מצפון ת״א ועד בת ים: יום הבחירות מחוף אל חוף

בשבע בבוקר הוא כבר הצביע. בצהריים הוא עמד על קו המים עם החכה, ילדה לצידו. ״ניצלתי את יום החופש, באתי לים עם הילדה, לדוג, ליהנות, ולחזור בסוף היום עם בשורות טובות לכל עם ישראל״. למי הצביע הוא לא אמר. רק שבחר ״לכיוון של לשמור על היהדות שלנו, על הכוח שלנו״.

שתי דקות אחר כך, באותו חוף, גבר עם כוס ביד וכלבה לצידו הודיע שהוא לא לוקח חלק בחגיגת הדמוקרטיה. ״הכל מזויף. זה לא משנה מי ישב בכיסא, יש להם את אותם אינטרסים. אני לא מאמין באף אחד״, אמר. הוא לא הצביע ולא מתכוון להצביע. ״אין טעם. כולם אותו דבר, רק פרצוף שונה״.

ובכל זאת, עד השעה 18:00 הצביעו 66.7 אחוז מבעלי זכות הבחירה. זה השיעור הגבוה ביותר לשעה הזאת מאז 1973, כשהחלו למדוד את שיעור ההצבעה באופן שעתי. ביום הבחירות לכנסת ה-26 יצאנו לחופים לדבר עם מי שהצביעו מוקדם בבוקר, עם מי שעוד לא הצביעו, עם מי שלא מתכוונים להצביע, ועם מי שאין להם בכלל זכות הצבעה.

״אין לנו ארץ אחרת״

חופי תל אביב היו דלילים יחסית. היו בהם הרבה תל אביבים עם ילדים שמחפשים תעסוקה והרבה זוגות מחוץ לתל אביב שהגיעו לבלות בעיר הגדולה. כמעט כל שיחה ששמענו, גם כאלה שלא התנהלו איתנו, עסקה בבחירות: אנשים ניסו לשכנע זה את זה והתלבטו בקול רם, עד ממש הרגע האחרון.

זוג שישב בטיילת סיפר שייסע להצביע אחרי קצת זמן איכות בעיר הגדולה. היא במקור מחדרה, הוא מעומר. ״חשוב שיהיה שינוי. אנחנו עייפים מהמציאות הזאת, די״, הסכימו השניים. ״אין לנו ארץ אחרת. מדינה אחת ליהודים״, הוסיף הוא. והיא, לפני שהמשיכו בדרכם: ״כולם מאוחדים ביחד. בעזרת השם נצליח״.

״אני נגד כל היד החלשה הזאת כלפי הערבים. אני חושב שבמיוחד אחרי 7 באוקטובר זו פשוט בושה שיש בינינו אנשים שעדיין מנסים להביע חמלה כלפיהם. אבל אבא שלי ביקש ממני להצביע איזנקוט, ובחרתי בכיבוד אב ואם״

יהונתן, 32

צעירה שישבה על ספסל בירידה לחוף עוד לא הצביעה, אבל מתכוונת לעשות זאת בהמשך היום. ״אני חושבת שזה באמת הכי חשוב בעולם עכשיו. המצב במדינה ממש חייב שינוי. אם יש לנו את הזכות, אנחנו צריכים לנצל אותה וללכת להצביע״.

יהונתן, 32, ישב בחוף גאולה ושיחק עם חבריו פוצ׳יבולי. ״האמת שרציתי להצביע ליברמן. אני נגד כל היד החלשה הזאת כלפי הערבים. אני חושב שבמיוחד אחרי 7 באוקטובר זו פשוט בושה שיש בינינו אנשים שעדיין מנסים להביע חמלה כלפיהם. אבל לצד כל זה בחרתי לכבד את אבא שלי. אבא שלי ביקש ממני להצביע איזנקוט, ובחרתי בכיבוד אב ואם״.

למה אבא ביקש איזנקוט?
״לצערי הרב, אבא שלי נמנה עם האנשים שמתנגדים לביבי בכל רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו״. ובכל זאת, הוא אומר, ״בסוף אני חושב שכיבוד אב ואם יותר חשוב מהכל, ואני הולך עם זה״.

