון עוסק בשאלה האם בית המשפט נשאר גורם חיצוני המפקח על מערכת הכליאה, או הופך לעוד תחנה בתוכה. במסמך מוצעת שורה של אפשרויות, ובהן הקמת אולמות משפט בסמוך למתקני כליאה, תוספת כוח אדם ואבטחה, קיום דיונים בהיוועדות חזותית בהסכמת העצור בלבד, או במקרים שבהם קיימת מסוכנות פרטנית. במילים אחרות, היועצים המשפטיים מטילים ספק בכך שהמדינה הוכיחה שאין דרך אחרת להתמודד עם הסיכון הנטען.
גם הסניגוריה הציבורית מזהירה מפני פגיעה קשה בזכות להליך הוגן. בנייר עמדה מטעמה נכתב כי ההצעה "מעוררת קשיים משפטיים, וייתכן שאף חוקתיים, ממדרגה ראשונה" וכי המפגש הישיר בין עצור לשופט הוא "ערובה מינימלית לשמירה על זכויותיהם ולקיומו של הליך תקין והוגן". הסניגוריה הציבורית מזהירה כי מאחורי הצעת החוק עומדים גם שיקולים של נוחות ומשאבים — וכי מדובר ב"מתווה גורף וכמעט אוטומטי", שאינו מבוסס על בחינה פרטנית של העצור או האסיר.
המסלול המנהלי כמכשיר לחץ
מחוץ לאולם הדיונים, ברחבת המתנת המשפחות, רבים מחפשים את עיניה של עו"ד נדיה דקה. כשהיא שואלת אם מישהו רוצה לספר למה הוא כאן, הרוב מתקדמים לעברנו – בטוחים שאנחנו עורכי דין שיכולים להושיט עזרה או למסור דרישת שלום. דקה, עורכת דין לזכויות אדם שמובילה את הסיור, מכירה היטב את המציאות הזו ועוצרת לדבר עם כל אחד בסבלנות רבה. בעבר עבדה בארגון "המוקד להגנת הפרט", וכיום היא מנהלת משרד עצמאי המייצג פלסטינים בעתירות לבג"ץ, בבתי המשפט המחוזיים ובהליכים מורכבים הנוגעים למעצר וכליאה. מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל הגישה עשרות עתירות הנוגעות למצבם של אסירים.
בצד ממתין בחור צעיר, בן 18, שהגיע לדיון לבד כי הוא מתפקד גם כנאשם וגם כקרוב המשפחה שאפשר להכניס. הוא מבקש לספר לנו את סיפורו. הוא נעצר כשהיה בן 17 בלבד, תחילה במעצר מנהלי בחשד לזריקת אבנים. מכיוון שלא היו מספיק ראיות לפתיחת הליך פלילי, המערכת השתמשה במסלול המנהלי, שבו החומר חסוי וגם לעורך הדין אין דרך אמיתית לנהל את התיק.
בזמן שהוא הוחזק במעצר המנהלי, החקירה נמשכה. הצבא עצר נערים נוספים מסביבתו כדי להפעיל לחץ ולגרום להם לדבר. "ילדים נעצרים יותר, כי הם נוטים יותר לדבר", מסבירה דקה את השיטה. בסופו של דבר, ההליך בעניינו הפך ממנהלי לפלילי — ורק כך, אחרי עשרה חודשים, הוא הצליח להשתחרר מהמסלול המנהלי אל משפט גלוי. המחיר ניכר — במהלך המעצר הוא השיל כמעט 40 קילוגרמים ממשקלו, וניסה לשים קץ לחייו.
לא מדובר באירוע חריג. לדברי עו"ד דקה, ילדים עצורים מספרים לה שוב ושוב על מכות שספגו במהלך מעצרם וכליאתם. כאשר היא שואלת אם ירצו להגיש תלונה, הם מסרבים מיד, מתוך חשש שהדבר יוביל לפגיעה נוספת בהם. אפילו השגת משקפיים לעצורים, בגירים וקטינים כאחד, הופכת לא פעם למסע בירוקרטי בפני עצמו — לרבות במקרים שבהם הראייה נפגעה בעקבות אלימות שחוו.
