"אמרתי לו ששתי הבחורות האלה שלי ומחר נעשה בוררות" - המקום הכי חם בגיהנום

“אמרתי לו ששתי הבחורות האלה שלי ומחר נעשה בוררות”

החלק השלישי בעדותו של סוחר הנשים (שהפך מאז לאיש נדל"ן) דודו דגמי. הפעם: כמה פיצויים ידרוש דגמי על "הפסד ההשקעה" בנשים שסחר בגופן, אחרי שאלה נמלטו מציפורניו לידי סוחר נשים אחר

איור: דניאלה שניצר

דודו דגמי, מגדולי סוחרי הנשים בישראל, הפך ב-2007 לעד מדינה ומסר עדות מפורטת שהפלילה את מרבית שותפיו לרשת שפעלה בישראל עד 2009, ואיפשרה לשלוח אותם ל-3-18 שנות מאסר. דגמי עצמו, שהיה לדברי השופט “הרוח החיה” מאחורי רשת הסחר בנשים, ושותף נוסף שהוא התנה את עדותו בהגנה עליו,  קיבלו חיסיון מלא ולא הועמדו לדין. בעקבות עדותו נסגרו לדגמי 24 תיקים במשטרה שעסקו בעבירות פליליות בהן סחר בבני אדם, סחר בסמים, חשד לניסיון אונס ועוד.

לאחר שחשפה את הפרשה בעיתון “הארץ” ובעקבות שורה של פוסטים שפרסמה כותבת שורות אלה אודות חברת אורבן נדל”ן, בהם טענה שמדובר בחברה מפוקפקת, הגישה נגדה החברה תביעת לשון הרע בסך 1.7 מיליון שקל. התביעה נידונה היום בבית המשפט.

העדות המלאה, שתפורסם בכמה פרקים בשל אורכה, היא הצצה נדירה לדרך שבה בנויה רשת סחר בנשים וליחסים האלימים השוררים בה בין הסרסורים לנשים העובדות אצלם, והזדמנות לראות איך במציאות הישראלית יכול עבריין סדרתי שעשה דברים חמורים ואלימים, סחר בבני אדם וניצל נשים לאורך שנים, לקבל את חסות המשטרה והפרקליטות, להמשיך בחייו העבריינים ובמקביל להפוך לאיל הון ואיש עסקים לגיטימי לכאורה. להלן חלקה השלישי של עדותו:

11 בנובמבר 2007, הודעה מספר 7 בפני החוקר פקד אדוארד פלינר

אני ממשיך למסור את עדותי וכפי שהובטח לי והוסבר לי, העדות הזו לא תשמש כנגדי ולא תשמש נגד ר.ח.

פלינר: אני מציג לך תמונה. מה זה?

זה טימור מלכה ויש לו גם שם נוסף שמואל. זה אותו בחור שאיתו נפגשתי והקלטתי אותו. זה אותו בחור שעליו סיפרתי – טימור שותפו של אבי ורמי. זה אותו טימור שנתן לי צק בטחון ערבות להלוואה של מישה שקנה מטימור מאבי ורמי את הבחורות בכסף שאני הלוויתי לו דרך טימור. זה אותו טימור ששלח את המכתב לעורך הדין שלי שבו הוא מפרט כי העסקה בוצעה בכסף של ההלוואה שנתתי לצורך סחר בבני אדם.

פלינר: אני מציג לך עוד תמונה אתה מזהה?

זה מישה שעליו דיברתי בעדות שממנו לקחתי 5000 שקל ריבית על ההלוואה שנתתי לו לצורך מימון עסקת סחר בנשים. את הריבית לקחתי ממישה במכון פלמינגו כפי שסיפרתי בעדות קודמת. בסוף 2002 תחילת 2003 פתחנו דירה דיסקרטית נוספת ברחוב ז’בוטינסקי 80 ברמת גן. גם לשם המשכנו להביא בחורות תיירות שקנינו אותם מרמי, אבי וטימור. רק אני הייתי בוחר וקונה את הבחורות ומביא אותן לדירות שלנו וגם לז’בוטינסקי 80.

