אתחיל בגילוי נאות: גדלתי בהתנחלות בדרום הר חברון, ומשם אני שואב את הפרספקטיבה שלי.
בילדותי הסכנה הייתה דבר מוחשי, שלא ניתן היה להתעלם ממנו. גרנו בהתנחלויות מוקפות גדרות עם שמירה מאסיבית, נסענו לבית הספר באוטובוס ממוגן ירי, ובתקופות מתוחות יותר עם ליווי צבאי לפני ואחרי האוטובוס. תמיד אמרו לנו לא לעמוד באוטובוס – לא כי מסוכן לעמוד בזמן נסיעה, אלא כי החלון העליון אינו ממוגן, ובעמידה אנחנו יכולים לקבל כדור בראש.
נחשפתי בילדותי לכמות תחמושת שלא הייתה מביישת אף ילד בקרטל בדרום אמריקה.
את הבית נעלנו רק כשהיינו בתוכו. היה לנו ברור שאם מישהו יפרוץ, רכוש זה לא מה שיחפש. מגיל צעיר הייתי מתעורר במחשבה שאצא מהחדר ואראה את כל משפחתי שחוטה. שרק אותי ה"מחבל" פיספס בכל פעם. מאז שאני זוכר את עצמי פחדתי. לצאת מהגדר של הישוב היה נתפס בעיני כמעשה אמיץ ומסוכן, כי גדלתי בתחושה שהגבעות מסביב מלאות מארבים שרק מחכים לילדים כמוני.
בלבן של העיניים
מספר ימים לאחר יום הולדתי ה־14 הפחד שליווה אותי התממש. נסעתי בטרמפ לישיבה שלמדתי בה, ונקלענו למארב ירי. עשרה כדורים פגעו באוטו. למרבה המזל אף אחד מאיתנו לא נפגע פיזית. היורים היו כה קרובים שיכולתי לראות להם את הלבן בעיניים. כך גם התחילו עיניי להיפתח. ראיתי שלושה בני אדם שיורים עלי – לא מפלצות, לא שדים, לא שטן. שאלתי את עצמי מה גרם להם לעשות את זה. הרי אף אחד לא קם בבוקר וסתם מחליט לירות על ילד בן 14. הבנתי שקרה לי משהו נורא וכל מה שרציתי הוא שזה לא יקרה לאף אחד, אף פעם.
לאחר האירוע ההוא כבר לא יכולתי להתכחש לפחד. הוא היה נוכח בכל מקום ובכל שלב. אך במקביל אליו התחילו גם להתפתח אצלי מחשבות על המציאות שבה גדלתי.
בנוסף לבלבול, הייתה הכרה כואבת ואישית: האנשים שאמורים היו לשמור ולהגן עלי בחרו להעדיף דברים אחרים על פני הבטחון שלי. במקום לבנות מרחב בו אהיה מוגן, הם בחרו לגייס את גופי ונפשי מיום שנולדתי למאבק למען כיבוש הארץ.
עם הזמן המחשבות התבהרו לכדי הבנה פשוטה, שאי אפשר לקדש חיים על חשבון חיים. אם החיים של אחרים אינם קדושים, גם חיי שלי לא יהיו. הפחד והכאב הם מעגליים, ואין מציאות שבה אוכל להכאיב לאחרים בלי שהכאב הזה יחזור אליי. זו הייתה נקודת מפנה בהתפכחות הארוכה שלי מהציונות, מתוך ההבנה הקונקרטית שאין אפשרות לשלוט ולדכא עם אחר ולצפות שזה יעבור בשקט.
ההתפכחות הזו היתה מאוד מבלבלת עבורי, כל הבסיס האידיאולוגי עליו גדלתי נשמט מתחת לרגלי ולקח לי הרבה זמן למצוא קרקע חדשה.
אך בנוסף לבלבול, הייתה הכרה כואבת ואישית הרבה יותר, שמכאיבה לי עד היום – האנשים שאמורים היו לשמור ולהגן עלי בחרו להעדיף דברים אחרים על פני הבטחון שלי. במקום לבנות מרחב בו אהיה מוגן, הם בחרו לגייס את גופי ונפשי מיום שנולדתי למאבק למען כיבוש הארץ.
על מזבח האידיאולוגיה
בעיניי, הורות בריאה בבסיסה היא לרצות קודם כל את טובתו של הילד שלך. כל עולם הערכים האידיאולוגיים, סדרי העדיפויות והנכונות להקריב – נמצאים בספקטרום אחר, ולא נכנסים בכלל לאותו מרחב שבו טובת הילד עומדת.
מניסיון החיים שלי שם, וגם מהתבוננות על ההתנהלות של המתנחלים – אפשר לראות שיש לא מעט דברים שבאים לפני טובת הילד. במערכת הערכים הזו, טובת הילד, בטחונו ושלוות נפשו ורווחתו – לא בהכרח עומדים במקום הראשון. הקרבת הילד על מזבח האידיאולוגיה היא לא דבר פסול בעיני המגזר הזה.
אני תוהה על אמינותם של ה“גינויים” שמגיעים לאחרונה מראשי תנועת ההתנחלויות כלפי טרור המתנחלים תוך ניסיון לסמן קבוצה עמומה כיוצאת מן הכלל. האמנם אינכם רואים שזה המשך ישיר של החינוך שלכם?
אלימות היא דבר שמתגלגל ועובר הלאה. היא לא נעצרת אם לא עושים מעשה אקטיבי כדי לעצור אותה. ילד שגדל במקום חסר חמלה יצטרך להתאמץ מאוד כדי למצוא ולגלות חמלה בעצמו.
לכן אני תוהה על אמינות ה“גינויים” שמגיעים לאחרונה מראשי המגזר כלפי טרור המתנחלים. גינויים שנעשים תוך ניסיון לסמן קבוצה עמומה כיוצאת מן הכלל. האמנם אינכם רואים שזה המשך ישיר של החינוך שלכם? אתם באמת מגנים אלימות כשהיא באה מבני נוער, אבל מקדשים אותה כשהיא באה מהצבא ומההתנחלויות ה"ממוסדות"? אינכם רואים שזה גלגול ישיר של הטראומה שהנוער עבר ועובר? דבר שיצרתם כאשר הקרבתם אותו על מזבח האידיאולוגיה מרגע שנולד?
אלופי הקרובנות
אני לא מאמין לכם. הגינויים האלה הם מהפה ולחוץ. מעולם לא הייתה לכם בעיה עם נישול, רצח ודיכוי. מעולם לא הייתה לכם בעיה להקריב את כל מה שצריך כדי להקים עוד יישוב חדש. תמיד התגאתם בכך שאתם המגזר המקריב ושאתם קו ההגנה האחרון של שאר ישראל. מעבר לכך שזו שטות מוחלטת – ההתנחלויות לא מגנות על אף אחד, אלא רק מקשות על הבטחון – זה חולני שהפקרת ילדיכם היא מקור לגאווה עבורכם.
אלימות תמיד עוברת הלאה, וילד שגדל עם הידיעה שלהוריו יש הרבה דברים יותר חשובים ממנו, יוכל בקלות להפקיר את גופו ונפשו ולהעביר את האלימות הלאה בצורת פוגרומים וטרור.