דקה ייצגה גם את וליד אחמד, בן 17, שמת בכלא מגידו במרץ 2025 לאחר שאיבד משקל באופן קיצוני במהלך מעצרו. שנה לאחר מכן, במרץ 2026, הודיעה היחידה הארצית לחקירות סוהרים (יאח"ס) על סגירת תיק החקירה, לאחר שנקבע כי לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין תנאי מעצרו ומצבו הגופני לבין מותו. אף שהחקירה נסגרה, גופתו של אחמד עדיין מוחזקת בידי ישראל. בעתירה שהוגשה לבג"ץ בדצמבר 2025 נגד המשך החזקת הגופה, נטען כי אין בה עוד כל צורך חקירתי, וכי גם הרציונל הביטחוני של החזקת גופות לצורכי משא ומתן אינו מתקיים בעניינו. הדיון בעתירה נקבע לחודש הבא.
בדו"ח המסכם של נתיחת הגופה נכתב כי הסיבה הסבירה להתמוטטותו של אחמד הייתה זיהום שמקורו במחלת מעי, שהוביל להתפשטות תהליך דלקתי ולקריסת מערכות. עוד צוין כי הנער סבל מתת־תזונה קיצונית שסביר שהובילה לכשל חיסוני – וכן ממחלת הסקביאס. נכון לפברואר 2026, ישראל מחזיקה ב-766 גופות מזוהות של פלסטינים. 373 מהגופות מוחזקות מאז פרוץ המלחמה, בהן גופותיהם של 88 כלואים שהיו תחת צה"ל ושב"ס ומתו בכלא בשל ההרעה בתנאי הכליאה או בשל אלימות מצד הסוהרים — נכון לפברואר 2026.
נער בן 15 נעלם בתוך המערכת
לדברי טיטי כרמלי, מנכ"ל ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים", לאחר הסיור הקודם פנה אליו אביו של נער בן 15 המוחזק בכלא עופר. לטענת המשפחה, הוא פיתח בעיה רפואית בכליות בעקבות תנאי הכליאה. במהלך אחד הדיונים האחרונים בעניינו הורה השופט להעבירו לקבלת טיפול רפואי, אולם מאז, בני משפחתו אינם יודעים היכן הוא מוחזק, אם אכן קיבל טיפול רפואי ומה מצבו.
המשפחה פנתה לראשונה לארגון בבקשה לסייע בבירור מצבו. בארגון הסבירו כי לכל היותר ניתן לפנות לשב"ס כדי לברר היכן הוא מוחזק. אלא שלדברי כרמלי, האב חזר בו מהבקשה. לדבריו, בני משפחות של אסירים משוחררים סיפרו לו כי כל פנייה בעניינו של עצור עלולה להביא לכך ש"יעשו לו בעיות" או שיספוג אלימות מצד סוהרים. "הוא פשוט פחד", אומר כרמלי. "המשפחה העדיפה לא לברר יותר כדי לא לסכן אותו".
על פי כרמלי, כשמדברים על קטינים פלסטינים, צריך לזכור שגם הנתונים חלקיים — שכן שב"כ טרם פרסם את נתוני הרבעון הראשון של 2026. בשנת 2025 העצור המנהלי הצעיר ביותר שפורסם היה בן 14, אך בשטח מתועדים גם מקרים של עיכובים ומעצרים של ילדים צעירים הרבה יותר, לעיתים בני שמונה ותשע. לפי נתונים פלסטינים, נכון ליוני 2026 מוחזקים בבתי הכלא הישראלים כ-350 קטינים בכלא עופר, כלא מגידו ודמון.
"ילדים הם האוכלוסייה הפגיעה ביותר, ולכן גם זו שאמורה להיות המוגנת ביותר. המשפט האזרחי והמשפט הבינלאומי מכירים בזה ומעניקים לקטינים שכבות של הגנה. אבל ברגע שמדובר בילדים פלסטינים במערכת הצבאית, ההגנות האלה מתקלפות אחת אחרי השנייה – מהמעצר הלילי, דרך הלקיחה מהבית ללא הורים, החקירה ללא הורה ולעיתים ללא גישה אפקטיבית לעורך דין, ועד לתנאי הכליאה והמעצר המנהלי. בסופו של דבר, לילדים פלסטינים אין זכות להיות ילדים", אומר כרמלי.
פרח אבו עיאש: עיתונאית במעצר
אישה ניגשת אליי. "אינתי סאחפייה?", את עיתונאית? היא שואלת. ואז מספרת שהיום אמור להתקיים דיונה של פרח אבו עיאש, עיתונאית פלסטינית מוכרת מהעיירה בית אומר, שנעצרה באוגוסט 2025 כשכוחות ביטחון פשטו על ביתה בחברון. אבו עיאש הואשמה במגע עם סוכן זר ומאז הוארך מעצרה שוב ושוב, ומשפחתה נותרה ללא כל קשר עמה. בדצמבר 2025, דחה בית המשפט הצבאי בעופר את משפטה בפעם השישית.
