לוקחים את הנשק, מדליפים את הטיפול: מסלול הייסורים שמשטרת ישראל מעבירה שוטרים עם הלם קרב | תחקיר

בחלקו הראשון של תחקיר המקום הכי חם בגיהנום, על הטיפול של משרד הביטחון ואגף השיקום בשוטרים המתמודדים עם הלם קרב, חשפנו את הקיר האטום ששוטרים נתקלו בו ברגע שהופנו לאבחון במרכז הרפואי שלוותה, ואת מחיר הדמים המחריד של לפחות עשרה שוטרים שהתאבדו מאז פרוץ המלחמה. כעת התחקיר חושף את המנגנון והריקבון המערכתי בתוך משטרת ישראל: מעל 1,500 שוטרים הממתינים לוועדות רפואיות, פרישות רפואיות המותנות באישורי תקציב של האוצר, וגוף ייעוץ חיצוני שפעל בניגוד לפקודות המשטרה. מעל הכל זו תרבות ארגונית שחונקת מצוקה, וגורמת לשוטרים להבין שפנייה לעזרה היא הימור מסוכן על הקריירה שלהם.

"ההתנהלות בתוך הארגון היא מצ'ואיסטית", אומר עו"ד בן קיסוס, ששירת בעצמו ביס"מ. "אתה מגיע לזירות רצח, לתאונות דרכים קטלניות, לאירועים קשים. אז בסדר, יאללה, ראשים מפוזרים, ידיים מפוזרות, תתקדם, לא קרה כלום. אף אחד לא עוצר לדבר איתך. לא המפקדים ולא מערך בריאות הנפש. ומה אתה מבין מזה? שאם תדבר, אתה מתבכיין. אז יש לך בעיות, אבל זה נטמע בתוך השגרה. אתה קם בבוקר מכוח האינרציה. היית אתמול באירוע, יום למחרת הריח של הבשר החרוך עוד על המדים שלך. אתה חושב שאם תכבס אותם זה יעבור, ואז אתה מבין שזה לא על הבד — זה בראש. וככה אתה מושך שנים, בלי להבין בכלל שנדפקת מהסיפור. מתי זה פתאום מגיע למודעות? כשזה עובר מפה לאוזן. שמעת על פלוני אלמוני? עזב. מה קרה? התחרפן. זאת צורת השיח במשטרה".

בארגון פועל מסלול פנימי, נפרד מאגף השיקום, המשלב תמיכה נפשית ובחינת כשירות להמשך שירות. רבים מהשוטרים חוששים לפנות אליו בשל ההשלכות האפשריות על תפקידם, הכנסתם ומעמדם. אבל בפועל, כל עוד לא הוכרו על ידי אגף השיקום – ואינם נפגעי ה-7 באוקטובר, הם נותרים ללא מימון לטיפול פרטי, ואינם יכולים להמתין חודשים ארוכים במערכת הציבורית. עבורם, הפנייה למערך הסיוע המשטרתי היא הדרך היחידה לקבל טיפול. לטענת בן קיסוס, רבים מהשוטרים כלל אינם מודעים למלוא הזכויות והאפשרויות העומדות לרשותם, לרבות קרנות סיוע ומנגנוני תמיכה פנימיים. גם היקף המידע המועבר לגורמי המשטרה במסגרת ההליך אינו תמיד ברור להם. "במקרים רבים די באישורי מחלה או במסמכים נקודתיים", הוא אומר, "אבל שוטרים מעבירים מיוזמתם, לבקשת גורמי הרפואה, חומר רפואי רחב ופרטי ללא צורך".

הכול עובר הלאה, פתאום כל היחידה יודעת, והוא הופך מושא ללעג. ואז המפקד שומע שהפקוד שלו בטיפול נפשי. מה הדבר הראשון שהוא חושב עליו? להגן על עצמו. אז לוקחים לשוטר את הנשק. שולחים אליו את החברים שלו שייקחו ממנו אותו. יש מצבים אבסורדיים שבהם שוטר עובד במשמרת עם נשק, אבל כשהוא מסיים הוא חייב להפקיד אותו ביומן התחנה לפני שהוא הולך הביתה״

שוטרים המבקשים סיוע נפשי יכולים לפנות לקצין מע"ן (מערך עזרה נפשית), הפועל תחת אגף משאבי אנוש. הקצין רשאי להפנותם למינימום עשרה מפגשים טיפוליים במימון המשטרה דרך חברת "דעת לנפש", וכן לשני מפגשים עם פסיכיאטרים פרטיים העובדים עם המשטרה, באישור מע"ן ארצי. כיום הסל מורחב לסה"כ 20 מפגשים מתוכם 15 במימון מלא, כאשר חריגה מעבר לעשרת המפגשים הראשונים מחייבת המלצה של המטפל.  בתהליך מעורבים גורמי רווחה, משאבי אנוש, רופא היחידה והמפקד הישיר. בניגוד לתפיסה הרווחת שמדובר בהליך טיפולי חסוי לחלוטין,ומעבר ללחישות בין מסדרונות הארגון – בסיום הטיפול מועבר למע"ן סיכום הכולל אבחנה, המלצות טיפוליות והערכה בנוגע לכשירות.

"אם קצין מע"ן היה בא למפקד ואומר: 'שמע, השוטר פנה אליי, אני לא יכול לפרט אבל הוא במצוקה' — זה דבר אחד", אומר בן קיסוס. "אבל זה לא עובד ככה. הכול עובר הלאה, פתאום כל היחידה יודעת, והוא הופך מושא ללעג. ואז המפקד שומע שהפקוד שלו בטיפול נפשי. מה הדבר הראשון שהוא חושב עליו? להגן על עצמו. אז לוקחים לשוטר את הנשק. שולחים אליו את החברים שלו שייקחו ממנו אותו. יש מצבים אבסורדיים שבהם שוטר עובד במשמרת עם נשק, אבל כשהוא מסיים הוא חייב להפקיד אותו ביומן התחנה לפני שהוא הולך הביתה. כאילו בעבודה הכול בסדר, אבל מחוץ לעבודה — שלא יירה במישהו, שלא ייפול לאותו קצין כוכב מדרגת הכתף. ובתוך האווירה הזאת אתה צריך לקבל החלטה מודעת להיכנס לחדר, לחשוף את הבעיות הכי אישיות שלך ולבקש עזרה".

עו"ד אליהו גאלי, המייצג נפגעי פוסט-טראומה ממערכת הביטחון ובהם שוטרים, סבור כי אחת הבעיות המרכזיות היא התקופה שבין הגשת התביעה להכרה. לדבריו, שוטר שמגיש תביעה לאגף השיקום נמצא למעשה ב"מעמד אפס": "אומרים לו, עד שלא תוכר אנחנו לא יכולים לתת לך טיפול. אם אין לו כסף לממן פסיכולוג או פסיכיאטר באופן פרטי, נשארת לו האפשרות לפנות למערכת המשטרתית. יש קציני מע"ן מדהימים במשטרה, שנותנים מעבר למה שהם אמורים, אבל הם מעטים מדי. אנשים גם חוששים ללכת לקב"ן משטרתי, כי הוא חלק מהמערכת — מסתובב בבסיס, פוגש מפקדים, אנשים מכירים אותו. היה לי אירוע באחת היחידות שבו מישהו פנה לעזרה, השמועה הסתובבה ביחידה והסיפור הגיע לאלימות". 