שיר לשלום, בלי קהל

בחוף הדולפינריום עמד רוני, מתנדב של ״הדמוקרטים״, ליד דוכן נייד מאולתר ורמקול שהשמיע את ״שיר לשלום״ בקולי קולות. ״אנחנו מנצחים, מה איתך?״, פתח. ״אנחנו הולכים להקים את המדינה מחדש. מדינה חדשה, מתוקנת, בלי שחיתות, בלי סוכנים קטארים, עם ממשל ציבורי אחראי״.

עם שמונה מנדטים?
״מה קרה לך? אנחנו נצליח גם עם עשרה, חמישה עשר ועשרים מנדטים. אנחנו נהיה ההפתעה, תראי״.

עד הצהריים לא פגשנו בחוף אף אחד אחר שאמר שהוא מצביע לדמוקרטים, שנתפשים בחופים של תל אביב ובת ים כשמאל קיצוני. מיכל ורועי, בני 25, זוג מהוד השרון, ישבו על כיסאות נוח בחוף הדולפינריום. מיכל כנראה תצביע למשה פייגלין (מספר 2 ברשימת הציונות הדתית). רועי מתלבט בין פייגלין לנתניהו. 

״אני לא מאמין בו. ממש לא מאמין בשלום. זה לא ריאלי. השלום הוא לא ריאלי. כל הכסף הזה, במקום לבנות ולשגשג… עזה יכלה להיות דובאי שתיים״

רועי, 25, מתלבט בין פייגלין ונתניהו

״אני חושבת שהוא מייצג דעה מאוד ציונית, שחשוב שתישמע בארץ״, אמרה מיכל על פייגלין. ״קודם כל אני מהשומרון, חייתי וגדלתי באזור״. היא מתלבטת גם לגבי בנט, ״כי הוא מציג המון דברים ממש מעניינים חברתית, שוויונית, כלכלית״. אבל בפייגלין היא אוהבת שהוא ״אמיתי עם המקור של הדעות שלו״.

איזה פתק תכניסי בסוף?
״אחליט לפי תחושת בטן״.

בבחירות הקודמות שניהם היו בצבא, ורועי הצביע אז לנתניהו. ״אם לא היינו במצב של מלחמה קיומית על הבית שלנו, כנראה שהייתי מחפש להחליף ממשלה, כי המצב הכלכלי בארץ לא טוב. אנחנו חווים את זה. שנינו מרוויחים ברוך השם יפה, חמסה, ועדיין קשה לחיות פה. אי אפשר בכלל לחשוב על לקנות בית או באמת להתפתח כלכלית. גנים עולים להורים 6,000 שקל בחודש על כל ילד, זה הזוי״.

ועדיין, רועי לא מחפש להחליף ממשלה. ״מערכת הביטחון שלנו לוקחת את כל הכסף של המדינה, וזה בסדר. עד שלא ננצח באמת ניצחון מוחלט, או שנגרום לאיזושהי הבנה בעולם שלא מתעסקים איתנו, אנחנו לא יכולים להוריד את הרגל מהגז״.

״אני מבינה את המקום שצריך שוויון לחרדים, שצריך שוויון לערבים. וזה יפה שיש מגוון, זה חלק מזה שאנחנו דמוקרטיה״. ועל השלום: ״אם משהו ישתנה שם מהיסוד, אז אולי יש תקווה. אבל אני לא רואה את זה״

מיכל, 25, מצביעה לפייגלין

גם השנאה לישראל בעולם, לדבריו, היא לא באשמת נתניהו. ״בתקופת השואה ביבי לא היה. ביבי לא אשם בכל הצרות שלנו. אני לא אומר שהוא טלית שכולה תכלת, אבל תמיד ישנאו אותנו. זה לא קשור אם זה יהיה ביבי או שמאל״. כשהוא טס לחו״ל הוא לא מפחד. ״אני לא סופר אותם ממטר. עצוב לי בשביל המדינה שלנו״. מיכל בעמדה שונה: ״אני חושבת שביבי צריך לקחת אחריות, חד משמעית״.

על 7 באוקטובר?
״על השבעה באוקטובר, ברור״.

מה זה אומר לקחת אחריות? להתפטר?
״לקחת אחריות זה להגיד: אני חלק מהתהליך שגרם לדבר הזה. כולם היו שם. כל מי שישב, גם הוא וגם השב״כ וגם המטכ״ל, כולם״.