כאשר הייתי מביא בחורות חדשות מאבי רמי וטימור הייתי קורא לדוד ולר. שיבואו לראות בחורות חדשות שקנינו לעבודה בדירות שלנו. אני לבד הייתי מבצע קנייה אבל את הכסף שהיינו אמורים לשלם עבור הבנות לאבי, רמי וטימור היינו שלושתנו סופרים ומורידים מהקופה את ההוצאות של המכונים ואת ההוצאות של קניות הבחורות.

אחרי הקיזוז הזה אני, ר. ודוד מוראידי היינו מתחלקים ברווחים 30% כל אחד. אחרי שהבאתי בחורות לדירות שלנו הם גם בחנו את הבנות ותמיד היו מרוצים מהבנות שאני בחרתי וקנינו אותן לעבודה. הבחורות הקנויות שעבדו בכל הדירות שלנו סיפקו שירותי מין ללקוחות. כל לקוח שילם לבחורה 200 שקל עבור אקט מיני אחד או חצי שעה. 100 שקלים הבחורה הקנויה שמה ישר לקופה של הדירה. את 100 השקלים הנותרים הבחורה החזיקה אצלה.

 “קניתי מהם בחורות במחיר 5000-7000 דולר, תלוי איך שנראית הבחורה” – עדותו של סוחר הנשים, חלק ראשון

 “את הבחורות שקניתי הייתי לוקח באוטו שלי ישר לקונה אחר” – החלק השני של העדות

 “אתה צריך להבין: מכרנו וקנינו עשרות בחורות” – חלקה הרביעי של העדות

 עצמאית בשטח: שרון שפורר מול סוחר הנשים (לשעבר) ומחליף הזהויות דוד דגמי

50 שקלים לבחורה, 150 שקלים לנו

בסוף יום העבודה הבחורות היו מגיעות לדירות בהן גרו במונית. אחרי שהבחורות כבר היו בדירה אני דוד או ר. היינו מגיעים לדירה איפה שהבחורה גרה ועושים איתה חישוב: כמה מגיע לה וכמה אנחנו לוקחים. בתקופה הזאת אנחנו כבר שילמנו 50 שקלים לבחורה מכל לקוח. זאת אומרת כשהיינו מגיעים לעשות חישוב עם הבנות היינו לוקחים מהם חצי ממה שנשאר להן אחרי ש-100 מכל לקוח הם השאירו בקופה. לפני כן היינו משלמים לבחורה 20 שקלים מלקוח. זה היה בתקופת מכון ברבי. אחרי שאני דוד או ר. לקחנו כסף מבחורות בדירה את הכסף היינו מאחדים עם הכסף שנשאר בקופה של המכון ואז אחרי הורדת הוצאות קניית הבחורות והוצאות הדירה היינו מחלקים בין עצמנו.

בתקופה הזו לבנות הקנויות שגרו בדירות הייתה אחראית ואצלה היה מפתח של הדירה. לפעמים לכמה בנות היו מפתחות. רק לבנות החדשות בשבוע ראשון לא היה מפתח כי רצינו לראות שהכל בסדר, שהיא לא רוצה לברוח ורוצה לעבוד. אחרי התקופה הראשונה היינו דואגים שלכל הבחורות יהיה מפתח ותעודות זהות מזויפות. לי ולדוד ולר. תמיד היו מפתחות של הדירות בהן גרו הבנות. בערך ב-2004 בתחילת פעילות הדירה בז’בוטינסקי 80 ברמת גן ברחו לנו מהדירה בה גרו הבנות בסוקולוב בחולון בבנייני צמרת. הבנות האלו עבדו בז’בוטינסקי 80 רמת גן. לבנות שברחו קראו מיה (שם בדוי) והשנייה אריאל (שם בדוי). מיה הייתה מאוקראינה בערך בת 35-40. אריאל הייתה ממולדובה. אני דוד ור. כל הזמן היינו באים לדירה הזאת בחולון לקחת את הכסף מהבנות ופתאום נודע לנו ששתי הבנות האלו נעלמו.

