תחת הבטחות נקם, אישרה אתמול ממשלת ישראל ברוב של 62 מול 48 את מה שהיא מכנה "חוק עונש מוות למחבלים" שמתפקד בפועל כמנגנון הוצאה להורג לערבים. תוך קביעה של יוזמיו ש"אין דבר כזה מחבל יהודי". השימוש בהגדרה העמומה של "פגיעה בתקומת העם היהודי" אינו מקרי, ונועד להשאיר לממשלה גמישות שתאפשר לסמן כל פלסטיני כמטרה, ובאותה נשימה להפוך את הגרדום לכלי פוליטי כנגד כל מי שיעז להתייצב נגד המשטר.

אין איך ליפות את זה, בקובעם את עונש המוות, שהיה נתון לשיקול דעת השופטים, כעונש חובה (Mandatory Death Penalty) נועד לקבע את מרחב הטעות שקיים בכל מדינה שהפעילה או מפעילה עונש מוות. אלא שהממשלה לא מחפשת צדק, היא מחפשת פתרון סופי שכן מדובר הוא מתפקד כתשתית ביורוקרטית לרצח בחסות המדינה. הוא שולל מהשופטים את שיקול הדעת, מונע מהמפקד הצבאי להמתיק את העונש, וקובע לוח זמנים של 90 יום לביצוע בתלייה. 

בזמן שהציבור מוזן באשליה שהוא מקבל את "ליטרת הדם" עבור ה-7 באוקטובר, קריאה פשוטה של הנוסח הסופי מבהירה: בישראל אין ענישה רטרואקטיבית, והחוק הזה לא יחול על מחבלי הנוח'בה. הוא כן יהפוך כל פלסטיני ליעד, כל חטוף בשבי למטרה חיה שמתמקחים עליה מול חבל התלייה, וכל קצין צה"ל בבית דין צבאי ליעד מבוקש בהאג.

גרדום לפני צדק

רגע לאחר שעבר החוק כבר הוגשו עתירות לבג״ץ מטעם עאדלה, הוועד נגד עינויים, המוקד להגנת הפרט, רופאים לזכויות אדם, חה״כ עאידה תומא סלימאן (חד״ש), אחמד טיבי (תע״ל), ח״כ אימן עודה (חד״ש) וכן מטעם האגודה לזכויות האזרח. ח"כ גלעד קריב (הדמוקרטים) הודיע כי יגיש עתירה נוספת יחד עם מכון זולת וקול רבני לזכויות אדם.

העתירות שהוגשו חושפות כי החוק החדש אינו רק אכזרי, אלא מעגן "קונספציית אפרטהייד" בתוך ספר החוקים. לטענת העותרים, החוק יוצר הפרדה גזעית מובנית: הוא נתפר כדי לחול על פלסטינים בלבד – הן דרך בתי הדין הצבאיים בגדה והן דרך ניסוחים פוליטיים כמו "פגיעה בתקומת העם היהודי" בחוק העונשין, ומחריג בפועל יהודים המבצעים עבירות זהות. מעבר לאפליה, העתירות מדגישות כי הכנסת חרגה מסמכותה בכך שחוקקה עבור הגדה המערבית, שטח שבו היא אינה הריבון, מה שמהווה סיפוח דה-פקטו והפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ואמנת רומא.

העתירות תוקפות את המנגנון שהופך את הרצח ל"חובה" ושולל את עצמאות השפיטה. החוק מונע כל אפשרות לתיקון טעויות משפטיות או להוכחת חפות. החוק גם קובע כי "גורם מוסמך" הוא זה שיבצע את הליך ההמתה, והוא שיקבע את המוות. סעיף שמהדהד את סירובם של רופאים בישראל לקחת בהוצאות הממשלתיות להורג. המדינה יודעת שרופאים יסרבו להיות תליינים, ולכן מסמיכה אנשים חסרי הכשרה לוודא הריגה, רק כדי לספק את יצר הנקמה.

העותרים מפריכים את טענת ההרתעה באמצעות חוות דעת מומחים ועדויות של גורמי ביטחון, וקובעים כי מדובר בחוק שתכליתו היחידה היא נקמה גזענית. בשל הפגיעה האנושה והבלתי הפיכה בזכות לחיים ובהליך הוגן, דורשים הארגונים מבג"ץ להוציא צו ביניים דחוף שיעצור את פס הייצור של הגרדום הממשלתי. בית המשפט העליון החליט אתמול (ג׳) כי המדינה תידרש להשיב לעתירות ולבקשה לצו ביניים עד ל-24 במאי. המשמעות היא שבג"ץ מעניק לממשלה שהות של כמעט חודשיים להצדיק את החוק, בזמן שהמכונה הבירוקרטית כבר מוכנה לעבודה. השופט יחיאל כשר הוסיף כי "לא מצאתי להורות על מתן צו זמני". רמז מתרים לאלו שסומכים על בג״ץ שיציל אותם מהבושה תחת משטר הוצאות להורג מבוסס גזע. אם הציבור לא יציב קו אדום, בג״ץ לא יתערב בחקיקה.