ב־16 בנובמבר 2025 סיפרה אבו עיאש לעורך הדין חסן עבאדי על תנאי כליאתה במרכז המעצר אל-מוסקובייה בירושלים, בכלא איילון ברמלה ובכלא דמון שליד חיפה. לדבריה, ההתעללות החלה כבר בעת מעצרה, כאשר כלבים צבאיים קרעו את מכנסיה וידיה נקשרו בחוזקה באמצעות אזיקוני פלסטיק. היא סיפרה כי לאחר מכן נקשרה לצינור מים דולף ונשארה שם במשך כל הלילה. בזמן שחלתה, סוהרים הניחו שרשראות כבדות על כתפיה, הטיחו את ראשה בקיר, משכו בשערה והורו לה לנשק את דגל ישראל. כאשר סירבה, לדבריה, הם הכו אותה.
היא תיארה גם תנאים לא סניטריים בכלא איילון, ובהם תא שורץ חולדות וג'וקים, וכן עקיצות של פשפשים על גופה ופניה שהותירו סימנים נראים לעין. עוד סיפרה כי נמנעה ממנה האפשרות להתקלח ולא סופקו לה בגדים נקיים. אבו עיאש שהתה לפחות 55 ימים בבידוד וסבלה מהזנחה רפואית, ממכות שגרתיות, מחיפושים בעירום, מהתעללות מילולית ומהסרה חוזרת של כיסוי הראש שלה.
95 אסירות, שלוש קטינות
לדברי עו"ד נדיה דקה, מצבן של האסירות הפלסטיניות מוסיף להיות קשה. רבות מהן נעצרו בגין עבירות הקשורות לחופש הביטוי, וחלקן מוחזקות במעצר מנהלי. נכון ליוני 2026 מוחזקות בישראל כ-95 אסירות ועצירות פלסטיניות. בין האסירות נמצאות שלוש קטינות, שלוש נשים הרות, 19 עצירות מנהליות ושתי נשים המתמודדות עם מחלת הסרטן. מרביתן מוחזקות בכלא דמון, ובהן גם שתיים מהקטינות, ואחרות מוחזקות במתקני חקירה ומעצר. לדברי דקה, שתי הקטינות – אחת במעצר מנהלי והשנייה במעצר פלילי – הוחזקו במשך תקופה יחד עם אסירות בגירות. רק בשבועות האחרונים הופרדו השתיים משאר האסירות והועברו לבידוד.
אדם נוסף ניגש אליי בזמן שהוא ממתין לדיון בעניינו של בנו. יש לו עוד שני בנים בבית, הוא מספר, וגם אליהם הגיעו החיילים. לאחד מהם הם שברו את האף, אף שלדבריו כלל אינו יוצא מהבית. "פעם הם עוד היו נכנסים בנימוס", הוא אומר. "אין בעיה, אני פותח את הדלת, מה שצריך. היום? הם נכנסים, שוברים הכול סתם, בלי סיבה. כאילו זאת ההוראה שהם קיבלו. שברו חצי בית, לקחו את הילד, ובצהריים החזירו אותו עם אף שבור. זה כלום מה שהולך כאן לעומת מה שקורה בתוך בתי הכלא. כלום", הוא מדגיש.
רגע לפני שיצאנו החוצה, התקבלה ההודעה על מותו של אסיר ביטחוני נוסף: עימאד סרחאן, בן 47 מחיפה, שמת בתאו בכלא גלבוע. שירות בתי הסוהר מיהר להודיע למשפחתו כי סיבת המוות היא דום לב, אלא שארגון "רופאים לזכויות אדם" טוען כי למרות שסבל ממחלות רקע מוכרות, סרחאן לא נבדק על ידי רופא מאז ספטמבר 2023.
סרחאן הוא האסיר הפלסטיני ה-104 שמצא את מותו במתקני המעצר והכליאה הישראליים מאז ה-7 באוקטובר. 55 מתוך האסירים שמתו הוחזקו במתקנים של שירות בתי הסוהר, והם כללו אסירים מישראל, מהגדה המערבית ומרצועת עזה. 49 מתו בבתי כלא צבאיים, כולם תושבי עזה.