הבנות עבדו 4 חודשים ולכן החזירו לנו את הכסף ששילמנו עבור קנייתן. אני ניסיתי לחפש את שתי הבנות האלו דרך הקשרים שלי אצל בעלי המכונים ולא מצאתי כלום. אחרי 3 חודשים אחת הבנות שהמשיכה לעבוד אצלנו אמרה לשומר בדירה בז’בוטינסקי 80, קראו לו יפים (שם בדוי), ששתי הבנות שברחו עובדות באיזה מכון באזור יפו. אני ידעתי שבאזור יפו יש שני מכונים, אחד בשלבים והשני ברחוב התחיה שזה פלמינגו.

אחרי שיפים סיפר לי את זה נסעתי לבד למכונים האלו לחפש את הבנות שלנו. אני באתי למכון פלמינגו, עליתי למעלה למכון וזיהיתי שם בין הבנות שעבדו את שתי הבנות שלנו שברחו. הייתה שם פקידה שאני לא מכיר אותה ומיד שאלתי אותה מי בעל הבית של המכון היא אמרה לי שהוא למטה במשרד. ירדתי למטה וראיתי שיש שם משרד קטן. נכנסתי למשרד וישבו שם כמה רוסים. שאלתי אותם מי בעל הבית של המכון למעלה. אחד אמר שהוא בעל הבית ושקוראים לו סרג’יו (שם בדוי) ושאל מה הבעיה. שאלתי את סרג’יו איך הגיעו אליו שתי הבנות והוא כבר ידע על מה אני מדבר כי כנראה עדכנו אותו מהמכון.

סרג’יו אמר שקנה אותן מאיזה בחור בשם איגור מבאר שבע. אמרתי לו ששתי הבחורות האלה שלי ומחר נעשה בוררות ולכן לקחתי ממנו מספר טלפון שלו ואמרתי שקוראים לי דודו ונתתי לו את הטלפון שלי ואמרתי לסרג’יו שעד מחר הוא אחראי על הבנות האלו שלא ייעלמו. סרג’יו אמר שאין לו בעיה להיפגש איתי ולברר את העניין.

למחרת פגשתי אותו ושאלתי את סרג’יו כמה שילם על הבנות. סרג’יו אמר ששילם תמורת הבנות 10000 דולר. אמרתי לו שיביא את איגור שממנו קנה את הבחורות או שישלם לי 10000 דולר תמורת הבחורות האלו. סרג’יו אמר שהוא לא יודע מי זה האיגור הזה. אמרתי לו שזה לא הגיוני שהוא יקנה שתי בחורות ולא יודע מי זה בכלל. הפגישה הייתה בסך הכל 20 דקות.

שוטרים פושטים על אחד מבתי הבושת שהיו חלק מרשת סחר הנשים של דגמי. צילום: משטרת ישראל

איש של עקרונות

סרג’יו סירב לשלם עבור הבנות ועמד על זה שקנה אותן מאיגור אני באתי לפגישה יחד עם גליל מואב (שם בדוי) שהיה הבעלים של המבנה בו היה מכון פלמינגו. גם הוא לא התערב הבאתי אותו לפגישה כדי שסרג’יו לא יחשוב שאני מלשן. סרג’יו הגיע עם כמה חברה רוסים נראו ספורטאים. הפגישה הייתה ליד המכון פלמינגו בחוץ.

אנחנו נפרדנו אחרי הפגישה, אחרי שעתיים מתקשר אלי נחום (שם בדוי) מבאר שבע, כך הוא הציג את עצמו. נחום אמר לי שהוא רוצה לדעת מה הבעיה שלי עם סרג’יו. הסברתי לנחום שסרג’יו גנב לי שתי בחורות ולכן אני דורש 10000 דולר עבור שתי הבנות. נחום אמר לי שכפי שסרג’יו הסביר לו סרג’יו קנה את שתי הבנות ולא גנב. אמרתי לנחום שזה לא נכון ושסרג’יו חייב לשלם לי את הכסף או להביא את איגור לבוררות. נחום אמר שצריך להיפגש ולדבר שזה לא לטלפון.

