איך מודדים ייצוג מגדרי? לא באמצעות רשימת מלאי של נשים

לפני כמה שבועות התברכנו ברשימות סופיות של המפלגות לבחירות לכנסת ה-26. מכיוון שאנחנו חיים בתקופה שבה מפלגות אינן מצהירות בפומבי על המצע שלהן ואין שקיפות לגבי הליכי קבלת ההחלטות, אנחנו כקהל בוחרים נאלצים לקרוא בעלי התה ולנסות להבין מה האסטרטגיה של המפלגה ומה ההעדפות הפוליטיות שלה לפי המועמדים ברשימה. הדבר היחיד שמפלגות מרגישות צורך להבהיר בפומבי הוא מה הן לא. להציע רעיונות, חזון ודרכי פעולה – זה לא מתאים לעידן האינטרנט, שבו טיב התוכן נקבע לפי רמת הוויראליות. לכן מתפרסמים כל מיני מאמרים ותרשימים שמצביעים על מספר הנשים ברשימות ומכריזים על אי שוויון בייצוג הפוליטי. אבל זה ניתוח לא מועיל. מצבן של הנשים בישראל גרוע, ובמקום להנגיש מידע שמשקף את המצב הקיים, אנחנו נהנים יותר מפוסטים שמטרתם העיקרית היא לאפשר לכותב או לכותבת לעשות מופע של פמיניזם.

מה המספר לא מספר

ניתוח פוליטי של המפלגות על סמך ממד שטחי של נוכחות א.נשים מזהויות שונות לא באמת נותן לנו הרבה מידע. כרגע יש בין 28 ל-32 נשים במקומות ריאליים ברשימות לכנסת. מה שהמספר הזה לא מספר הוא כמה מועמדות היו שלא הגיעו למקומות ריאליים; לאילו מפלגות יש מכסה או הבטחת ייצוג; כמה מהנשים במקומות הריאליים חדשות וכמה ותיקות; ומהי החלוקה האידיאולוגית ביניהן. וכל זה ביחס לשנים קודמות וביחס לייצוג הפוליטי של נשים בעולם.

מתוך 38 המפלגות שמתמודדות בבחירות לכנסת ה-26, רק למפלגה אחת יש מכסה לנשים: אל־תג׳מוע/בל״ד

לכנסת ה-25 נבחרו 29 נשים, המהוות 24 אחוז מחברי הכנסת, כך שככל הנראה גם בזו הבאה לא יהיה גידול משמעותי במספר חברות הכנסת. ראוי לציין גם שאלו תוצאות דומות מאוד לבחירות בעשר השנים האחרונות, שבהן נע מספר הנשים הנבחרות בין 28 ל-30, לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה ואתר הכנסת. בהשוואה בין־לאומית ישראל נמצאת מתחת לממוצע העולמי – 27 אחוז מחברי הפרלמנטים בעולם הם נשים – ומדורגת במקום ה-95 מתוך 181 מדינות, לפי נתוני האיחוד הבין־פרלמנטרי. כמה ממדינות המזרח התיכון ממוקמות מעל ישראל ברשימה, כך שאולי כדאי לנו להתנשא פחות על השכנים שלנו. קצת צניעות לשנה החדשה.

בלי מכסה ובלי שקיפות

הקונצנזוס בקרב מומחים וחוקרים הוא שהתנאי החשוב ביותר לגידול במספר הנשים בבתי מחוקקים הוא קיומה של מכסה ויישומה. מתחילת שנות ה-90 התרחב מאוד השימוש במכסות לנשים, בחקיקה או בהחלטה פנימית של המפלגות, וזה תרם לגידול עצום במספר המחוקקות. בישראל, לעומת זאת, רק בסוף שנות ה-90 החלה עלייה עקבית במספר הנשים. פרופ׳ עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מפרסם מאז 2013 דוחות ומאמרים על חשיבות יישום המכסות, ומרכז המחקר והמידע של הכנסת מפרסם כבר שנים דוחות על הייצוג המקרטע של נשים בישראל. מתוך 38 המפלגות שמתמודדות בבחירות לכנסת ה-26, רק למפלגה אחת יש מכסה לנשים: אל־תג׳מוע/בל״ד. למיטב ידיעתי, אף מפלגה אחרת לא יישמה מכסה או מקומות שמורים לנשים. אמנם בכמה מפלגות חצי מהמועמדים ברשימה הם נשים, אבל לא מצאתי מידע שמראה שהופעל הליך מכוון להבטחת ייצוג נשים. בנוסף, נראה כי יש קשר בין שילוב מספר גדול יותר של נשים ברשימה והיחלשות אלקטורלית של המפלגה: מבחינה אלקטורלית, המחיר של שילוב נשים עולה על התגמול. מפלגות אינן מרגישות צורך להצהיר על הדרך שבה נקבעות המועמדויות ומגויסים המועמדים, או להיות שקופות לגביה, וזה צריך להטריד אותנו.

עצמאות בתי המשפט אינה המדד היחיד להיחלשות הדמוקרטיה. גם חוסר השקיפות של נבחרים ושל תהליכים פוליטיים מונע מאזרחים לדעת ולפעול באופן דמוקרטי.