"מתעללים בהם במשרד הביטחון"

במשרדו של גאלי מתנהלים כיום כמה תיקים של שוטרים שנדחו על ידי אגף השיקום לאחר שהופנו לחוות דעת חיצוניות. "לפני 7 באוקטובר הדברים נראו אחרת", הוא אומר. "וכן, יש כאלה שבאים אליי ואני לא בטוח שהם דוברי אמת. אבל הכמות הגדולה של השוטרים שנדחים — אלה האנשים המסכנים. מתעללים בהם במשרד הביטחון". במספר מקרים המליץ גאלי ללקוחותיו לסרב להגיע ליחידה בשלוותה, לאחר שסורבו להיכנס עם מלווה מטעמם — בניגוד לחוק זכויות החולה, ואף שהיחידה רשומה כגוף המבצע אבחון רפואי.

עמוד הפייסבוק של גאלי כולו עוסק במאבקים משפטיים של שוטרים, אנשי קבע ולוחמים מול משרד הביטחון. לצד פרסום תקופתי של סיפורי הצלחה ופסקי דין, העמוד מציג תיעוד של שלבי התהליך השונים. אחד מלקוחותיו, למשל, הוא קצין משטרה בדרגה בכירה שירד מיוזמתו להילחם בעוטף ב-7 באוקטובר. "דחו אותו", הוא אומר. "אמרו לו שבגלל שירד להילחם על דעת עצמו, הוא לא זכאי. עד היום הוא לא קיבל הכרה, ואני עדיין נלחם בתיק הזה. בביטוח הלאומי כבר הכירו בו כנפגע איבה, אבל מול משרד הביטחון המאבק עדיין נמשך".

"איך נתנו לי להיות בתפקיד נשק, כשניסיתי לפגוע בעצמי מספר פעמים?" 

באחד המקרים שפרסם מופיע פרוטוקול דיון בעניינו של שוטר שסבל מפוסט-טראומה, מחשבות אובדניות וניסיונות לפגוע בעצמו. במהלך הדיון סיפר השוטר כי הוא "מגיע לבסיס ורואה שחור בעיניים" וכי הוא מתמודד עם מחשבות אובדניות. כשנשאל על ידי רמ"ד נגדים מדוע אינו מבקש לסיים את שירותו, השיב: "אני הייתי בשני ור"ם. הבאתי לפניהם אישורים שאני סובל מפוסט-טראומה, אבל הרופא לא מכיר בזה. הצגתי מלא אישורים, אבל לא התייחסו לזה". בהמשך הדיון הציג רמ"ד נגדים את החלטת הוור"ם, שלפיה השוטר פטור מפעילות מבצעית ומפעילות גופנית מאומצת. בתגובה שאל השוטר: "איך נתנו לי להיות בתפקיד נשק, כשניסיתי לפגוע בעצמי מספר פעמים?" 

אף שנבחנו עבורו תפקידים חלופיים המותאמים למגבלותיו, השוטר הבהיר כי אינו מעוניין להשתבץ, לא במג"ב ולא מחוצה לו. "כל שעה יש לי מחשבה רעה, כל צעקה אני נלחץ. המצב שלי לא טוב, מעדיף להשתחרר ולהיות עם המשפחה". בפוסט אחר פרסם גאלי תיאור של הקלטה מוועדה רפואית באגף השיקום: מיד לאחר שהשוטר יצא מהחדר, נשמע אחד הרופאים אומר "זיוני שכל", והמזכירה השיבה: "ממש".

"ואז הגיע ה-7 באוקטובר"

במקביל לטיפולים ביקשה השוטרת ת' לעבור בין תפקידים מנהליים בתוך המשטרה, משום שלא עמדה בעומס הנפשי. "הייתי בתפקיד שבו אני צריכה לדאוג לרווחה של אנשי ונשות משטרה. לא רק שלא קיבלתי שם מענה בעצמי — מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לטפל באנשים כשאני צריכה קודם כל לטפל בעצמי. הייתי צריכה מקום שקט. מקום שבו אוכל לשמוע את עצמי, את המחשבות שלי.

לא רציתי לשבת בבית בימי מחלה. הייתי צריכה להמשיך להרגיש חשובה ושייכת, שצריכים אותי. באיזשהו מקום זה מצמיח את הנפש, זה נותן לך כוח, זה נותן לך אופק. לא התנכלו לי, אבל כן הייתה לי ציפייה מהמפקד שלי שיבוא ויגיד: 'אם זה מה שאת חווה, בואי נראה איך אנחנו יכולים לעזור לך'. כשרוצים לעזור למישהו, יודעים בארגון יפה מאוד איך לעשות את זה. וכשרוצים לטאטא, להסתיר או להזיז הצידה — גם את זה יודעים לעשות מצוין. הם רואים בת אדם שלא מתפקדת. שיש לה התקפי זעם. שאני יושבת ובוכה, שאני לא מרוכזת. ואף אחד לא עוצר רגע ושואל: מה קורה פה?! ואז הגיע השבעה באוקטובר, ופתאום היה מותר להגיד 'פוסט-טראומה'. ורק כשאני מוציאה מהפה את המשפט 'אני לא יכולה להמשיך לטפל באנשים', שואלים אותי אם זה מאז.

כל הזמן כואב לי ששני הקטנים שלנו לא נהנו מההורים כמו ששני הגדולים נהנו. הם לא קיבלו את כל החוזק והחוסן שהיה לנו. כשהבן שלי היה בעזה, המצב פה היה ממש קטסטרופלי. את יודעת איפה זה צץ לי בצורה הכי קיצונית? בפעם הראשונה שהוא חזר, אחרי שלושה חודשים שלא היה בבית. זה היה הריח (של הפיגועים, ס"ת). הבגדים שלו, החדר שלו — הכול היה הריח הזה. עד היום אני כל הזמן מכבסת לו, מנקה שם. קניתי אפילו מבשם חשמלי שמפיץ ריח כל הזמן. זה הריח שהילד שלי חזר איתו – ריח שאני מנסה להיפטר ממנו שנים. הייתה גאווה גדולה, והבנתי מאיפה זה בא. אבל הייתה פה מלחמת עולם. פתאום אלה הילדים שלך. אבל זהו, הם כבר לא שלך — הם של הצבא. אין לך שום יכולת לשלוט במה שקורה איתם.

לפני כשנתיים הגישה ת' בקשה להכרה במשרד הביטחון. "הלכתי לעשות 'יום כיף' בשלוותה. בעלי לקח אותי וחיכה לי בחוץ לאורך כל האבחון. בכל פעם שהרגשתי שקשה לי, יצאתי אליו לנשום אוויר וחזרתי. בסוף ראתה אותי פסיכולוגית או פסיכיאטרית לשבע דקות בערך. כתבו לי במכתב שאני מאוד אמינה — ואז דחו אותי. אמרו שזאת חרדה. בעיניהם אנחנו קודם כל שקרנים. זה מעליב. זה ממש מעליב".

