בחלקו הראשון של תחקיר המקום הכי חם בגיהנום, על הטיפול של משרד הביטחון ואגף השיקום בשוטרים המתמודדים עם הלם קרב, חשפנו את הקיר האטום ששוטרים נתקלו בו ברגע שהופנו לאבחון במרכז הרפואי שלוותה, ואת מחיר הדמים המחריד של לפחות עשרה שוטרים שהתאבדו מאז פרוץ המלחמה. כעת התחקיר חושף את המנגנון והריקבון המערכתי בתוך משטרת ישראל: מעל 1,500 שוטרים הממתינים לוועדות רפואיות, פרישות רפואיות המותנות באישורי תקציב של האוצר, וגוף ייעוץ חיצוני שפעל בניגוד לפקודות המשטרה. מעל הכל זו תרבות ארגונית שחונקת מצוקה, וגורמת לשוטרים להבין שפנייה לעזרה היא הימור מסוכן על הקריירה שלהם.

"ההתנהלות בתוך הארגון היא מצ'ואיסטית", אומר עו"ד בן קיסוס, ששירת בעצמו ביס"מ. "אתה מגיע לזירות רצח, לתאונות דרכים קטלניות, לאירועים קשים. אז בסדר, יאללה, ראשים מפוזרים, ידיים מפוזרות, תתקדם, לא קרה כלום. אף אחד לא עוצר לדבר איתך. לא המפקדים ולא מערך בריאות הנפש. ומה אתה מבין מזה? שאם תדבר, אתה מתבכיין. אז יש לך בעיות, אבל זה נטמע בתוך השגרה. אתה קם בבוקר מכוח האינרציה. היית אתמול באירוע, יום למחרת הריח של הבשר החרוך עוד על המדים שלך. אתה חושב שאם תכבס אותם זה יעבור, ואז אתה מבין שזה לא על הבד — זה בראש. וככה אתה מושך שנים, בלי להבין בכלל שנדפקת מהסיפור. מתי זה פתאום מגיע למודעות? כשזה עובר מפה לאוזן. שמעת על פלוני אלמוני? עזב. מה קרה? התחרפן. זאת צורת השיח במשטרה".

בארגון פועל מסלול פנימי, נפרד מאגף השיקום, המשלב תמיכה נפשית ובחינת כשירות להמשך שירות. רבים מהשוטרים חוששים לפנות אליו בשל ההשלכות האפשריות על תפקידם, הכנסתם ומעמדם. אבל בפועל, כל עוד לא הוכרו על ידי אגף השיקום – ואינם נפגעי ה-7 באוקטובר, הם נותרים ללא מימון לטיפול פרטי, ואינם יכולים להמתין חודשים ארוכים במערכת הציבורית. עבורם, הפנייה למערך הסיוע המשטרתי היא הדרך היחידה לקבל טיפול. לטענת בן קיסוס, רבים מהשוטרים כלל אינם מודעים למלוא הזכויות והאפשרויות העומדות לרשותם, לרבות קרנות סיוע ומנגנוני תמיכה פנימיים. גם היקף המידע המועבר לגורמי המשטרה במסגרת ההליך אינו תמיד ברור להם. "במקרים רבים די באישורי מחלה או במסמכים נקודתיים", הוא אומר, "אבל שוטרים מעבירים מיוזמתם, לבקשת גורמי הרפואה, חומר רפואי רחב ופרטי ללא צורך".

הכול עובר הלאה, פתאום כל היחידה יודעת, והוא הופך מושא ללעג. ואז המפקד שומע שהפקוד שלו בטיפול נפשי. מה הדבר הראשון שהוא חושב עליו? להגן על עצמו. אז לוקחים לשוטר את הנשק. שולחים אליו את החברים שלו שייקחו ממנו אותו. יש מצבים אבסורדיים שבהם שוטר עובד במשמרת עם נשק, אבל כשהוא מסיים הוא חייב להפקיד אותו ביומן התחנה לפני שהוא הולך הביתה״