באותו יום קבעתי להיפגש בבניין האופרה בשעה שבע-שמונה בערב. אני כבר לא זוכר מתי זה היה אני זוכר שזה היה ב-2003 אחרי שמישה שאותו זיהיתי היום נעצר. נפגשתי עם נחום בבית קפה בתוך האופרה. נחום היה עם עוד מישהו איזה רוסי שאני לא יודע איך קראו לו. כשבאתי לאופרה בשעה שנקבעה שוב דיברתי עם נחום בטלפון ואז נחום הרים את היד והצביע שזה הוא וכך ידעתי למי לגשת.

ניגשתי אליו ולבחור שהיה איתו. נחום הציג את עצמו, אמר שקוראים לו נחום ואמרתי שקוראים לי דודו. התיישבתי איתם על השולחן. נחום אמר שבדק את כל העניין והגיע למסקנה שסרג’יו עשה טעות, שסרג’יו גנב את הבחורות ושהבחורות שייכות לי. נחום אמר שאני צודק ומגיע לי 10000 דולר על שתי הבחורות האלו. הוא אמר שהוא מבקש ממני שאני אעשה לו כבוד ושאקח רק 5000 דולר עבור שתי הבנות ולא 10000 דולר כמו שאני מבקש.

אמרתי לו שאני מסכים כי רציתי סכום כלשהו על הבחורות שברחו כי זה ענין של עקרון. שאם מישהו לקח בחורות שאני שילמתי עבורן הוא צריך גם לשלם לי עבורן. אני גם הסכמתי כי הבנות אלו כבר עבדו אצלנו 4 חודשים והחזירו את הכסף ששילמנו עבורן. נחום אמר לי שאם אני מסכים אז הוא יתקשר אלי בעוד שבועיים בערך ואנחנו נפגש שוב ובפגישה הזו נחום עם סרג’יו ישלמו לי 5000 דולר עבור הבנות. נחום אמר שהוא אחראי על הכסף ותוך שבועיים הוא מביא לי את הכסף עבור הבנות ואין לי מה לדאוג.

סיימנו את הפגישה הזו שהייתה בסך הכל חצי שעה. אחרי שבועיים נחום שוב מתקשר אלי ואמר לי לבוא למסעדה בחולון ברחוב הפלד באזור התעשייה. זה היה בשש או שבע בערב. במסעדה ישב נחום עם עוד הרבה חברה רוסים איתם ישב גם סרג’יו. אמרתי שלום לכולם ישבתי ליד נחום על השולחן. נחום אמר לסרג’יו תביא את הכסף. סרג’יו ספר את הכסף. הכסף היה בדולרים. ראיתי שזה 5000 דולר. עוד כשדיברתי איתו עם נחום בטלפון באותו יום הסברתי לו שאני לא רוצה לקחת כסף מידיו של סרג’יו וזאת כי פחדתי שאפשר לקשור אותי אליו ישירות למכירה של הבנות לסרג’יו. לכן אמרתי לנחום שאת הכסף אני אקח רק ממנו נחום הסכים בפגישה בחולון, סרג’יו ספר את הכסף מסר אותו לנחום ונחום מיד מסר לי. אני כבר לא ספרתי כי ראיתי איך שסרג’יו סופר והיה 5000 דולר. נחום גם ראה איך שסרג’יו סופר את הכסף.

אחרי שלקחתי את הכסף, סרג’יו קם ואמר שהוא מצטער על זה שלקח לי שתי בחורות ולחץ לי את היד. נחום שמע את מה שסרג’יו אומר. אחרי זה עזבתי את הפגישה. אחרי זה עוד פעמיים-שלוש נפגשתי עם נחום. פעם אחת ישבתי ושתיתי איתו קפה. אף פעם חוץ מהפעם הזאת לא עשיתי איתו עסקי סחר בנשים.

