בג"ץ דן אתמול (ב') בשאלת ההכרה בחיילים ששמו קץ לחייהם לאחר שירותם הצבאי. העתירה הציפה את הפער שבין פקודות הצבא והחוק היבש לבין המציאות המדממת של לוחמים פוסט-טראומטיים.

"פורום יהלומי קרב" ו"מכון ירושלים לצדק" עתרו שר הביטחון ישראל כ"ץ, הרמטכ"ל אייל זמיר וארגון נכי צה"ל (אשר בחר שלא להגיב לעתירה). לפי בני משפחות הלוחמים ששמו קץ לחייהם, קיים קשר סיבתי ישיר ומובהק בין טראומה שחוו יקיריהם במהלך שירותם לבין מעשה האובדנות, ולפיכך יש להכיר בהם כחללי צה"ל.

גבולות ההכרה

במוקד המאבק המשפטי עומדות מסקנותיה של "ועדת אלמוז", שהוקמה באוגוסט 2025 בהוראת הרמטכ"ל במטרה לבחון את המענה הניתן לבני משפחות הלוחמים שהתאבדו.על פי המלצות הוועדה, כאשר חייל משוחרר שם קץ לחייו, המשפחה תוכל לפנות להליך בחינה. במקרים בהם יקבע כי מתקיימות "נסיבות ייחודיות", תקבל המשפחה מעטפת הכוללת ליווי של חטיבת הנפגעים, השתתפות מפקדים במדים בלוויה והנחת זר צה"ל אולם זו תשאר לוויה אזרחית.

ועדת אלמוז קבעה כי יש לשמר את ההבחנה הקבועה בדין בין אזרח לחייל פעיל, ולכן הנפטר לא יוכר כ"חלל צה"ל". גם אם יוכח בהמשך קשר סיבתי, הוא יונצח תחת הכותרת "נספה בעקבות השירות". הבחנה שלטענת המשפחות פוגעת בזכר יקיריהם ויוצרת מדרגי הכרה משפילים.

עם זאת, הוועדה קבעה כי יש לשמר את ההבחנה הקבועה בדין בין אזרח לחייל פעיל, ולכן הנפטר לא יוכר כ"חלל צה"ל". גם אם יוכח בהמשך קשר סיבתי, הוא יונצח תחת הכותרת "נספה בעקבות השירות". הבחנה שלטענת המשפחות פוגעת בזכר יקיריהם ויוצרת מדרגי הכרה משפילים. 

העותרים מותחים ביקורת חריפה על הוועדה. בעתירתם נכתב כי מסקנותיה מייצרות "אפליה שאין שני לה ואין לה אח ורע בין דם לדם", בכך שהן מבדילות בין לוחמים שנפגעו נפשית למי שנפגעו פיזית בשדה הקרב. "הוועדה חוטאת למטרה ונחזית כמפקירה שוב את לוחמיה וחלליה", נכתב בעתירה. 

אנשי פורום יהלומי קרב בראשותו של נדב וירש, דרשו מהשופטים דוד מינץ, גילה כנפי־שטייניץ ויחיאל כשר צו ביניים שיקפיא את יישום המסקנות. בנוסף דרשו לכנס ועדה חדשה שתכלול נציגי ציבור, ארגוני לוחמים ומשפחות שכולות. לטענת המשיבים, במקרים של פוסט-טראומה ופגיעה נפשית מדובר בבירור מורכב הדורש איסוף חומרים רפואיים וצבאיים, שחזור נסיבות ובחינה פרטנית של הקשר הסיבתי בין השירות לבין המוות – מה שאורך זמן רב. 

המבוי הסתום בבג"ץ

הפער בנתונים שהוצג בדיון ממחיש את עומק השבר מול המערכת. בעוד שלפי נתוני מערכת הביטחון מוכרים כיום כ-15 לוחמים בלבד ששמו קץ לחייהם, הנתונים בידי העותרים מצביעים על לפחות 74 לוחמים, בנוסף ל-279 ששרדו ניסיונות אובדניים. עו"ד גיא אקוקה, בא כוח העותרים, הסביר בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום כי "לוחם יכול לעשות מאות ימי מילואים, לחזור הביתה, ואם התאבד אחרי שסיים סבב — מבחינת המערכת, ברגע שפשט את המדים הוא אזרח". לדבריו, היעדר מסגרת זמנים ברורה לוועדה גורם לסחבת ומקשה על איסוף ראיות בדיעבד במקרים שהמערכת הייתה אמורה לזהות בזמן אמת. "בינתיים אתם נותנים יד לטיוח הגדול ביותר", הטיח.

שופטי ההרכב מצידם ניסו לשרטט את גבולות המחלוקת והבהירו כי ידם כבולה על ידי החוק הקיים. "ההכרה היא לא בידי הוועדה אלא בידי קצין התגמולים", אמרה כנפי-שטייניץ. "הוועדות לא יכולות לבוא בסתירה לחוק. אין חיה כזאת, הן לא יכולות לסתור". 

השופט כשר הבהיר כי מטרת ועדת אלמוז היא להעניק מענה זמני עד להכרעה רשמית, והקשה על העותרים בשאלת האפליה אל מול לשון החוק. "אדוני לא צריך לשכנע שפגיעה נפשית עקב הצבא יכולה להתערב ושהפגיעה לא נחותה בכלום מפגיעה פיזית", אמר השופט כשר לעו"ד אקוקה. לדברי כשר ועדת אלמוז נועדה לתת מענה לתקופת הביניים – פרק הזמן שבו טרם הוכרע הקשר הסיבתי בין השירות לבין המוות. 