על הכסף שהועבר לחמאס לפני 7 באוקטובר רועי אומר: ״בסוף כל ראש ממשלה אחר היה עושה אותו דבר״. מיכל מסכימה: ״לא משנה מי היה יושב במקומו, הוא היה ממשיך להזרים כספים, כי היה רוצה להאמין שיש לנו עתיד איתם״.

ומה עם ״שיר לשלום״, שהתנגן מהרמקול של הדמוקרטים? ״אני לא מאמין בו. ממש לא מאמין בשלום״, אמר רועי. ״הלוואי״, אמרה מיכל. ״הלוואי, אבל זה לא ריאלי. השלום הוא לא ריאלי״, ענה. ״כל הכסף הזה, במקום לבנות ולשגשג… עזה יכלה להיות דובאי שתיים״.

מיכל, מצידה, מבינה גם את מי שמצביעים אחרת. ״אני מבינה את המקום שצריך שוויון לחרדים, שצריך שוויון לערבים. וזה יפה שיש מגוון, זה חלק מזה שאנחנו דמוקרטיה״. ועל השלום: ״אם משהו ישתנה שם מהיסוד, אז אולי יש תקווה. אבל אני לא רואה את זה״.

״רק ביבי יכול לעשות את זה״

רותי, בת 59 מגבעתיים, מצביעה כבר שנים לליכוד. גם הבנות שלה איתה. היא ״מנהלת את החוף״, לדבריה, והייתה הראשונה בקלפי. לים היא הגיעה בבגד ים כחול I VOTE BIBI. ״ביבי מנהיג־על. הוא הרג את נסראללה. הוא גרם לכל האויבים שלנו למות״, אמרה, ואז עצרה: ״יואו, רגע, אני מתרגשת״. 

״אני שרופה על ביבי. ביבי נתן את כל פועלו למען המדינה. את המשפחה שלו הוא שם למען המדינה, את הילדים שלו, את אשתו״.

ומה עם המלחמה?
״במלחמה לא הייתה ברירה. הם גרמו לנו לזה בטבח. אנחנו חייבים לחסל את כל האויבים שלנו. הגענו למסקנה שלא יהיה איתם שלום לעולם. ורק ביבי יכול לעשות את זה״. ומיד אחר כך: ״ביבי אלוף העולם. הוא מדבר מדם ליבו, אכפת לו מהמדינה״.

״תציל אותנו ממה?״

טל, 28, ישבה על דק העץ בטיילת וכבר הצביעה. ״אין לי בעיה להגיד: הצבעתי לגדי [איזנקוט], כי צריך להחליף את הממשלה, כי צריך פה שינוי חזק, כי אני מאמינה בערכים שלו. אני מאמינה לו. ישר, זה בדיוק זה. והוא הולך עם אנשים טובים, שהם לא קיצוניים מאוד״.

בנט וכל אלה?
״כן״.

אישה בת 45 מראשון לציון מצביעה לבנט. ״אני ימנית, בדעות שלי ובמדיניות שלי. אני פשוט חושבת שנתניהו צריך לפנות את הכיסא. צריך לטפל בעוד דברים במדינה הזאתי, ולא לנהל מסע הפחדה״. על הנאום האחרון של נתניהו היא אומרת: ״נאום ההפחדה הזה, שאומר בואו אני אציל אתכם. תציל אותנו ממה? ממה שאתה יצרת?״.

ערבים בקואליציה לא מפריעים לה, ״בסוף 20 אחוז מהאוכלוסייה במדינה הם ערבים״, אבל את מנסור עבאס בממשלה היא לא רוצה. דווקא לגבי החרדים היא אופטימית. ״אני חושבת שבסוף מי שיתקפל זה דווקא הדתיים והחרדים, כי מה שהם מחפשים זה מי שייתן להם תקציבים״. גם בגיוס, לדעתה, ״הם ימצאו איזה יצור כלאיים כזה, פשרה באמצע, שזה ילך קצת קדימה״.

״מוסרי בעיניי להצביע למפלגות ערביות או למפלגות בשותפות ערבית־יהודית, כי זה החזון היחיד שמאפשר לנו לחיות פה בצורה נורמלית, של שלום ותקווה״

מצביעה בת 47, מתלבטת בין המשותפת לדמוקרטים

מה שמטריד אותה הוא מה שלא מטופל. ״כל הפשיעה במגזר הערבי זה לא טוב גם לנו, כמי שחיים פה, כיהודים. כרגע טומנים את הראש בחול ולא מטפלים בכלום. גם לא בעזה. ומה קורה? חמאס שוב מתחזק בעזה״.