בעלה של ת' החל בהליך הכרה כשנה אחריה, והחודש קיבל אף הוא מכתב דחייה לאחר אבחון בשלוותה. "תוך כדי הטיפול שיתפתי את הפסיכיאטרית במה שקורה בבית, ולאט-לאט הבנו שאנחנו במקום שרע לנו ולילדים, ושגם בעלי צריך טיפול. אנחנו לא תמיד מצליחים להסתדר. אבל מאז שהתחלנו טיפול יש לנו הבנה גדולה יותר למה שקורה לנו, אז אנחנו גם יותר בחמלה אחד כלפי השנייה. אי אפשר שהבית יהיה כל הזמן כמו סיר לחץ.

אולי יעניין אותך גם:

• הטיפול באנשים עם מוגבלויות מכניס מאות מיליוני שקלים – עכשיו המשפחות דורשות לנהל זאת בעצמן
• "יש לילות שאני ישנה עם נעליים. אני יודעת שהילד עלול לברוח, ואהיה חייבת לרדוף אחריו" 
• ילדה התלוננה שבן הזוג של אמה הטריד אותה. הפסיכיאטרית המליצה להעביר אותה לחזקתו

״משטרת ישראל היא ארגון שיכול להזיז הרים כשהוא רוצה, כשזה משרת את האינטרס שלו. אז איפה הם? איפה הם כשצריך לתת לנו גב? איפה הקב"נית של האגף שלי? שתהיה במעקב עליי. מספיק שמישהו היה מרים טלפון פעם בחודש ושואל מה שלומי. אבל כשצריך לתגבר בשטח, פתאום כולם מתעוררים. קובעים לי תור לרופא המשטרתי, אני מגיעה עם כל המסמכים שלי, והוא מסתכל עליי ואומר: 'אתם אנשים שקופים'. אני בת 50, עם פוסט-טראומה, בקושי מתפקדת. באמת חושבים שאני צריכה לשבת עכשיו בניידת ולעצור אנשים? זה עצוב שאנחנו צריכים להיות במקום שבו אנחנו כל הזמן נלחמים ומצדיקים את עצמנו. 

״עכשיו הקימו מרכז חוסן. בשביל מי? זה לא מיועד לשוטרים הקטנים. שתיקח (ראש אמ"ש, ס"ת) את כל המשאבים שהשקיעה שם ותשקיע אותם מול משרד הביטחון. איך היא תעשה סלקציה? איך היא תחליט מי מקבל שם עזרה? אם הארגון היה מכבד את השוטרים שלו, הוא היה קובע באופן גורף שכל השוטרים ששירתו בירושלים בין השנים 2008-2000 בתפקידים מבצעיים יוכרו אוטומטית".

נגררים בבתי משפט

כעת התיק של ת' נמצא בערעור בבית המשפט. "אני אצטרך ללכת שוב לפסיכיאטר שיכריע. וכל פעם שאת צריכה לפתוח את זה מחדש, לדבר על זה שוב — זה לוקח ממך המון. אני לא רוצה לשבת בבית ולהוציא ימי מחלה. עשיתי את השירות שלי, כמעט 30 שנה, על הצד הטוב ביותר, ללא דופי. למה אני צריכה להתנהג כאילו אני עושה משהו לא בסדר? למה אני צריכה לקבל את הזכויות שלי בדרך לא דרך? כשבעלי חזר מסבארו, אני הייתי צריכה לקחת את הנעליים שלו ולשטוף אותן מעור וגידים של אדם. למחרת התייצבנו לעבודה. הוא קם למשמרת בוקר, אני קמתי למשמרת בוקר. רק וידאנו שיש מי שייקח את הילדים, וזהו. אל תשפילו אותנו ואל תגידו לנו שאנחנו מרמים״. 

מה עושה שוטר שלא יכול? הוא נשאר עם התשובה השלילית ביד ולא מטפל בעצמו עוד חצי שנה, עוד שנתיים, עוד שלוש. ואחר כך יש את כל השוטרים שמתאבדים בשקט. 

״הילדים שלי סובלים, בעלי סובל, המשפחה שלי סובלת. ויותר מהכול אנחנו רוצים לטפל בעצמנו. אבל שוב הפסקתי טיפולים. כל פעם שיש תקופה שלא הולכים לשיחות, הכול מתעורר, מתחרבש. השיחה הזאת מאפסת, מכניסה לפרופורציות, מפענחת לך את התחושות ואת הרגשות. את חיה משבוע לשבוע. אבל את כולם מעניין רק אם באתי לעבודה. לא מעניין אותם שיש פה שני ילדים קטנים שצריכים לדאוג לעצמם״.

לדבריה, כדי להגיש את הערעור נאלצה לקחת הלוואה נוספת. "אבל מה עושה שוטר שלא יכול? הוא נשאר עם התשובה השלילית ביד ולא מטפל בעצמו עוד חצי שנה, עוד שנתיים, עוד שלוש. ואחר כך יש את כל השוטרים שמתאבדים בשקט. ברוך השם אנחנו לא במקום הזה. זו תעודת עניות למשטרת ישראל. אני מובכת ומושפלת. אחר כך מתפלאים למה לא מצליחים לגייס שוטרים חדשים. למה שהם יבואו? למה מחכים? שיקרה אסון? ששוטר יתאבד ואז פתאום לתמוך ולעזור? אפשר להיות צעד אחד לפני. כל עוד לא היינו חולים והגענו כל יום לעבודה, הכול היה בסדר. אבל בשנייה שאת כבר לא יכולה לתת מאה אחוז, את כבר ׳לא לויאלית׳. לא רלוונטית. לא מעניינת אף אחד. אני מדברת רק כי אני מקווה שזה יעזור לשוטרים אחרים שהמצב שלהם לא יותר טוב משלנו. מישהו חייב להתעורר אצלנו בארגון".

זו תעודת עניות למשטרת ישראל. אחר כך מתפלאים שלא מצליחים לגייס שוטרים. למה מחכים, שיקרה אסון? ששוטר יתאבד ואז פתאום לתמוך ולעזור? אפשר צעד אחד לפני. 

באהלן אהלן

"בראייה הציבורית, פוסט-טראומה שווה חיילים", אומר ד"ר תולי פלינט, עו"ס קליני ומומחה לטיפול בפוסט-טראומה והתמכרויות. "כולנו עסוקים בחיילים, כשלמעשה מסתובבים בקרבנו אנשים שחשופים לטראומות איומות ונוראות באופן יומיומי, ולא מקבלים מענה — לא לפניהן ולא אחריהן". לדבריו, שוטרים נמנים עם אוכלוסיית ה-First Responders, המגיבים הראשונים לאירועי חירום. "הם רואים באמת את האירוע כפי שהוא. את הזוועות הכי קשות שבו".

