בשבוע שעבר, במהלך סיקור של אירוע מתגלגל בח'רבת א-טוויל שבגדה המערבית, נחשפתי שוב למנגנון הכיבוש האלים בשיאו: קטינים מתנחלים מפעילים אלימות פיזית כלפי פעילי נוכחות מגינה ומציקים לפלסטינים בשטחים פרטיים. כל זה קרה בשבת קודש כמובן, בסיוע של חיילי הגמ"ר רעולי פנים, אך כשהרוחות סביב האירוע המרכזי נרגעו מעט החל אירוע אחר, מטריד לא פחות.

לשטח הפתוח הגיעו שני ילדים כבני עשר. אחד מהם היה מהקטינים שהכו את פעילי השמאל רגע לפני, שזיהיתי בגלל פצע טרי ליד אחת העיניים שלו, עדות לאלימות אחרת שחווה או הפעיל בעצמו. את הילד השני רבים מהפעילים מכירים מאירועי אלימות אחרים בגדה, בהם הוא קילל, נופף בגז פלפל ואיים ב״השפרצה״ – ריסוס של גז בשפת האיומים של המבוגרים שסביבו.

העיניים שלהם היו מכווצות וזועמות. הם לבשו קפוצ'ונים כהים שהסתירו את מצחם, מכנסי דגמ״ח ונעלי עבודה מאובקות. איתם היה עדר עיזים שהם הכו מדי פעם, והם היו חמושים במקלות עץ ואולרים צבאיים. הם התגאו שהם לא הולכים לבית-הספר. ״מה שאנחנו עושים יותר חשוב״, הם קבעו. מבחינתם, זו שגרת החיים. 

שניהם מוכרים היטב לפעילי השמאל, לפלסטינים ולחיילים באזור, ואחד מהם הוא בנו של "ארכי-מתנחל" ידוע, אחד שאוהב לתבוע את כל מי ״שמתעסק״ עם הבן שלו, ובמיוחד אנשים שמתעדים אותו מכה חפים מפשע. כשהפעילים ניסו לחצוץ בין הילדים לבין עדרי הכבשים של הפלסטינים בניסיון למנוע חיכוכים, שלף הילד טלפון והתקשר לאביו. השיחה ארכה חצי דקה, ובסיומה הילד נותר במקומו, באופן שהבהיר כי קיבל מאביו הנחייה להישאר במקומו. ואז התחיל לרדת גשם. 

בין איו״ש לאשקלון

הילדים עמדו לבדם, במרחב פתוח ומקפיא תחת שמיים של מלחמת טילים, עם לבוש דק מדי לרוח הבקעה המצליפה. "לא קר לכם?״, שאלתי כמעט אינסטינקטיבית. ״אולי תלכו הביתה להתחמם?". הם הסתכלו עליי בבוז וסיננו: "שתקי". זו הייתה תמונה אכזרית ומזוקקת של הזנחה הורית, שלרגע הרגישה כמו סצנה תנ"כית של עקדת יצחק גרסת ימינו: האדמה היא המזבח והילדים הם יצחק – נשלחו על ידי הוריהם אל איתני הטבע וסכנות המלחמה.

האלימות המופנית החוצה, כלפי הקהילות הפלסטיניות והפעילים בשטח, הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף המדמם של הגדה. אבל שם, בתוך הבוץ התובעני והקור המקפיא, נחשפת גם אלימות מסוג אחר – כזו המופנית פנימה, כלפי ילדי המתנחלים.

הם לומדים שיעור אלים בכוח ובשליטה, אך מצויים בעצמם במצב של חוסר הגנה בסיסי. הם נעים במרחב שמעניק להם כוח מדומה, שבא לידי ביטוי ביכולת לקלל ולהכות, לשאת מוט או להנהיג עדר, אבל אותו מרחב שולל מהם את הזכות הבסיסית ביותר לילדים – הזכות להגנה וביטחון. הפרויקט האידיאולוגי טורף במובן הסימבולי לא רק את ילדותם של הילדים הפלסטינים במרחב, אלא גם את זו של ילדיו שלו, והופך הזנחה הורית לחלוציות מקודשת.