פלינר: אני מציג בפניך מסדר תמונות אתה מזהה מישהו?

בתמונה מספר 3 אני מזהה את סרג’יו עליו דיברתי כרגע. כפי שנודע לי מאוחר יותר סרג’יו עבד עם נחום והחברה של נחום שסיפקו לו הגנה. זו הודעתי שנרשמה מדבריי ואושרה כנכונה בחתימת ידי.

13 בנובמבר 2007, הודעה מספר 8 בפני החוקר פקד אדוארד פלינר

אני ממשיך למסור את עדותי וכפי שהובטח לי והוסבר לי, העדות הזו לא תשמש כנגדי ולא תשמש נגד ר.ח.

פלינר: אני מבקש ממך להסתכל שוב ולהגיד לי האם אין בין התמונות האלו שתי בחורות מיה ואריאל שסרג’יו לקח אותן ממך ונחום סיכם איתך שתקבל 5000 דולר עבורן

לא אין פה את הבנות שסיפרתי לך עליהן שסרג’יו לקח לי אותן וקיבלתי כסף מנחום עבורן

פלינר: אתה אמרת בעדות הקודמת שראית את נחום פעמיים שלוש חוץ משני מפגשים איתו כאשר דיברתם על שת בנות שסרג’יו לקח לך. כמה זמן היו המפגשים הנוספים?

פעם אחת ישבתי עם נחום ושתיתי קפה בתל אביב בתחנה מרכזית במשך כחצי שעה. זה היה אחרי הסיפור הזה עם הבנות שסרג’יו לקח לי. אני כבר לא זוכר מתי. עוד פעם אחת ראיתי את נחום בבית משפט ושם גם דיברתי. הייתה עוד פעם אחת שדיברתי איתו אבל אני כבר לא זוכר איפה.

פלינר: אני מציג לך תמונה. מי זה?

זה נחום מבאר שבע שעליו דיברתי בעדותי

פלינר: אתה יודע איפה למצוא את הבנות שסרג’יו לקח לך או האם אתה יודע איפה נמצאות הבנות שעבדו באותה תקופה בז’בוטינסקי 80 ברמת גן?

אני לא יודע איפה הן לא יודע את הפרטים שלהן

פלינר: תמשיך לספר על פעילותך ופעילות אחרים ב-2003.

ב-2003 אני ביחד עם ר. ודוד מוראידי פתחנו דירה נוספת ברמת גן בביאליק 99. רמי עוד היה עצור. לדירה הזו טימור הביא בחורות משלו שיעבדו במשמרת בוקר. הבחורות היו תיירות. חצי ממה שהן קיבלו מהלקוח היו שמות בקופה ומהחצי השני היו מתחשבנות עם טימור.

טימור הביא בהתחלה שתי בנות שאחת מהן זו אשתו וקראו לה בעבודה קים. השנייה זו הצרפתייה שעליה דיברתי עם טימור בהקלטה. כעבור חודשיים רמי השתחרר. אני נפגשתי רק עם רמי אמרתי לרמי שאני מוכן למכור לו 4 בנות מאותן הבנות שאני קניתי ממנו ומאבי עם טימור מקודם. הבנות האלו עבדו בז’בוטינסקי 80 רמת גן.

רציתי לעשות את זה כי לי לדוד מוראידי ולר. היו יותר מידי בנות שהיינו צריך לטפל בהן. לכן החלטנו לצמצם מספר התיירות  למכור אותן לרמי חזרה ושהוא ידאג להן. מה שגרם להחלטה הזו בנוסף זה גם ששתי הבנות נלקחו על ידי סרג’יו ורצינו לצמצם את הסיכונים האלו. כמה פעמים דיברתי עם ר. ועם דוד ובסוף הגענו למסקנה למכור לרמי ארבע בנות שלנו ושרמי יפעיל משמרת בוקר בז’בוטינסקי 80 ברמת גן. רמי היה אמור לתת לנו לקופה של הדירה חצי ממה שהבנות עשו ומהחצי השני שנשאר היה מתחשבן עם הבנות.