מאז 2012 מגיעים אליו באופן פרטי שוטרים, בהם גם בכירים, שמצליחים לצאת לרגע מהתפיסה הארגונית שבה גדלו ופעלו, ולאסוף את עצמם כדי לבחון בכלל את האפשרות שהם מתמודדים עם פוסט-טראומה. "לא מעט מגיעים אליי כי יש להם חבר בצבא שאומר: 'תקשיב מה שאתה מתאר, זה מה שאני חווה. זה אותו דבר. אותם פלאשבקים, אותן מצוקות. למה אתה לא הולך לקבל הכרה?'. הרבה פעמים הם מגיעים בגלל בעיות בזוגיות או בגלל תלונה על חרדה. רופא המשפחה נותן להם כדורים ואומר להם 'לכו תטפלו בזה'. אבל כשעוברים על ההיסטוריה שלהם ובוחנים את שאלון ה-PCL, מבינים שמדובר ב-PTSD. הם לא ישנים בלילה, הם אלימים בלי לרצות, והם התגייסו כדי לעשות משהו אחד ומוצאים את עצמם עושים משהו אחר לגמרי. הם מגיעים כי הם באמת סובלים. משם אני מנסה לעבד איתם את המצב שבו הם נמצאים.

אין תרבות של דיבריפינג טראומטי (שיחת עיבוד אחרי אירוע טראומטי, ס"ת) כמו שיש בצבא. השוטר הממוצע עבר אירוע טראומטי, חוזר הביתה, וב'אהלן אהלן' נדרש להמשיך כרגיל. אין שום תרבות ארגונית שיודעת לומר: 'אנחנו אכן ארגון טראומטוגני, האנשים שלנו חשופים כל הזמן לאירועי קיצון מחרידים, בואו ניתן להם כלים להתמודד'. תוסיפי לזה את החשש מפגיעה בשכר, ואת הידיעה שאם מישהו הולך לקב"ן — כולם יודעים".

לדבריו, רופאי המשפחה המלווים שוטרים אינם בהכרח מוכשרים לאבחון טראומה מורכבת, ולכן פעמים רבות התסמינים מזוהים כחרדה או כבעיה רפואית אחרת. "גם הרופאים שיושבים במשטרה הם רופאי משפחה. הכשרה לאבחן טראומה — לא תמיד הם מחזיקים בה. רופא המשפחה שולח את המטופל בהתחלה לבדיקת קרדיולוגיה, ואחרי שמתגלה שאין לו בעיה בלב, הוא אומר לו: יש לך חרדה, בוא קח קלונקס. ומשם הם נפלטים לאבחון פסיכודיאגנוסטי. מה זה האדרת תסמינים? בעצם אומרים להם במילים יפות: 'לא מאמינים לכם'".

"פוסט-טראומה זה של חיילים בלבנון"

ב' משרת במשטרה מאז שירותו הצבאי במסלול שח"ם, כבר כמעט 20 שנה, ונשוי לשוטרת. "זה המזל שלי", הוא אומר. "בשום קונסטלציה אחרת אני לא חושב שמישהי הייתה נשארת איתי". הטריגר הראשון שלו היה לפני למעלה מעשור: הוא הוזעק לאירוע שבו מצא ילד בגילו של בנו בין חיים למוות, בעקבות הזנחה קשה. עד הגעת גורמי הרפואה החזיק אותו מחוסר הכרה בזרועותיו, ועטף אותו בסדין שהיה בזירה. "מד"א לקחו אותו ממני כשאני לא יודע אם הוא חי או מת". שבועיים לאחר המקרה, במהלך נסיעה ברכב, כיסתה אשתו את בנם הישן בסל-קל בצעיף. "התפוצצתי. בכיתי וצרחתי עליה שתעיף מהילד את הצעיף. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. גם אני לא הבנתי מה קורה לי".

לדברי ב', זה היה אירוע מכונן, אבל בהחלט לא אירוע בודד. "הייתי בכל זירה שאת מעלה על דעתך. נכנסתי לדירה שעדיין אנסו בה אישה. נכנסתי לבית שמישהו דקר בו את אחיו, והוא שוכב בשלולית של דם, מחורר. באתי, סגרתי זירה, והכול היה נראה לי הגיוני.

אתה מאבד את האנושיות, ואין לך מושג שזה קורה לך. פעם היינו בזירת פיגוע קשה בשווארמיה, וחזרנו למשמרת עם לאפה שווארמה ביד. מבחינתנו זה היה רגיל. לא מדברים על זה. אנחנו גברים, שוטרים. גם אין כזה דבר שמישהו מדבר איתך. הלכתי כרגיל למשמרת צהריים. יש קצינת מע"ן אחת שאחראית על אלפי שוטרים, ואם במקרה היא עונה לך לטלפון — זכית".

כשאני שואלת מה קורה בבית שבו שני ההורים משרתים במשטרה ואחד מהם לא מתפקד, הוא שותק לרגע. "קשה לי לשתף את זה, אבל אני רוצה שזה יעזור לאנשים כמוני", הוא אומר. "התפוצצתי כמה פעמים על הילדים. זרקתי דברים, שברתי דברים, שברתי לילדים את הפלייסטיישן. הייתי מאוד קצר איתם. אז הפתרון היה להסתגר בחדר עם עצמי. ככה אין לי אינטראקציה איתם. במקביל התחלתי לקחת כדורי שינה, כי לא רק שהפסקתי לישון בלילה — היו פעמים שבאתי לתקוף את אשתי מתוך שינה.

״את קמה לבוקר של קפה ואולי שיחה קטנה על פוליטיקה. אני קם לתדריך של חצי שעה שבו מספרים לי כמה רוצים להרוג אותי ובאילו דרכים אני יכול למות. זה הבוקר שלי, כל יום״

פעם אחת היא נכנסה למיטה והייתי בטוח שפורץ נכנס. תפסתי אותה וכבר באתי לתת לה אגרוף. היא הבינה שמשהו לא בסדר והצליחה להרגיע אותי, אבל היא הייתה קרובה מאוד לקבל מכות. פעם אחרת היינו ביחסים אינטימיים, ובבוקר לא זכרתי כלום. בדיעבד אני מבין שאלה ניתוקים, אבל אז לא היה מי שיסביר לי את זה. את קמה לבוקר של קפה ואולי שיחה קטנה על פוליטיקה. אני קם לתדריך של חצי שעה שבו מספרים לי כמה רוצים להרוג אותי ובאילו דרכים אני יכול למות. זה הבוקר שלי, כל יום, וזה מתחבר לי למציאות שאני חי בה. 'הנה, זה נכון, אני לא מדמיין'. לכל דבר מצאתי סיבה. אומר לעצמי שאני לא ישן טוב בגלל המשמרות. הייתי קם בלילה מזיע, עם הגוף בפחד, ואומר לעצמי שזה בגלל שאני שמן, כי התחלתי לאכול הרבה. כאילו, מי אני שיהיה לי פוסט-טראומה? למה, מי אתה? פוסט-טראומה זה של חיילים בלבנון".

"אני יודע שאני דופק את הילדים"

הפעם הראשונה שבה מישהו גרם לב' להבין שמשהו לא בסדר הייתה כשחבר העיר לו שהפסיק לצאת מהבית. "אין סיכוי שאני יוצא סתם. אני צריך להיות דרוך, עם נשק, ומבחינתי כל מי שהולך מאחוריי הוא איום. יש לי כלבה קטנה שסיגלתי לעצמי איתה דפוס הליכה: אם אני רואה גבר הולך מאחוריי, אני עוצר כאילו היא עושה צרכים, נותן לו לעבור ורק אז ממשיך ללכת. אם אני יוצא למסעדה, אני חייב לשבת עם הפנים לכניסה. ואם יש ערב צוות או חופשת יחידה, אני נוסע לבד, כדי שאוכל ללכת אם אחטוף קריז. הכול מחושב, וזה מתחיל להיות מעייף.