לא קטין, נכס אסטרטגי

בניגוד לאזורים שבהם המדינה מפעילה פיקוח אינטנסיבי על בסיס מוצא אתני ומעמדי, עד כדי הוצאת ילדים מבתיהם בטענה ל"חוסר מסוגלות הורית", מרחבי הפרא של המאחזים והחוות בגדה המערבית זוכים לחסינות מוחלטת. ילד בן עשר שמסתובב לבדו בלילות עם מוטות עץ, אולרים או גז פלפל, פוגע בתשתיות פיזיות ומפעיל אלימות מתמשכת כלפי סביבתו, היה מדליק את כל הנורות האדומות של רשויות הרווחה בפריפריה הגיאוגרפית או החברתית. מה שמסומן בכל מקום אחר כהזנחה פושעת נטמע באיו״ש בתוך נורמה של נטילת החוק לידיים.

למרות שתנאי המחייה במאחזים ובחוות גובלים בהזנחה וסיכון חמורים, רשויות הרווחה והאכיפה בוחרות בסטנדרט כפול, ומתעלמות מדיווחים חוזרים של פעילים ואנשי ונשות מקצוע. אדרבא, בעבור משימת העל המערכת לא רק מעלימה עין מהילדים, היא מעודדת הגעה של קטינים נוספים מבחוץ: מדי שנה מוזרמים מיליוני שקלים לעמותות המפעילות מתנדבים בחוות חקלאיות ובמאחזי רועים בגדה. הכספים מגיעים מהמדינה ומקק״ל, שהשקיעו מיליוני שקלים בתמיכה בנוער בסיכון שמוצא "בית" במאחזים, והם בתמורה – משתמשים בו כחומר בעירה.  

אבל עוד לפני שהמדינה מעלימה עין, ההורים הם אלו שבוחרים להפקיר את ילדיהם בחזית. בספר החוקים הלא-כתוב של הגדה המערבית, הילד אינו קטין הזקוק להגנה, אלא חלוץ ולוחם מן המניין. למעשה, היותו קטין היא שהופכת אותו לנכס אסטרטגי המצדיק את מחיקת ילדותו. במרחב האלים גילו הצעיר הופך נשק: הוא אינו חשוף לסנקציות פליליות רגילות, החוק אוסר לצלם את פניו, וכל תגובה פיזית כלפי אלימותו תמותג מיד כהתעללות בחסר ישע. 

חייל ללא מדים

הילדים משמשים כחוד החנית של האלימות בשטח, בעוד הוריהם משתמשים בהם כמכשיר פוליטי חסין ביקורת באמצעות המערכת המשפטית. כך למשל באחד המאחזים בסמוך לקהילת ראס אל עין שגורשה – מתגורר קטין שעל פי עדויות שלח ידיו לחזה של פעילות והכה אחת מהן בראשה. הוריו מנהלים תביעת השתקה נגד פעילים שתיעדו את בנם מכה אותם.

הילדים הללו הם קודם כל תוצר של מערכת ערכים פנימית, בה הריבונות על הקרקע הוכרעה על ידי הוריהם כערך עליון, וזאת על פני שלמות הגוף והנפש של ילדיהם. כשאימהות מעידות בגאווה כי בניהן הם "ממשיכי דרכו של דוד המלך", הן מעניקות אשרור מוסרי להפקרתם. בשיח המעוות הזה, האמהות לא מבקשות עבור ילדיהן הגנה מהקור המצליף, מהתנאים התברואתיים הירודים או חלילה מהידרדרות נפשית ומוסרית. הן תובעות עבורם את "הזכות" להפוך למגן אנושי – חייל ללא מדים בחזית הנישול.

הטרגדיה המזוקקת של הנערים הללו היא ביטול אישיותם על ידי מי שאמורים להיות מגיניהם הטבעיים – הוריהם. הם אינם קטינים הזקוקים לטיפול, הם "עובדות בשטח". בטיחותם הפיזית והנפשית היא משתנה משני, זניח, אל מול חשיבותם ככלי קיבול לאידיאולוגיה. ילד שהוריו משתמשים בו ככלי משחק, שנוכחותו בשטח חשובה מהווייתו כסובייקט, מאבד את היכולת לגדל אמפתיה בתוכו. אם הוא לא נראה על ידי הוריו, איך הוא יראה את האחר? 

האלימות שאותם ילדים מפעילים כלפי פלסטינים היא הצד השני של האלימות המופעלת כלפיהם על ידי הוריהם והמדינה, שמונעים מהם רשתות ביטחון ומקדשים את הפיכתם ל"צל של עצמם", כל עוד צילם מוטל על אדמה כבושה. זהו פרויקט קולוניאלי שטורף לא רק את האחר, אלא גם את פרי בטנו שלו.