"האם קיימת בעיה בנושא של פגיעות נפש? חד וחלק", אמר השופט מינץ. "אדם נכנס לצבא, היה בקו עזה או בצפון, נשבר. חד וחלק". אלא שלצד זאת הבהיר כי בית המשפט מוגבל למסגרת העתירה: "השאלה היא, בכנות, מה אנחנו עושים כרגע עם העתירה הזאת. יש חקיקה שאנחנו לא יכולים לשנות". 

"מה, הדם שלנו הוא מים?"

הדיון התיאורטי על סעיפי חוק וקשר סיבתי התנפץ מול נוכחותן של המשפחות השכולות והלומי הקרב באולם. הלום קרב מהקהל התפרץ לעבר נציגי המדינה וזעק: "אנשים מתגייסים עם פרופיל 97, תקינים, יוצאים מהמלחמה ואומרים להם 'הייתם ככה לפני'. אז למה גייסתם אותם? אם זה היה אחד מהקרובים שלכם הייתם עושים משהו. מה, הדם שלנו הוא מים?".

אולגה, אימו של לוחם השייטת גיל פנקינסקי ז"ל ששם קץ לחייו בנובמבר 2024, סיפרה בכאב על בנה: "הוא היה לובש את המדים הלבנים שלו והולך כל כמה זמן לעמוד בהלוויות של חיילים אחרים. שירת במדים ולא נחשב חלל צה"ל". למרות שהשופטת כנפי-שטייניץ השיבה שוועדת אלמוז נועדה לאפשר סממנים צבאיים בדיוק במקרים כאלה, המשפחות התעקשו שלב המחלוקת אינו הליווי הטקסי — אלא ההכרה עצמה.

״ארבע שנים התרעתי בפני הצבא 'אסף לא בסדר, תורידו אותו מטיסות, אסף לא בסדר, תטפלו בו'. שישימו לב לשינויים בהתנהגות שלו, לזה שהוא לא יכול לשמוע רעשים, לא יכול לראות אורות, לא יכול לסבול רעש, לא יכול לסבול חברת בני אדם, ניתק קשרים״, לדברי דגן בתגובה שאלו אותה אנשי חיל האוויר ״מי את? למה את מתקשרת לפה?״

כתב "הארץ", תום לוינסון, שנכח באולם, פנה להרכב והעיר כי מדובר באפליה מהותית. הוא ציין שחייל שנהרג בתאונה במהלך חופשה זכאי לקבורה צבאית, בעוד שלוחם ששירת 700 ימים והתאבד יום לאחר שחרורו מודר מכך. השופט כשר ענה לו ביובש: "נכון, אבל זה לא החוק". על כך השיב לוינסון כי ישנה דחיפות לשנות את החוק לאור המלחמה המתמשכת, כדי להגן על משפחות שיודעות בוודאות שיקיריהן נפלו קורבן לפציעות שקופות מהשירות.

"מי את?  למה את מתקשרת לפה?"

אחת העדויות המטלטלות שהושמעו בדיון הייתה זו של מירי דגן, אימו של נווט הקרב רס"ן אסף דגן ז"ל, שהתאבד באוקטובר 2024 והוכר כחלל צה"ל רק בתום מאבק ציבורי ומשפטי עיקש. "20 שנה הוא שירת את הצבא והמדינה, טייס, 8200, מודיעין, שב"כ — והם שולחים לי את המשטרה להודיע לי על מותו?" סיפרה דגן למקום הכי חם בגיהנום.

״לבן שלי קראו ביחידה 'הגאון'. אז הוא ישפיל את עצמו, במרכאות, לבקש עזרה? לא. הוא היה זה שפותר לכולם את הבעיות״, לדבריה בצה״ל הכחישו בהתחלה שהוא היה בדרך למילואים. ״אנחנו הצגנו ראיות לכך שביומו האחרון הוא זומן למשמרת״.  

״ארבע שנים התרעתי בפני הצבא 'אסף לא בסדר, תורידו אותו מטיסות, אסף לא בסדר, תטפלו בו'. פנו אליהם גם קצינים בכירים בדימוס, שישימו לב לשינויים בהתנהגות שלו, לזה שהוא לא יכול לשמוע רעשים, לא יכול לראות אורות, לא יכול לסבול רעש, לא יכול לסבול חברת בני אדם, ניתק קשרים״, לדברי דגן בתגובה שאלו אותה אנשי חיל האוויר ״'מי את? למה את מתקשרת לפה?'. אמרתי להם אני אמא שלו״. 

"בסוף הוא מת לבד. אמרו לי אחר כך: 'אם היה קורה לו משהו במטוס, הוא היה מוכר'." כעת, דגן דורשת לקבוע מנגנון אוטומטי שבו כל מקרה שמוכח בו קשר סיבתי, יוכר כחלל צה"ל בתוך זמן סביר.

עם סיום הדיון, פנה נדב וירש יו״ר פורום יהלומי קרב אל השופטים והטיח בהם את כישלון המערכת במבחן התוצאה: "אם ועדת אלמוז יודעת רק להגיד שהיא עשתה ועדה, אבל יש 80 מקרים ורק אחד הוכר, אז מישהו פה שוגה. הם יודעים לשלוח אותנו לקרב אבל לא יודעים איך להחזיר אותנו". השופט מינץ, שהישיר אליו מבט, הודה בצער: "אני מסתכל עליך בעיניים. יכול להיות שזה נורא לא בסדר, אין לך ויכוח איתי על זה".

השופטים הודיעו כי יקבלו החלטה ויפרסמו אותה בהמשך. אלא שהמציאות בשטח סירבה להמתין להכרעות המשפטיות; רגע לאחר תום הדיון, הגיעה אל הנוכחים באולם הידיעה המצמררת כי חייל נוסף שם קץ לחייו באותו היום ממש.