איל אקרמן, 30, במקור מקיסריה וכיום תושב נווה צדק, ישב בפיקניק על הדשא עם חברה שלו. למי הצביע לא רצה לומר, ״כי אני גם לא מבין בזה מאוד״. את הפתק הוא תיאר כחידה: ״בחרתי רק אמת בדרך. 'רק' זה בנט, 'אמת' זה הדמוקרטים, 'דרך' זה איזנקוט״. בקלפי, הוא מודה, שם פתק אחד.

זה משפט ששמענו שוב ושוב בחוף: אנשים אמרו שהם ״לא מבינים בזה״, ומיד אחר כך הסבירו בדיוק מה הם חושבים. לאקרמן, למשל, דבר אחד היה ברור: ״צריך להחליף את הקרקס שקורה פה״.

מי הקרקס?
״ביבי, ומי שהוא הביא. סמוטריץ', בן גביר, שרת התחבורה. אנשים לא מקצועיים, שאוהבים סיסמאות יותר מדי״.

ממשלת אחדות עם נתניהו?
״לא כדאי. בחוץ, בחוץ, להוציא״.

למה?
״הוא עמד בראש כל התקופה לקראת השבעה באוקטובר ובזמנו. יש לו אחריות, והוא לא לוקח אחריות״.

״שבעים מדם״

כמה קילומטרים דרומה התמונה מתהפכת. סיבוב בחוף הים של בת ים מגלה עיר מנומנמת. החוף ריק יחסית, ובין המעטים שהגיעו קשה למצוא התלהבות מהבחירות, או מישהו שמוכן לדבר. רוב מי ששוחחנו איתם לא הצביעו, ורבים גם לא מתכוונים להצביע. התחושה שחוזרת בשיחות היא ש״כולם אותו דבר״, ושאין בשביל מה לצאת לקלפי.

בין המבלים בחוף בולטים מהגרים ועובדים זרים, שמנצלים את יום החופש לבילוי בים, הרחק מההמולה הפוליטית. גם ברחובות כמעט אין סימנים ליום בחירות. העיר ריקה משלטי תעמולה, למעט כמה שלטים של נתניהו ליד הקלפיות. לפחות בשעות הצהריים, בת ים נראית כמו עיר שיום הבחירות פשוט חולף על פניה. גם בבחירות הקודמות הצביעו בה רק 50.7 אחוז מבעלי זכות הבחירה, לעומת 70.6 אחוז בכל הארץ.

״זה יום חשוב מאוד, כי אלה הבחירות הראשונות אחרי 7 באוקטובר. גם אם אנחנו לא מסכימים עם הבחירה של אחרים, אנחנו צריכים לאהוב את כל היהודים, את כל האנשים, גם אם יש לנו דעות שונות. עם ישראל חי״

מהגר ממקסיקו, ללא זכות הצבעה

גם בחופי תל אביב היו רבים בלי זכות הצבעה: עובדים זרים מהודו, דיפלומטים אמריקאים והרבה מאוד צרפתים. גבר במשקפיים שישב על מגבת בחול הגיע ממקסיקו, ועדיין אין לו זכות הצבעה. ״זה יום חשוב מאוד, כי אלה הבחירות הראשונות אחרי 7 באוקטובר״, אמר באנגלית. ״גם אם אנחנו לא מסכימים עם הבחירה של אחרים, אנחנו צריכים לאהוב את כל היהודים, את כל האנשים, גם אם יש לנו דעות שונות״. ואז, בעברית: ״עם ישראל חי״.

״לא נהיה פה״

חופי תל אביב משכו אליהם היום הורים רבים, ובאופן חריג גם נשים חרדיות שהגיעו עם ילדיהן לבלות בחופים ללא הפרדה. שתי אחיות חרדיות מבני ברק בחרו בחוף הדולפינריום. ביישניות, מצטדקות, הן אמרו שהן מעדיפות לא להתראיין. ״אנחנו לא מבינות בזה״, השיבו כמעט אוטומטית. אבל כששאלנו אם הן הולכות להצביע, התשובה הייתה כן. הן הגיעו לחוף צ'רלס קלור עם ילדיהן הפעוטים. כל אחת אחזה בתינוק, וכל תינוק אחז בבקבוק, לאורך כל הראיון. מהר מאוד התברר שהן ״מבינות בזה״, ועוד איך.