הדירות הדיסקרטיות והקליניקה

באותו הזמן התחילו פשיטות של המשטרה על הדירות שלנו בז’בוטינסקי 80 ברמת גן ומביאליק 99 נלקחו משם בחורות כמה פעמים ובגלל זה סגרנו את הדירות האלו. באותו זמן אחיו של דוד מוראידי קובי מוראידי נכנס שותף לדירה דיסקרטית בבן יהודה 41. הוא לא הסתדר עם השותף שלו ולכן קובי הציע לי ולר. ולדוד מוראידי להיות השותפים שלו בדירה הזו.

אנחנו הסכמנו להיות השותפים שלו והתנאי היה ששלושתנו נקבל 70% מהרווחים וקובי 30%. השותף של קובי שלא הסתדר איתו עזב את הדירה. התחלנו לעבוד בדירה הזו הבאנו לדירה את הבנות שלנו שעברו בדירות שסגרנו אותן. סך הכל נשארו לנו מהדירות האלו רק 2 בנות תיירות. את האחרות לקחה ההגירה ואת הבנות של טימור – טימור לקח בעצמו למכונים אחרים. לבן יהודה 41 הבאנו בנוסף גם בנות ישראליות.

באותה תקופה היו לנו עוד שתי דירות דיסקרטיות אחת בז’בוטינסקי 100 בתל אביב והשנייה שהייתה דירה למסז’ים שנקראת קליניקה בז’בוטינסקי 12 בתל אביב. בדירה הזו הבנות היו עושות מסז’ים והרפיה ביד עד שהלקוח היה גומר. באותה תקופה פחדנו להביא תיירות לעבוד אצלנו בבן יהודה 41. בחור בשם שרון שקנה את ברבי הכיר לי בחור בשם צורי מרחובות שהיה אמור לספק הגנה מפשיטות של המשטרה. על זה צורי ביקש 3000 שקלים.

צורי זה אותו אדם שאחר כך יצא סמוי בתיק כלשהו כך שמעתי. אני הסכמתי ואז אני דודו מוראידי קובי מוראידי ור. החלטנו שאפשר לקנות בחורות ולהביא אותן לדירה בבן יהודה 41 לעבודה. הדירה הזו הייתה דיסקרטית –  זאת אומרת הבנות היו צריכות לספק שירותי מין. אני הכרתי עוד מזמן בחור בשם קובי אלימלך מעפולה או ממגדל העמק וכאשר התחלנו לחפש לקנות בחורות לבן יהודה 41 פנה אלי קובי אלימלך שידע שאנחנו מחפשים בחורות. קובי אלימלך אמר לי שהוא עוד מעט נוסע לאוקראינה ורוצה להביא בנות משם ולמכור לנו.

אמרתי לקובי שהוא צריך רק למצוא בחורות באוקראינה להסביר להן בפירוש שהבנות באות לעבוד בזנות ושיראה איך הבנות נראות. קובי הסביר לי שהוא נוסע לאוקראינה למרינה (שם בדוי) שעבדה אצלנו בברבי. יחד עם אחותה מריה (שם בדוי). אחרי שמרינה נמכרה על ידינו למישהו בצפון ב-2001 ואיך שאני יודע גורשה משם. אני לא זוכר למי מכרנו אותה בצפון. לאחר מכן דוד סויסה סיפר לי שמרינה ואחותה הגיעו לעבוד בזנות ועובדות בצפון אצל קובי אלימלך. אחר כך דוד סויסה סיפר לי שמרינה ואחותה נעצרו בצפון יחד עם קובי והן גורשו לאוקראינה. לכן כאשר קובי אמר לי שנסע לאוקראינה למריה והיא אמרה למצוא לו את הבחורות כדי שיגייס אותן וישלח אלי אני לא התפעלתי והבנתי שקובי סגר עם מריה שתמצא לו בנות והוא ימכור אותן לנו. זו הודעתי שנרשמה מדבריי ואושרה כנכונה בחתימת ידי.

 

תגובות

Send this to a friend