התחלתי להבין שאני מתנהג בצורה לא נורמטיבית לחברה. לקטנה עדיין יש חלום שאני אקח אותה עם אופניים למטה. היא בת שבע, ואף פעם לא לקחתי אותה. יש אופניים, כן?! אני יודע שאני גם דופק את הילדים, אבל אין לי שליטה בזה.

״הייתי חולה על טיולי אוהלים, סנפלינג, הכול. הפסקתי לצאת ולטייל עם הילדים, כי הבנתי שאם אני מתחיל להתעצבן, אין לי איך לברוח. זה לא בריא להם וזה לא בריא לי. אז פשוט הפסקתי, כי התחלתי להבין שאני מתנהג בצורה לא נורמטיבית לחברה. הם כבר לא פונים אליי. לקטנה עדיין יש איזה חלום שאני אקח אותה עם אופניים למטה. היא בת 7, ואף פעם לא לקחתי אותה. יש אופניים, כן?! אני יודע שאני גם דופק את הילדים, אבל אין לי שליטה בזה.

״אנשים גם מסתירים הרבה מהארגון. הם גם לא יודעים הרבה מהזכויות שלהם, כי זה נוח לכולם להתייחס אלינו כמו דפארים, וגם נוח לארגון לא לדבר על זה. מקסימום מישהו בדרך קורס, אז מוציאים שהוא 'לא מתאים'. אין לנו גם איזה גוף שיגן עלינו – אסור לנו להתאגד, אז קל מאוד לגרום לבן אדם לא לרצות להיות בארגון הזה, ואתה מעדיף לסתום".

ב' הלך לרופא המשפחה, שכתב לו מרשמים לציפרלקס וכדורי שינה. לדבריו, אלה לא פתרו את הבעיה, רק הקלו על חלק מהסימפטומים. לאורך כל הזמן הזה הוא כלל לא חשב שמדובר בפוסט-טראומה. "לא מבין ולא רוצה להבין. זאת מחלה של אנשים שיצאו ממלחמות. זה לא שלנו".

״אנשים מסתירים הרבה מהארגון. הם לא יודעים מה הזכויות שלהם, כי זה נוח לכולם להתייחס אלינו כמו דפארים, וגם נוח לארגון לא לדבר על זה. מקסימום מישהו בדרך קורס, אז מוציאים שהוא 'לא מתאים'. אין לנו גם איזה גוף שיגן עלינו – אסור לנו להתאגד".

גם מתקפת 7 באוקטובר לא שינתה את האופן שבו תפס את עצמו, והוא מצא את עצמו מסתובב בין זירות הטבח בדרום. "מתישהו אתה נהיה אדיש למוות", הוא אומר. "אני יודע שאני עושה היום דברים שהם מסוכנים מאוד. אין לי את הפחד הזה שיש לבן אדם רגיל. ותביני מה שאת רוצה ממה שאני אומר עכשיו".

״שברתי חצי מהשיניים בחריקות״

לכל אורך הדרך, כמו שוטרים ושוטרות רבים אחרים, ב' מנהל חיים כפולים בתוך הארגון. במקביל לשירות הפעיל, לפני יותר משנתיים, פנה לעורך דין והחל בהליך הכרה מול אגף השיקום — מבלי לשתף את מפקדיו. "לא רציתי שיתייגו אותי כחולה נפש, מאוד פשוט", הוא אומר. "אם היה לי לילה קשה, ויש לילות כאלה עד היום, הייתי מגיע בבוקר עם תירוץ. אומר שכואבת לי הבטן, שאני משלשל, ממציא משהו. שברתי חצי מהשיניים שלי בחריקות. עכשיו אני ישן עם סד, אבל גם הטיפולים היו תירוץ לא להגיע".

בשלב מסוים הוא נשלח לשלוותה. "הגעתי לשם גמור. הייתי לוקח אז אופיאטים כדי להירגע. היה יום שלם של שאלונים ושיחות, ופחדתי לדבר. אל תשכחי שאנחנו כשוטרים מאשפזים שם אנשים באמצעות צווי אשפוז בכפייה. מבחינתי, אם אני מדבר יותר מדי — מאשפזים אותי. אבל היום, בדיעבד, אני מבין שלא משנה מה הייתי עונה או אומר — היו דוחים אותי".

לטענתו, באופן לא מוסבר, במהלך האבחון לא ישב מולו אפילו פסיכיאטר אחד. "הם שלחו אותי, כמה חודשים אחרי האבחון, לפסיכיאטר חיצוני מטעמם. הוא לא נתן לי לדבר. פחות מחמש דקות. הוא שאל אותי שאלות כלליות, שאל אם אסכים לקחת תרופות פסיכיאטריות, ואמרתי לו שכן. הוא שאל אם אני מעשן רפואי, ואמרתי לו כן. ואז הוא אמר לי: 'אז תפסיק — זה עושה לך את כל הבעיות'. הקשבתי לו, והמצב שלי התדרדר, כי לא היה לי עוד גורם להתייעץ איתו. בסוף דחו אותי. אמרו שיש לי התקפי חרדה, ושכל מה שאני חווה זה רק חרדה.

אני התחלתי את ההליך עוד לפני 7 באוקטובר. אולי אם היו מטפלים בי אז, בתקופה שבה המודעות עלתה, היו מצליחים למנוע לפחות חלק מההידרדרות. אבל אני לא זכאי לשום טיפול. אף אחד לא מטפל בי, וגם בקופת החולים אין פסיכיאטרים זמינים. מהמשטרה אני לא מצפה. אני גם לא שש לספר דברים, כי יכולים להוציא אותי מהשטח, וזהו, אין לי משכורת. כאבא לילדים זה גזר דין מבחינתי, ואני גם לא אוכל לקחת עבודות בשכר". כעת התיק של ב' מתנהל בבית המשפט. "טפלו בנו", הוא מבקש. "אני לא עושה את זה בשביל כסף. לא רוצה מכם כלום. רוצה טיפול. רוצה טיפול ולא מקבל. והפחד לספר מונע ממני לעזור לעצמי".

"בוכה כמו ילדה עם קוקיות"

כאשר שוטר אינו מסוגל עוד לתפקד בארגון בשל מצב רפואי או נפשי, המשטרה מפעילה את המסלול המנהלי-רפואי. השלב הראשון הוא זימון לוועדת התאמה (מוגבלים), שתפקידה לבחון אם להעביר את השוטר לתפקיד מנהלי או מותאם אחר. המשטרה "שוכחת" לעדכן את השוטרים על זכותם להתייצב לוועדה זו בליווי עורכי דין.