״חיל האוויר לא מתאים לחרדים. מבחינתי, זה שהוא יושב ולומד, ככה הוא תורם את חלקו לעם ישראל. אנחנו לא מקבלים שום דבר מהמדינה. אם המדינה לא תאפשר לנו את אורח החיים שלנו, אז לא נהיה פה״

חרדית, מצביעה ליהדות התורה

שתיהן מצביעות ג', כלומר יהדות התורה. מבחינתן אין בכלל שאלה. הצעירה מביניהן, בת 27, מסבירה: ״אין לי זמן להתעסק בזה, אני עסוקה מדי, עם שני תינוקות ועבודה. אני רוצה מישהו שייצג את הציבור שלנו. בעלי אברך בכולל, הוא עריק היום, והחיים שלנו ממש קשים. אנחנו לא יכולים לשלוח את הילדים למעונות, לא לזכות בדירה במחיר למשתכן. הוא לא יכול לנסוע ברכב, כי אם שוטר יבדוק לו תעודת זהות, הוא ילך לבית סוהר. ואני לא יכולה להיות בלי בעל אפילו יום אחד. הבת שלי הייתה מאושפזת בבית חולים, ואפילו לשם הוא לא נסע ברכב״.

את חושבת שיהדות התורה יעזרו לך עם זה?
״אני יודעת שזה יותר טוב ממשהו אחר״.

למה בעצם הוא לא מתגייס, כשיש כזה מחסור בחיילים?
״הוא לא יודע להחזיק רובה ביד. הוא לא הוכשר לזה, הוא גדל לתורה. הוא גם לא יודע לתקן דברים בבית. זה לא הולך ביחד. התפקיד שלנו כאן זה תורה. שירות בצבא לא מתאים לאורח החיים שלנו״. לדבריה, המסלולים שהצבא מציע לציבור החרדי לא מתאימים. אבל בפועל היא מודה שהחשש הוא ״שהם ייחלשו״, כלומר שיעזבו את הדת.

השיחה מתגלגלת למחירי המעונות. בגלל הסנקציות על בעלה העריק, האחות הצעירה משלמת 2,000 שקל בחודש למעון פרטי, בלי הזנה, משמונה עד אחת, שבו גננת אחת על 12 ילדים. האחות הבכורה משלמת 1,600 שקל למשפחתון מפוקח, מ-7:30 עד 16:30, עם חמישה ילדים בקבוצה. כשאנחנו אומרות לה שבציבור החילוני אפשר רק לחלום על מחירים כאלה, היא משיבה שגם אצלם יש מעונות מפוקחים, אבל מעטים, ושהתנאים אצל החילונים טובים יותר.

״בעלי אברך בכולל, הוא עריק היום, והחיים שלנו ממש קשים. אנחנו לא יכולים לשלוח את הילדים למעונות, לא לזכות בדירה במחיר למשתכן, והוא לא יכול לנסוע ברכב, כי אם שוטר יבדוק לו תעודת זהות, הוא ילך לבית סוהר״

חרדית בת 27, מצביעה ליהדות התורה

האחות הבכורה, אמא לשלושה, מורה בתיכון ובעלת עסק עצמאי. כשהיא נשאלת מה היא חושבת על גיוס חרדים לנוכח המחסור בלוחמים, היא אומרת שהיא ״לא מתעסקת בזה״. ״בעלי אברך, לא עריק. הוא קיבל פטור בגלל הגיל. מגיל 5 הוא יושב ולומד תורה, כל יום, כל היום. ככה הוא גדל. אני לא יודעת מה הפתרון. יש לי בני דודים שהלכו להתגייס לחשמונאים. אחד מהם ארזו שוקו ולחמנייה כל יום. השני לא הצליח להחזיק רובה, והעיפו אותו תוך חודשיים. בעלי לא יכול להחזיק רובה״.

גם בעלי לא יכול להחזיק רובה, אז הוא שירת בחיל האוויר.
״חיל האוויר לא מתאים לחרדים. מבחינתי, זה שהוא יושב ולומד, ככה הוא תורם את חלקו לעם ישראל. אנחנו לא מקבלים שום דבר מהמדינה. אם המדינה לא תאפשר לנו את אורח החיים שלנו, אז לא נהיה פה״.

לאן תלכו?
״לארצות הברית״.