שוטרים המבקשים סיוע נפשי יכולים לפנות לקצין מע"ן (מערך עזרה נפשית), הפועל תחת אגף משאבי אנוש. הקצין רשאי להפנותם למינימום עשרה מפגשים טיפוליים במימון המשטרה דרך חברת "דעת לנפש", וכן לשני מפגשים עם פסיכיאטרים פרטיים העובדים עם המשטרה, באישור מע"ן ארצי. כיום הסל מורחב לסה"כ 20 מפגשים מתוכם 15 במימון מלא, כאשר חריגה מעבר לעשרת המפגשים הראשונים מחייבת המלצה של המטפל.  בתהליך מעורבים גורמי רווחה, משאבי אנוש, רופא היחידה והמפקד הישיר. בניגוד לתפיסה הרווחת שמדובר בהליך טיפולי חסוי לחלוטין,ומעבר ללחישות בין מסדרונות הארגון – בסיום הטיפול מועבר למע"ן סיכום הכולל אבחנה, המלצות טיפוליות והערכה בנוגע לכשירות.

"אם קצין מע"ן היה בא למפקד ואומר: 'שמע, השוטר פנה אליי, אני לא יכול לפרט אבל הוא במצוקה' — זה דבר אחד", אומר בן קיסוס. "אבל זה לא עובד ככה. הכול עובר הלאה, פתאום כל היחידה יודעת, והוא הופך מושא ללעג. ואז המפקד שומע שהפקוד שלו בטיפול נפשי. מה הדבר הראשון שהוא חושב עליו? להגן על עצמו. אז לוקחים לשוטר את הנשק. שולחים אליו את החברים שלו שייקחו ממנו אותו. יש מצבים אבסורדיים שבהם שוטר עובד במשמרת עם נשק, אבל כשהוא מסיים הוא חייב להפקיד אותו ביומן התחנה לפני שהוא הולך הביתה. כאילו בעבודה הכול בסדר, אבל מחוץ לעבודה — שלא יירה במישהו, שלא ייפול לאותו קצין כוכב מדרגת הכתף. ובתוך האווירה הזאת אתה צריך לקבל החלטה מודעת להיכנס לחדר, לחשוף את הבעיות הכי אישיות שלך ולבקש עזרה".

עו"ד אליהו גאלי, המייצג נפגעי פוסט-טראומה ממערכת הביטחון ובהם שוטרים, סבור כי אחת הבעיות המרכזיות היא התקופה שבין הגשת התביעה להכרה. לדבריו, שוטר שמגיש תביעה לאגף השיקום נמצא למעשה ב"מעמד אפס": "אומרים לו, עד שלא תוכר אנחנו לא יכולים לתת לך טיפול. אם אין לו כסף לממן פסיכולוג או פסיכיאטר באופן פרטי, נשארת לו האפשרות לפנות למערכת המשטרתית. יש קציני מע"ן מדהימים במשטרה, שנותנים מעבר למה שהם אמורים, אבל הם מעטים מדי. אנשים גם חוששים ללכת לקב"ן משטרתי, כי הוא חלק מהמערכת — מסתובב בבסיס, פוגש מפקדים, אנשים מכירים אותו. היה לי אירוע באחת היחידות שבו מישהו פנה לעזרה, השמועה הסתובבה ביחידה והסיפור הגיע לאלימות". 

"מתעללים בהם במשרד הביטחון"

במשרדו של גאלי מתנהלים כיום כמה תיקים של שוטרים שנדחו על ידי אגף השיקום לאחר שהופנו לחוות דעת חיצוניות. "לפני 7 באוקטובר הדברים נראו אחרת", הוא אומר. "וכן, יש כאלה שבאים אליי ואני לא בטוח שהם דוברי אמת. אבל הכמות הגדולה של השוטרים שנדחים — אלה האנשים המסכנים. מתעללים בהם במשרד הביטחון". במספר מקרים המליץ גאלי ללקוחותיו לסרב להגיע ליחידה בשלוותה, לאחר שסורבו להיכנס עם מלווה מטעמם — בניגוד לחוק זכויות החולה, ואף שהיחידה רשומה כגוף המבצע אבחון רפואי.

