לוח השנה זימן לנו השנה בסמיכות מעניינת את חג מתן תורה, הלוא הוא חג השבועות, ואת עיד אל-אדחא, חג הקורבן המוסלמי והדרוזי. פער של פחות משבוע בין שניים מהחגים החשובים בלוח השנה היהודי והמוסלמי – מועדים הכוללים לצד טקסים דתיים גם מסורת רבת שנים של מפגשים משפחתיים ופעילויות פנאי במרחב הציבורי.
אבל גם כשמדובר בשכנים באותה עיר מעורבת, משפחה יהודית שיוצאת לחגוג בחיק הטבע העירוני תזכה לחוויה שונה לחלוטין מזו של משפחה ערבית שמגיעה לאותו פארק. אצל הראשונה זהו מקום בילוי מזמין, נגיש ובטוח. אצל השנייה — תחושת זרות והדרה כבר מעצם היציאה לפארק, שברוב המקרים גם לא נמצא ליד השכונה שבה היא גרה.
מחקר חדש שבדק 17 פארקים עירוניים בתשע ערים מעורבות, שיוצג בכנס השנתי של איגוד המתכננים, מספק את התשתית העובדתית: שמות הפארקים משקפים כמעט תמיד את המורשת ההיסטורית של הרוב היהודי; ברבים מהם אין שילוט בערבית כלל; הפארקים הגדולים ממוקמים כמעט תמיד בשכונות בעלות רוב יהודי; ומי שניסה לדווח על מפגע למוקד העירוני 106 בעיר המעורבת שלו, גילה שאפילו ניתוב שיחות בערבית פשוט לא קיים.
ומה עם פעילות תרבות לכבוד החג? גם כאן אין הפתעות. ברוב מכריע של המקרים, הפעילות התרבותית והאומנותית שהעירייה תכננה לפארקים יועדה לקהל היהודי והתרכזה סביב מועדי ישראל. עיד סעיד? לא במרחב הציבורי.
פארק עם שילוט בעברית בלבד זו הצהרה
הפארק העירוני, כדוגמה למרחב עירוני משותף, הוא לא רק ריאה ירוקה ושלווה, אלא מקום בעל פוטנציאל חיובי ליצירת אקלים בריא יותר לחיים של שותפות מתוך שוויון מלא — תודעתי וחומרי — בין הקהילות השונות בערים המעורבות. אחד הבסיסים לחברה משותפת הוא תחושת שייכות וביטחון של כל הקהילות, וזה אפשרי רק כשהמרחב הציבורי מנוהל ומתוכנן באחריות. כשזה לא קורה, התוצאה הפוכה: יותר מתח, יותר עוינות, יותר ניכור.
מציאות שבה מתקיימת בפועל אי-הכרה בחברה הערבית, באופן המשעתק את יחסי הכוחות המפלים בחברה – גם אם מדובר "רק" בפארק עירוני שמעניק ללא שום הצדקה יחס שונה ומפלה למשפחה שבאה לבלות בו את החג – לא בריאה לאף אחד מתושבי העיר. ומה בדיוק מצופה מהמשפחות הערביות בנסיבות האלה? איך הן אמורות להרגיש רצויות? איך יפתחו אמון במקבלי ההחלטות? איך יראו עצמן שותפות טבעיות לחיי היומיום בעיר? כשזו המציאות שמחכה להן ברחבה הציבורית, ברור שהתושבים הערבים ייתפסו כ"זרים" ו"אחרים".
זו לא גזירת גורל. זו תוצאה של החלטות תכנון, ולכן אפשר לקבל החלטות אחרות. האחריות, באופן ישיר, מוטלת על העיריות.
מה צריך לקרות עכשיו
בטווח הקצר, יש להקצות תקציב ייעודי להעסקת עובדים דוברי ערבית שיכינו נוסח רשמי לפרסומי העירייה על פעילויות פנאי בפארקים. כל כך פשוט, אבל כל כך משמעותי לאזרח הערבי שיוצא עם משפחתו לבלות במרחב הציבורי.
שנית, צריך לשריין נציגות ערבית בוועדת השמות. הדרך שבה מתקבלות החלטות על שמות רחובות ופארקים, וההיסטוריה והתרבות שהן בוחרות לספר, היא מה שקובע למי "שייך" המרחב הזה. שלישית, יש להגדיר רף מינימום של 20% מאירועי התרבות בערים מעורבות כמיועדים לחברה הערבית, ולקיים אותם בהתאם למועדי החגים והחופשות של התושבים הערבים.
ומעבר לכל אלה, הבסיס לתיקון הוא הגדרה ברורה של האוכלוסייה הערבית כקבוצת יעד מובחנת בתכנון המרחב הציבורי. דוגמה חיובית בכיוון אפשר לראות במסמך העקרונות וההנחיות לתכנון המרחב הציבורי של עיריית תל אביב-יפו.
צעדים כאלה לא יפתרו את כלל הפערים המבניים בין החברה הערבית ליהודית. אבל בכוחם לייצר דינמיקה של שותפות, של היכרות והכרה בין שתי האוכלוסיות, שתוביל להזדהות עם העיר ועם כלל תושביה — ובהמשך לשינוי עמוק יותר, שנשען על הכרה באוכלוסייה הערבית כחלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני וכקבוצת תושבים שיש להתייחס לצרכיה ולנוכחותה בתכנון המרחב הציבורי.
שום חברה מתוקנת לא תצמח אם תושבי הערים המעורבות ימשיכו לנסוע לפארק הציבורי בעיר שלהם ולהיתקל במרחב שמתעלם מקיומם. הרצון להיות חלק — ולקחת חלק — יבוא דווקא כשנעצב את מרחבי היומיום המובנים מאליהם ככאלה ששייכים לכלל המשתמשים בהם, יהודים וערבים כאחד.
ד"ר מתן פלום הוא רכז מרחבים עירוניים משותפים בעמותת סיכוי-אופוק.