במקרים שבהם אין פתרון תעסוקתי חלופי, או שמצבו של השוטר קשה במיוחד, הוא מופנה לוועדה רפואית משטרתית (ור"ם), המוסמכת לקבוע אי התאמה להמשך השירות מפאת מצב רפואי  ולהמליץ על פרישה . אלא שההליך הזה אינו רק רפואי, אלא בירוקרטי ותקציבי: מכסת הפורשים הרפואיים בכל שנה כפופה ישירות להקצאות ולאישורים של משרד האוצר.

בתוך המסלול הרשמי, המעוגן בפקודות המשטרה, מתארים גורמים ששירתו במשטרה הליך פנימי נוסף: ועדה מייעצת שפעלה במקביל לור"ם, ובמסגרתה נעשה שימוש במומחים ופסיכיאטרים חיצוניים. השוטרים נדרשו לעיתים לחתום על כתבי ויתור סודיות רפואית ולהעביר לוועדה מסמכים רפואיים — מבלי שהיו חייבים בכך כלל. כאשר חוות הדעת תומכת בעמדת המערכת, היא מקבלת משקל משמעותי, בעוד שמסקנות התומכות בפרישה אינן זוכות תמיד לאותו מעמד. במקביל, גורמים במשטרה מצביעים על עומס חסר תקדים על מנגנוני בחינת הכשירות והוועדות הרפואיות: למעלה מ-1,500 שוטרים ממתינים כיום לדיון בעניינם בור"ם.

גורמים רפואיים ששוחחו עם "המקום הכי חם בגיהנום" אכן אישרו כי הוועדה פעלה בין השנים 2024–2025, אף שלא הייתה חלק מהמסלול הפורמלי המעוגן בפקודות המשטרה. לדבריהם, היא שימשה גוף מייעץ למשטרה שהסתייע במומחים ובפסיכיאטרים חיצוניים. מכאן עולות שאלות בנוגע להפרדה בין ההליכים הפנימיים במשטרה לבין הליכי ההכרה המתנהלים במקביל מול אגף השיקום, שכן קיים חשש שאותם מומחים מעורבים ביותר ממסגרת אחת. 

"פקודות המשטרה לא חשופות לשוטרים", מסביר בן קיסוס. "הם בעצמם יכולים לבקש ור"ם, ואסור לסרב להם. משאירים אותם בעמימות. מה שמצחיק הוא שפעם בשבוע עושים לשוטרים שיעור שבועי. אם יש פסיקה חדשה, שינוי בחוק או בתקנות התעבורה — את זה כולם ידעו להסביר. למה? כי חשוב שהשוטר ייתן דוחות כמו שצריך. אבל דברים שקשורים לרווחה שלו, לזכויות שלו, לבריאות הנפש שלו — על זה כמעט אף פעם לא מדברים.

״קצין האמ"ש אמור לקשר בין השוטר למפקד. בפועל, זו הזרוע הארוכה של המפקד. אותו דבר מרבית הגורמים שנמצאים בתהליך. בסוף, מי שנותן לקצין מע"ן או לרופא היחידה — שהוא אינו רופא תעסוקתי אלא רופא משפחה — את המפתחות לרכב שהם נוסעים איתו הביתה, זה סגן מפקד המחוז. הוא כפוף אליו פיקודית וניהולית. אז מה קורה אם סגן מפקד המחוז שואל אותו: 'תגיד, שמעתי שפלוני היה אצלך, מה הסיפור?'. למי הוא יהיה נאמן? לשוטר, או למי שדואג לקידום שלו? יש קצינים מעטים שמרגישים מה קורה עם הפקודים שלהם ומציעים עזרה — צדיקים בסדום.

״פעם אחת עליתי לשיחה מול הרופא עם הלקוח, והצגתי את עצמי ואת מי שאני מייצג. לפני שהספקתי לעדכן אותו שאנחנו בשיחת ועידה, הוא אמר: 'נו, הוא בכה אצלי כמו ילדה עם קוקיות'. אז בסוף, בקצה, יש שוטר שאף אחד לא דואג לו באמת. ולא רק שלא דואגים לו — גם מחפשים ודופקים אותו. כי אין לו זכויות. זאת אומרת, יש לו זכויות, אבל אף אחד לא מיידע אותו מהן".

גם עו"ד אוחנה מספר על מקרים דומים. באחד המקרים שבהם טיפל, קצין מע"ן התבטא בזלזול כלפי שוטרת שפנתה לקבלת סיוע נפשי. "הוא לא ידע שהיא שומעת את השיחה, ואז אמר: 'מי השקרנית הזאת? אל תאמין לה לכלום'. מבחינתי זה בלתי נתפס. אלה אנשים שסובלים", הוא אומר. "אתה איש טיפול. אתה אמור לטפל באנשים, לא לזלזל בהם".

"הרגשתי שם כמו עציץ"

י' שירת כ-31 שנה במשטרת ישראל, ביחידות מבצעיות, ולפני כעשרה חודשים פרש בור"ם. הוא ממשיך לנהל מאבק מול אגף השיקום להכרה בפוסט-טראומה. "אירוע 'הכניסה שלי' ליחידה היה החטיפה של נחשון וקסמן ז"ל, ואחרי שנה — גל פיגועי התופת. אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים. כל יום פיגוע וגופות. כל מה שאנשים עברו בשביעי לאוקטובר, אנחנו עברנו בשנות ה-90 על בסיס יומיומי. אני מסיים, הולך הביתה לישון או לעוד אירוע, וכך זה חוזר על עצמו כל יום. פעם אחת הייתי כמעט בשלושה פיגועים ביום אחד, חוזר הביתה עם חתיכות בשר עליי ומדים מגואלים בדם".

כשאני שואלת אותו אם מישהו דיבר איתו או עם היחידה שלו מעת לעת, בין שלל הפיגועים ומראות הזוועה, הוא קוטע אותי: "תקשיבי, זה לא היה אפילו על קצה קוץ של דיבור. אם היית מעז להגיד את המילה קב"ן, או רק שאתה רוצה לדבר עם מישהו — אז אתה כנראה דפוק בראש, ויצחקו עליך, וכנראה שאתה לא מסוגל להיות שוטר, ובוא נראה לך את הדרך החוצה. אף אחד לא העז, גם אם רצה. זו הנורמה".

את אשתו הכיר באחת היחידות שבהן שירת. "היא עברה את אותם דברים, והיא מוכרת במשרד הביטחון — אחרי תלאות. התחלתי להבין עם השנים, אחרי שהיא התחילה ללכת לשיחות, שעובר עליי משהו. אני לא ישן, חורק שיניים, כועס על הילדים, על האישה, על חברים — בלי סיבה. לפני שלוש שנים התפוצץ אוטובוס בירושלים ואני הייתי בבית. ראיתי את האוטובוס שרוף כולו, והתחלתי לרעוד ולהזיע. במשך שלוש שעות לא הצלחתי לזוז. התאבנתי. ואז התחילו חלומות, עצבים, הזעות, לקום באמצע הלילה. רק לפני שבוע סיפרתי את זה לפסיכיאטרית שלי: אני ישן עם מזגן על 17 מעלות, קיפאון, ועדיין קם באמצע הלילה שטוף זיעה. רטוב. וכל פעם אותם מחזות עולים לי. אלה מחזות קשים. אין פיגוע שלא עברנו. מגופות לגופות, מילדים קטנים למבוגרים, לנשים. כל מה שאת לא רוצה.