עמוד הפייסבוק של גאלי כולו עוסק במאבקים משפטיים של שוטרים, אנשי קבע ולוחמים מול משרד הביטחון. לצד פרסום תקופתי של סיפורי הצלחה ופסקי דין, העמוד מציג תיעוד של שלבי התהליך השונים. אחד מלקוחותיו, למשל, הוא קצין משטרה בדרגה בכירה שירד מיוזמתו להילחם בעוטף ב-7 באוקטובר. "דחו אותו", הוא אומר. "אמרו לו שבגלל שירד להילחם על דעת עצמו, הוא לא זכאי. עד היום הוא לא קיבל הכרה, ואני עדיין נלחם בתיק הזה. בביטוח הלאומי כבר הכירו בו כנפגע איבה, אבל מול משרד הביטחון המאבק עדיין נמשך".

"איך נתנו לי להיות בתפקיד נשק, כשניסיתי לפגוע בעצמי מספר פעמים?" 

באחד המקרים שפרסם מופיע פרוטוקול דיון בעניינו של שוטר שסבל מפוסט-טראומה, מחשבות אובדניות וניסיונות לפגוע בעצמו. במהלך הדיון סיפר השוטר כי הוא "מגיע לבסיס ורואה שחור בעיניים" וכי הוא מתמודד עם מחשבות אובדניות. כשנשאל על ידי רמ"ד נגדים מדוע אינו מבקש לסיים את שירותו, השיב: "אני הייתי בשני ור"ם. הבאתי לפניהם אישורים שאני סובל מפוסט-טראומה, אבל הרופא לא מכיר בזה. הצגתי מלא אישורים, אבל לא התייחסו לזה". בהמשך הדיון הציג רמ"ד נגדים את החלטת הוור"ם, שלפיה השוטר פטור מפעילות מבצעית ומפעילות גופנית מאומצת. בתגובה שאל השוטר: "איך נתנו לי להיות בתפקיד נשק, כשניסיתי לפגוע בעצמי מספר פעמים?" 

אף שנבחנו עבורו תפקידים חלופיים המותאמים למגבלותיו, השוטר הבהיר כי אינו מעוניין להשתבץ, לא במג"ב ולא מחוצה לו. "כל שעה יש לי מחשבה רעה, כל צעקה אני נלחץ. המצב שלי לא טוב, מעדיף להשתחרר ולהיות עם המשפחה". בפוסט אחר פרסם גאלי תיאור של הקלטה מוועדה רפואית באגף השיקום: מיד לאחר שהשוטר יצא מהחדר, נשמע אחד הרופאים אומר "זיוני שכל", והמזכירה השיבה: "ממש".

"ואז הגיע ה-7 באוקטובר"

במקביל לטיפולים ביקשה השוטרת ת' לעבור בין תפקידים מנהליים בתוך המשטרה, משום שלא עמדה בעומס הנפשי. "הייתי בתפקיד שבו אני צריכה לדאוג לרווחה של אנשי ונשות משטרה. לא רק שלא קיבלתי שם מענה בעצמי — מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לטפל באנשים כשאני צריכה קודם כל לטפל בעצמי. הייתי צריכה מקום שקט. מקום שבו אוכל לשמוע את עצמי, את המחשבות שלי.

לא רציתי לשבת בבית בימי מחלה. הייתי צריכה להמשיך להרגיש חשובה ושייכת, שצריכים אותי. באיזשהו מקום זה מצמיח את הנפש, זה נותן לך כוח, זה נותן לך אופק. לא התנכלו לי, אבל כן הייתה לי ציפייה מהמפקד שלי שיבוא ויגיד: 'אם זה מה שאת חווה, בואי נראה איך אנחנו יכולים לעזור לך'. כשרוצים לעזור למישהו, יודעים בארגון יפה מאוד איך לעשות את זה. וכשרוצים לטאטא, להסתיר או להזיז הצידה — גם את זה יודעים לעשות מצוין. הם רואים בת אדם שלא מתפקדת. שיש לה התקפי זעם. שאני יושבת ובוכה, שאני לא מרוכזת. ואף אחד לא עוצר רגע ושואל: מה קורה פה?! ואז הגיע השבעה באוקטובר, ופתאום היה מותר להגיד 'פוסט-טראומה'. ורק כשאני מוציאה מהפה את המשפט 'אני לא יכולה להמשיך לטפל באנשים', שואלים אותי אם זה מאז.