ליאור שליין יוצא למלחמת השכנוע חמוש בפרקטיקה, את המוסר הוא משאיר בנשקייה

ב-27 באוקטובר ייגשו לקלפי יותר מחצי מיליון בעלי זכות בחירה שלא היו בפנקס הבוחרים בבחירות הקודמות, רבים מהם בני הגיל של הנערים שליאור שליין פוגש בכיתות ובמכינות, ושומעים ממנו למה לא כדאי לגרש את הערבים: לא כי זה לא מוסרי, אלא כי זה לא יעבוד. שליין מסתובב כבר חודשים ארוכים בכל הארץ ונפגש עם נערים ישראלים, בפרט כאלה המיועדים בקרוב לשירות צבאי – בבתי ספר תיכוניים, בתנועות נוער ובמכינות קדם צבאיות. בסרטונים הקצרים שהוא מפרסם מתוך השיחות שהוא מקיים עם הנוער הישראלי, עולות באופן קבוע סוגיות שנוגעות לנושאים הבוערים בפוליטיקה הישראלית – גיוס חרדים, הפרדת דת ומדינה, ומעל הכל – הסכסוך הישראלי־פלסטיני (או כפי שרבים מהנערים אולי היו מכנים זאת בנונשלנטיות מעוררת דאגה – בעיית הערבים במדינה). ומדי פעם, כשנאמרת אמירה קיצונית – מה טוב – היא גם הופכת ויראלית.

שליין כנראה גם רואה בעצמו נציג של המחנה הליברלי בגוב האריות. הוא מנסה להשפיע על הנוער הישראלי בדיבור כריזמטי ובלתי־מתנצל, ולהסביר – במונחים פרקטיים בלבד – מדוע הצדק איתו. למרבה הצער, הפרקטיקה – אפעס, במדינה שבה השר הממונה על המשטרה מסתובב עם סיכה בצורת חבל תלייה – לא מעניינת אף אחד. במדינה מתוקנת בנינו היו מחונכים על פי ערכים דומים ואמות מידה מוסריות שהיו משתקפות גם בחוקה של המדינה. גם בהינתן ההבדלים המובנים בין בני אדם וסדרי עדיפויות שונים במקצת בין ערכים, הפרקטיקה – באידאל כזה – היא הדבר העיקרי שהיינו יכולים להתווכח עליו. במקום לשמוע פוליטיקאים מפרשים בראות עיניהם את ״המוסר היהודי״, היינו שומעים אותם מדברים על ״היעילות היהודית״ (מהסוג שמפתח עגבניות זעירות ואפליקציות ניווט, ולא זה שמתחרה בשריפת עצי זית למאה מטר). אבל שליין, מסיבותיו שלו, בוחר להשאיר את המוסר מחוץ למשחק – מוסר שנועד לא רק לנקות את מצפונם של אנשים כמותו, אלא גם לסדר את ה״טוב״ וה״רע״ בחברות אנושיות שונות במערכת ערכים אחת.

אין בזה ״הוק״

ב-15 בספטמבר פרסם שליין סרטון בכותרת ״שיחה מדאיגה שכדאי שתראו״. הסרטון, כמובן, מגיע מיד לנקודת ההסלמה: הרי אין סיבה שנשמע מה יש לנוער להגיד כל עוד אין בזה ״הוק״. שליין שואל נער שמצטלם כשפניו מוסתרות למחצה: ״חיים פה המון ערבים, הם אזרחים, כמוני כמוך, מה תעשה איתם?״ – והנער משיב: ״אני אהרוג אותם, תן לי סכין, אני ארצח אותם. תעודת זהות לא צריכה להיות לכל ערבי פה״. רוב הרשת, כמובן, הזדעזעה מהדברים, וכך גם בני משפחתו של הנער, מוריו וראש המועצה האזורית שבה הוא גר. הם ביקשו משליין להסיר את הסרטון, והוא הסיר אותו, כפי שמסר בהבהרה שפרסם אחרי המחיקה. וגם אם נשים בצד את העובדה, או לכל הפחות את התקווה, שמדובר בנער שוליים, שצריך להיות מטופל באופן אישי על ידי מערכת החינוך, ולא בתופעה חברתית הולכת וגוברת – תגובתו של שליין, שפונה לליבו הפרקטי של הנער במקום למוסרי, היא דווקא זו שראויה לתשומת לב ציבורית.

״אבל אתה הרי יודע שזה לא פתרון״, משיב שליין באורך רוח, ״אני עוזב עכשיו עניינים של מוסר או של חוק – אבל אתה חושב שהפתרון הזה שלך יצליח?״. וזו לא הפעם הראשונה ששליין משיב באופן דומה. בסרטון שפרסם ב-25 ביוני בשם ״לגרש מהארץ את כל הערבים!״ משוחח שליין עם נערים מתנועת הצופים. אחד הנערים מצדיק באופן מוחלט ומצער את הקליקבייט יוצא הדופן שניתן לסרטון ומציע לגרש את כל הערבים ממדינת ישראל. ושליין – שומר החוק המוסרי, הכריזמטי וחד המחשבה – משיב: ״עזוב רגע לא מוסרי… תן לי לגלות לך משהו, ספוילר: זה לא יקרה – כי זה לא חוקי, כי זה לא מוסרי, כי זה לא אפשרי״.

צבא של אומרים ואמירות

כמה חודשים קודם לכן, ב-7 בינואר, פרסם שליין סרטון נוסף באופי דומה, ״ליאור ונערי הגבעות״, ארוך יותר (23 דקות) ובלי צורך בקליקבייט קיצוני, שכן שיחה של קומיקאי תל אביבי עם נערי גבעות היא כשלעצמה מתכון טוב ללייקים. בשני הסרטונים האחרים התעמת שליין עם טענות בודדות, ספק קיצוניות ספק פרובוקטיביות. כאן הוא מתמודד עם צבא של אומרים ואמירות שמקוממים בקלות את הציבור ששליין מייצג בגוב האריות. מסביר שליין לנערים, ובהם גם מחנכם, שלוקח חלק פעיל בשיחה: ״להחזיק עוד חווה ועוד שטח, ללכת לחווארה ולהציק לפלסטינים או להרביץ לפלסטינים או לגנוב לפלסטינים – לא ישכנע שלושה מיליון איש לקום ולעזוב את הבית שלהם, גם אם כרגע נורא רע להם – לא יקרה. אני לא אומר לכם ׳לא מוסרי, לא חוקי׳ – לא יקרה!״

הציבור הליברלי לא חייב להשתמש ביהדותו כדי להצדיק את מערכת המוסר שלו, אבל אם לוחמיו ימשיכו לנסות להתעמת עם הפרקטיקה בלבד, מדובר בקרב אבוד מראש

איני מתיימר לבחון את מידת ההשפעה של פעילותו של ליאור שליין על הנוער הישראלי. אך נדמה שהיא משקפת נאמנה את תמונת המצב: המוסר היהודי רחוק מלהיות קונצנזוס בחברה הישראלית, ויהודים שונים משתמשים ביהדותם כדי להצדיק אמות מוסר שונות. הציבור הליברלי לא חייב להשתמש ביהדותו כדי להצדיק את מערכת המוסר שלו, אבל אם לוחמיו ימשיכו לנסות להתעמת עם הפרקטיקה בלבד, מדובר בקרב אבוד מראש.

רז בזק הוא כותב עצמאי וסטודנט, ועוסק בתרגום מערבית ובמחקר המזרח התיכון