אובדן עצום של ותק

היעדר ייצוג מובטח מאפשר למפלגות להדיר נשים ולהמשיך לקיים תהליכים פנימיים מפלים ומדירים. אמנם כ-30 נשים נמצאות ברשימות במקומות ריאליים, אבל לפי הנתונים שלי היו יותר מ-100 מועמדות פוטנציאליות בכ-15 המפלגות שסביר שיהיו להן נציגים בכנסת. שבעים הנשים שלא הגיעו למקומות ריאליים הופיעו כולן באתרי המפלגות שלהן ובפרסומי הקמפיין כחלק מה״נבחרת״. כמעט רבע מ-70 הנשים שנותרו במקומות לא ריאליים, או שפרשו כשהבינו שלא ישובצו במקום ריאלי, כיהנו בכנסת ה-25. זה אובדן עצום של ותק, במוסד שבו ותק הוא כוח פוליטי. מבין 30 הנשים במקומות הריאליים, 12 כיהנו בכנסת ה-25. בקואליציה בהובלת נתניהו, אם תקום, יהיו חמש נשים בעלות ותק, ובקואליציה בהובלת האופוזיציה יהיו ארבע. לא ספרתי את הגברים בעלי הוותק בקואליציות האפשריות, אבל אני מרגישה בנוח לומר שבסבירות גבוהה מספרם גבוה יותר. אי שוויון בוותק מחליש את היכולת של נשים בכנסת להיות שחקניות משמעותיות. לאייזנקוט יש מועמדות מרשימות עם ניסיון בממשל, במשרדי הממשלה או בשלטון המקומי, אבל רק אישה אחת ברשימה שלו כיהנה בכנסת האחרונה: אורית פרקש־הכהן.

נשים בכנסת וברשימות מודרות משום שהן נחשבות לנציגות הבלעדיות של נשים, והמפלגות מטילות עליהן לבדן את האחריות לייצג נשים

מבחינת ייצוג של נשים מאוכלוסיות מוחלשות יש עלייה נכבדת של נשים מעדות המזרח בעשרים השנים האחרונות, למרות שרובן שימשו בתפקידים בכירים במוסדות ״גבריים״ כמו צה״ל, מוסדות ביטחוניים אחרים, היי טק, ועיתונות. בעוד לפני הגשת הרשימות ניתן היה למנות ארבע מועמדות אתיופיות, בדיעבד התברר שאף אחת מהן לא שובצה במקום ריאלי. מאז 1949 רק אחת עשרה נשים פלסטיניות היו חברות כנסת, כאשר הראשונה נבחרה ב-1999 מטעם מרצ, חוסניה ג'בארה. כרגע לפחות, מספר חברות הכנסת הפלסטיניות גם יישאר יציב כאשר שתיים במקומות ככל הנראה ריאליים – ד"ר מהא כרכבי סבאח במקום ה-8 במשותפת, ואימאן ח'טיב יאסין במקום ה-5 ברע״מ. שילוב סגלוביץ' דחף את חברת הכנסת המכהנת ח'טיב יאסין, למיקום לא ריאלי ברשימה.

כמעט רבע מ-70 הנשים שנותרו במקומות לא ריאליים כיהנו בכנסת ה-25. זה אובדן עצום של ותק, במוסד שבו ותק הוא כוח פוליטי

במחקר ההשוואתי על נשים בבתי מחוקקים יש סימוכין רבים לטענה שנשים מייצגות את האינטרסים של נשים. המחקר שלי על הכנסת מראה שחברות כנסת מחוקקות יותר בהקשרים מגדריים, וככל שהן נמצאות בכנסת זמן רב יותר, הן מתמקדות יותר ויותר בחקיקה מגדרית, בלי קשר לשיוך המפלגתי. המחקר של רעות איצקוביץ׳־מלכה ואודליה אושרי מראה שנשים בכנסת חוות הדרה כקבוצה. כלומר, נוכחות של נשים והצעות חוק מגדריות אינן מוכיחות היעדר הדרה או שוויון מגדרי. אבל המחקר כן מוכיח שזה משנה אם יש נשים או לא, כי מי שמדגישות את האינטרסים של נשים הן חברות הפרלמנט. רוב הנשים במקומות הריאליים הן ממפלגות המרכז (18), שבע במפלגות הימין, חמש במפלגות השמאל ושתיים במפלגות הפלסטיניות – אבל כולן, בלי יוצא מן הכלל, יציעו יותר הצעות חוק שקשורות לנשים מאשר חברי המפלגה שלהן.

נשים בכנסת וברשימות מודרות משום שהן נחשבות לנציגות הבלעדיות של נשים, והמפלגות מטילות עליהן לבדן את האחריות לייצג נשים. אז כן, יש ייצוג נשים בישראל, אבל התהליך אינו שוויוני, המוסדות אינם שוויוניים, והיחס אינו שוויוני.

ד״ר נועה באלף היא חוקרת מגדר ואתניות במזרח התיכון באוניברסיטת אינדיאנה.