״אחרי הפיגוע ההוא באוטובוס אמרתי לעצמי שאני חייב ללכת לדבר עם הקב"ן של המשטרה. ושם התחיל במקביל כל התהליך עם משרד הביטחון, ועד היום אני במלחמות מולם. המשטרה דווקא הייתה בסדר איתי, אולי בגלל הגיל שלי. אחרי ההמלצה של הקב"ן אמרו לי: 'אתה לא יכול להמשיך. אנחנו מבינים'. בסוף יצאתי לגמלאות.

את התביעה הראשונה הגשתי בינואר 2024. לקח שנה וחודשיים רק עד שהחליטו להתייחס אליי ולשלוח אותי לשלוותה. כל הזמן אמרו לנו שיש עומס ושצריך סבלנות. אחרי שלוותה אמרו לי שאין לי כלום. משם התחיל הערעור. עורכי דין, חוות דעת, עוד מסמכים, עוד כסף. אני מרגיש שלא סופרים אותנו. אם היינו חיילים, זה היה נראה אחרת. אני יודע את זה בוודאות". כשאני שואלת אותו מדוע לדעתו שוטרים מתקשים יותר לקבל הכרה, הוא עונה: "כי אנחנו לא בלבנון ואנחנו לא בעזה. אנחנו נלחמים כל יום, אבל לא מסתכלים עלינו. אנחנו יותר שקופים מהצבא. לצבא יש קול. יש מי שנלחם בשבילם. לנו אין ועד, אין מי שידבר בשבילנו, יקדם אותנו או יעזור לנו בדברים האלה. בסוף זה אתה מול כולם.

אני עדיין לא מוכר, אבל אני מטופל באופן קבוע אצל פסיכותרפיסטית דרך קופת החולים, והייתי אצל שלושה פסיכיאטרים שונים שהקופה שלחה אותי אליהם — וכולם קבעו שיש לי PTSD. בנוסף הייתי אצל עוד שלושה פסיכיאטרים חיצוניים. אני בטיפול קבוע, פעם בשבוע. זה לא שמישהו ראה אותי פעם אחת וכתב משהו. אבל בשלוותה החליטו בארבע שעות שאני בסדר ושיש לי חרדה. הרגשתי שם כמו עציץ.

נותנים לך למלא שאלונים. שאלות על פלאשבקים, על מחשבות אובדניות, כל מיני דברים כאלה. אחר כך אתה יושב עם עובד סוציאלי ומספר לו מה עובר עליך. לי בכלל היה קשה לפתוח את זה בפעם הראשונה. אנחנו רגילים לשמור הכול בפנים ולהיות גיבורים. אחר כך יש מבחנים במחשב. עד היום אני לא יודע מה רצו ממני שם. יושב מול מסך, רואה ריבועים קופצים וצריך ללחוץ על כפתורים. בסוף הייתה פגישה עם פסיכיאטרית. חמש דקות. אחרי ארבע שעות — חמש דקות. היא שאלה איך היה, אילו כדורים אני לוקח, איך אני מרגיש. אמרתי לה שהיה לי קשה מאוד, ופרצתי בבכי. היא אמרה תודה רבה על כל השירות שנתתי. אחרי חודש קיבלתי תשובה שיש לי חרדה — והפסיכיאטר שחתום על הטופס בכלל לא ראה אותי, לא יודע מי אני".

המחיר, לדבריו, אינו נעצר בו עצמו. "אנחנו כבר הרבה זמן בהליכי גירושים", הוא אומר. "הייתה תקופה שעזבתי את הבית וגרתי אצל ההורים שלי. קשה לנו ביחד. גם היא וגם אני עם אותם תסמינים, שנינו עם כדורים, ולא קל לחיות ככה בבית. נאחזנו בציפורניים בשביל הילדים. יש לנו ילדים גדולים, והם רוצים שנעשה הכול כדי לשמור על הבית. אבל זאת מלחמה יומיומית. יומיומית".

על ה-7 באוקטובר י' מתקשה לדבר. "כל השיחות של מחוז דרום הגיעו אלינו", הוא אומר, ואז עוצר. כמה שניות אחר כך הוא פורץ בבכי, ואנחנו מסיימים את השיחה.

לאחר פרסום הכתבה הראשונה בתחקיר ממשטרת ישראל נמסר: משטרת ישראל רואה חשיבות עליונה במתן מענה מיטבי ומקצועי לכלל המשרתים בארגון, תוך דגש על בריאותם הנפשית והגופנית, ופרטיותם.

במסגרת זו, גובשה במערך בריאות הנפש במשטרה, תכנית חוסן רחבת היקף הכוללת הקמת שבעה מרכזים בפריסה ארצית ובתקצוב של מיליוני שקלים, ותגבור משמעותי של תקני מערך בריאות הנפש.

שוטר המבקש לבצע הליך התאמה תעסוקתית בעקבות התמודדות נפשית או רפואית, מטופל ע"י מערך הרפואה של משטרת ישראל המונה רופאים מקצועיים מתחומי רפואה שונים אשר בקיאים במקצועות השיטור, ובהתאם לכך מבצעים התאמה תעסוקתית רפואית.

ברקע מלחמת חרבות ברזל והצורך בתגבור בחינת ומתן מענים נפשיים הוקם מנגנון מייעץ זמני לקרפ״ר לקבלת המלצה משלימה, אשר יודגש כי אינה מחייבת, ההליך תוקף ועוגן ע"פ הנהלים עד לסיום קבלתו כמיקור חוץ וקיבועו כהליך תוך ארגוני במסגרת גיוס פסיכיאטר לשורות המשטרה.

לאורך כל ההליך מושם דגש על חסיון רפואי מוחלט, אף גורם רפואי או רווחתי אינו חשוף לתכני בדיקות קציני המע"ן.

לאחר פרסום הכתבה הראשונה נמסרה תגובה נוספת מהמרכז לבריאות נפש שלוותה: המודל האבחוני שבו משתמש מרכז האבחון החל משנת 2021 אינו ייחודי ליחידת האבחון: הוא משלב מספר כלים מוכרים המצויים בשימוש משותף בתהליכי אבחון בתחום הפסיכיאטריה בפרט, ובתחום אבחון ה-PTSD בפרט. בין אלו ראיון קליני, שאלונים למילוי עצמי, שאלון מובנה לסקירת תסמיני PTSD המועבר על ידי קלינאי מנוסה ומוסמך (CAPS-5), הערכות נוירוקוגניטיביות בסיסיות, שאלון SIMS ועוד. כל אחד מהרכיבים פורסם בספרות המקצועית. שילובם פורסם על ידנו במאמר בעיתון "הרפואה", שהועבר לעיון הכתבת.

ראשית, ראוי להדגיש כי אף אחד מהכלים בהם עושה מרכז האבחון אינו בעל הכרעה על האבחון, אלא הממצאים העולים מהשימוש בכלים השונים עוברים אינטגרציה, שהיא זו הקובעת את תוצאות האבחון. אופן האינטגרציה הוא קבוע, ואינו משתנה, וזאת על מנת להבטיח את שקיפות, ואת מהימנות, התהליך כולו. אופן זה פורט במאמר המוזכר לעייל, ובכלל פירט זה גם טבלה מארגנת, המסבירה את אופן שילוב התוצאות ואת הנמקתו. יודגש כי ההחרגות היחידות האפשריות מאופן האינטגרציה הן לקולא (לדוגמא, הפחתת משקל שאלונים מסוימים בנבדקים אשר ידיעתם את העברית לקויה).