עונש מוות לערבים

ההצבעות על חוק עונש המוות התקיימו ממעמקי מקלט הכנסת שהוסב לאולם מליאה מאולתר כשהדגלים מוקרנים על הקיר. רק בודדים מחו בחוץ, תחת איום הטילים. בפנים, בזמן שלימור סון הר-מלך הביטה בראש הממשלה בעיניים מעריצות ואמרה "אני לא אשכח לך את זה, אני יודעת מה זה דרש ממך", בן גביר כבר עבר לחלק סוכריות ולפתוח שמפניות. המופע הגרוטסקי לא היה חגיגת ניצחון פוליטית, אלא טקס חנוכת  השלב הרצחני בהפיכה המשטרית.

מבחינתם, החוק הוא דרך לעקוף את ״מטרד היועמ"שית והפרקליטות״, והרי זו הייתה מטרתה של ההפיכה מלכתחילה – להכניס את המוות והגזענות לספר החוקים. לכונן את מדינת ישראל ברוח עיוותי ההלכה שניסחה המוטציה הרוחנית שנקראת הציונות הדתית ״ברירת המחדל היא עונש מוות חובה״, הצהיר בן גביר מעל הדוכן. "הכלל הוא עונש המוות, החריג הוא מאסר עולם". 

אין החוק אלא הגרסה הפרלמנטרית למחבלים היהודיים ממדרשתם של ברוך גולדשטיין את עמירם בן אוליאל, מבית היוצר של ״אין חפים מפשע בעזה״. הרי זה לא שחוקקו עונש מוות לערבים בגלל אמונתם היוקדת בערך החיים, אבל רק של יהודים. הם יודעים היטב שבאותה נשימה לספר החוקים נכנס במובלע גם עונש מוות ליהודים שיוקרבו על מזבח ארץ ישראל השבורה.

רצף משפטי ״המחץ״, שנדמה כי יצא מסדנת קופירייטינג שיקומית בכלא מעשיהו, נמשך גם בתום הדיון. ״עשינו היסטוריה״, כתב בפוסט הניצחון שפרסם ברשתות החברתיות. לא היו שם שליפות מהמותן, הכל תוכנן בקפידה. בדרכו אל סקרי המנדטים של החג הוא לא התכוון לוותר על אף פאנץ׳  או פלטפורמה, כולל שיחת טלפון מוקלטת שקיבלו למחרת מאות אלפי ישראלים. 

עונש מוות ליהודים

״מעתה תדע כל אם ביהודה ושומרון שאם הילד שלה יצא לרצוח דינו לגרדום", אומר ״היסטוריה״ אך מסמן את העתיד לאור חזונם של נציגי ״עוצמה יהודית״: לא ביטחון, לא שקט, לא חיים. הם הרי זקוקים למחבלים עתידיים כדי לקטוף את הפירות. לשם כך הם גם מוכנים להקריב יהודים, ובלבד שיזכו לתלות ערבים. וזה הרי לא צריך להפתיע איש, שכן ביסודו זהו חוק שבא לתת מענה לבעיה דמוגרפית, לא משפטית. ובטח לא ביטחונית.

אין הוא אלא הגרסה הפרלמנטרית למחבלים היהודיים ממדרשתם של ברוך גולדשטיין את עמירם בן אוליאל, מבית היוצר של ״אין חפים מפשע בעזה״. הרי זה לא שחוקקו עונש מוות לערבים בגלל אמונתם היוקדת בערך החיים, אבל רק של יהודים. הם יודעים היטב שבאותה נשימה לספר החוקים נכנס במובלע גם עונש מוות ליהודים שיוקרבו על מזבח ארץ ישראל השבורה. זה גם נאמר ע״י גורמי הביטחון בדיוני הוועדה על נוסח החוק. בעולם ההזיות המשיחי ״היסטוריה״ זה מושג נזיל, אך דווקא העתיד תמיד קבוע: מוות, חורבן, וחגיגה על הדם של יהודים ופלסטינים בין הנהר אל הים.