קיים פער מהותי בין אבחנת עבודה (אבחנה הניתנת בבדיקה רפואית, ומטרתה היא לקבוע את הטיפול; זוהי אבחנה זמנית, הנתונה לעדכונים תכופים) לבין אבחנה פורנזית (אבחנה שמטרתה, במקרה שלנו, לקבוע אבחנה לעניין הכרה בנכות; זוהי אבחנה קבועה, מבוקרת, מתוקפת, שאינה נתונה לעדכונים). כך בפסיכיאטריה, וכך ברפואה כללית (לצורך ההדגמה, רופא משפחה המתרשם משיעול לח, ממצאים האזנתיים בריאות  וחום גבוה יקבע אבחנת עבודה של דלקת ראות; אבחנה פורנזית [לדוגמא, בתביעת החולה את מקום עבודתו על הדבקה אפשרית] תדרוש שימוש באמצעים מדייקים [צילום חזה, תרביות וכו]. הפער שבין אבחנת עבודה לאבחנה פורנזית הוא משמעותי ביותר, ולעדות- בכל צורך בשימוש באבחנה פורנזית (לדוגמא, בתביעות נכות) אבחנת העבודה היא בעלת חשיבות פחותה (הרופאים המטפלים כלל לא מעורבים בתהליך, הנעשה כולו על ידי עורכי חוות הדעת הפורנזית).

כלל החומר הרפואי שנשלח לעיוננו מאגף השיקום נסקר עוד לפני ההערכה, ופעמים אף נדרשות הבהרות (או שליחה של חומרי תיעוד נוספים) טרם הזמנת הנבדק לבדיקתנו. תוכן החומר הוא משמעותי בהבנת מצבו של הפונה, מגמת ההתפתחות של הפרעתו, הטיפולים הקודמים אותם הוא קיבל, ומרכיבי תחלואה נפשיים הנוספים שייתכן וקיימים. כמובן שהדברים נלקחים בחשבון בעריכת הדו"ח המסכם לאבחון. היחידה אוגמת את כלל תיקי הנבדקים, כנדרש בתקנות משרד הבריאות.

אבחנת PTSD נעשית בהינתן תסמינים ספציפיים העונים על ספי תדירות (frequency, כלומר- מופיעים בתדירות מסוימת), עוצמה (intensity, כלומר- יש להם עוצמה מסוימת), המצויים ביחס תואם אלו לאלו. אדגים: הפרעת שינה שמופיעה במחצית מהלילות (frequency), גורמת לאובדן של שעת שינה (intensity), ומקורה הוא בחלומות על האירוע הטראומטי (כלומר, היא מצויה ביחס לטראומה הנטענת) היא דוגמא לתסמין של הפרעה בשינה (זהו התסמין האחרון מ-20 תסמינים שיש ב-PTSD) העונה על כל ספי הקריטריונים. שאלון ה-CAPS-5  מגדיר באופן מדויק כל תסמין, מהי התדירות (frequency) המינימלית והעוצמה (intensity) המינימלית שלו, ומהי מערכת היחסים הנדרשת בינו לבין הטראומה. אבחנת PTSD תלויה בקיום מספר מסוים של תסמינים (תסמין אחד מאשכול החודרנות, אחד מאשכול ההמנעות, שניים מאשכול התסמינים הרגשיים-קוגניטיביים ושניים מאשכול תסמיני עוררות היתר). כאשר התסמינים אינם מתלכדים לאבחנת PTSD הם (אכן) מתלכדים פעמים רבות לאבחנות אחרות, המצוינות בשאלה.

הפער עליו מצביעה השאלה הוא טבעי בעולם הרפואה בכלל, ובעולם בריאות הנפש בפרט. ממש מטעם זה אנחנו מקפידים (ברפואה בכלל, וברפואת הנפש בפרט) באבחנה שבין תלונת המטופל לבין ממצאי האבחון. אך טבעי שנבדק שחווה גורמי עקא משמעותיים יחווה תסמינים שונים, ואנו מקבלים זאת באופן מלא. עם זאת, ההחלטה האם תסמינים אלו ממלאים את קריטריוני האבחנה המדויקים היא קריטית, ופעולת הדיוק הזו היא הפעולה אותה מקפיד מרכז האבחון לעשות. זאת ועוד- חשוב לציין כי ממצא של האדרה תסמינית לא בהכרח פוסל קיומה של אבחנת PTSD. רוצה לומר- בהינתן התרשמות קלינית תואמת, יש פונים שלמרות שברורה  ההאדרה  התסמינית, ההתרשמות הקלינית היא שבליבת מצבם תסמיני ה-PTSD אכן משמעותיים ואז- הם יוכרו כסובלים מהפרעה זו.

הסימס הינו כלי עזר, שלעולם אינו חורץ אבחנה או התרשמות, ומשולב במערך האבחון. תוצאותיו מוצלבות עם ההערכה הקלינית, עם ההתרשמות מפערים אפשריים שבין השאלונים אותם ממלא המטופל והערכתו ההטר-אנמסנטית, והמבחנים הנוירוקוגניטיביים (עיינו מעלה, 2).

אין פערים גדולים בין המגזרים השונים: שוטרים, חיילי צה"ל ואנשי שב"ס. לא חל כל איסור להיכנס לאבחון עם מלווה שאינו עורך דין. כך קבוע בחוק זכויות החולה, ובהתאם לכך נהלי היחידה. עם זאת לא נאפשר  נוכחות  של עורך דין בבדיקה עצמה. הדבר נידון בעבר פעמים רבות מול אגף השיקום של משרד הביטחון, וההחלטה בעניין נעשתה במשותף.

בנוגע למקרים בהם חלק מהפונים לא נבדקו על ידי פסיכיאטר במסגרת היחידה אלא הופנו להערכה פסיכיאטרית חיצונית נמסר כי ההחלטה בעניין אינה קשורה למרכז האבחון, אלא לגורם המפנה, אגף השיקום.

היחידה סגרה את פעילותה ב-25/5/26 בשל סיבות אישיות 

תגובת אגף השיקום: ״ככלל כל פצוע או פצועה המבקשים הכרה מאגף השיקום מקבלים מיידית טיפול נפשי ורפואי מטעם האגף, הנמשך לאורך כל תהליך ההכרה.

המרכז לבריאות הנפש שלוותה הינו מרכז אבחון רפואי שאינו מונחה מקצועית על ידי אגף שיקום ובדומה למכוני אבחון אחרים חוות הדעת שמתקבלות בו הינן בלתי תלויות. 

בהתאם לחוק גורן, במקרים בהם נשללת אבחנת PTSD ומזוהה אצל אנשי הקבע או אצל השוטר או השוטרת מצוקה נפשית אחרת, האדם מופנה להמשך מענה וטיפול בביטוח לאומי.״