הביטוח הלאומי ערער על מסקנות ועדה מטעמו – ומחק לשורד ה-7 באוקטובר את הנכות הקבועה

המוסד לביטוח לאומי ערער על החלטה של ועדה רפואית מטעמו, שקבעה נכות נפשית צמיתה לתושב שדרות שנפגע במתקפת ה-7 באוקטובר – והצליח: הנכות הוגדרה מחדש כזמנית בלבד, עד סוף שנת 2027, למעלה מארבע שנים אחרי הטבח. בדרך גם הופחתה הנכות הזמנית מ-40 אחוז ל-30 אחוז, ללא נימוק ובניגוד להמלצות הפסיכיאטרים שהוגשו לוועדה. כך עולה מהודעה שפרסם עורך דינו של הנפגע, גיל קראוס, שמכין בימים אלה ערעור לבית הדין האזורי לעבודה.

המשמעות המעשית של נכות זמנית היא שהנפגע נדרש להתייצב שוב ושוב בפני ועדות רפואיות, להציג מסמכים  ולשחזר בכל פעם מחדש את האירועים שהוא מנסה להחלים מהם.

לדברי עו"ד קראוס, אין מדובר במקרה חריג אלא בשיטה: "מדובר בדוגמה מקוממת להתנהלות המוסד לביטוח לאומי, הנוהג לקבוע שוב ושוב לנפגעי ה-7 באוקטובר נכויות זמניות לתקופות ארוכות, דבר שעלול להעמיק את הפגיעה הנפשית בקורבנות". המשמעות המעשית של נכות זמנית היא שהנפגע נדרש להתייצב שוב ושוב בפני ועדות רפואיות, להציג מסמכים – ולשחזר בכל פעם מחדש את האירועים שהוא מנסה להחלים מהם.

"אלפית השנייה והייתי כולי כדורים"

ג', בשנות ה-60 לחייו, התעורר לקול האזעקות בבוקר ה-7 באוקטובר וראה ממרפסת ביתו מחבלים רכובים על רכבי טויוטה מסתובבים בשדרות ויורים בעוברים ושבים. בתחילה סבר שמדובר בהפקת סרט. כשהירי לא פסק, יצא על אופנועו להבין מה קורה בעיר. "ראיתי גופות על הרצפה של נשים שחיכו להסעה בדרך לים המלח והממ"ד לא נפתח להן", סיפר.

הוא נסע לכיוון תחנת המשטרה, המקום שנראה לו הגיוני לפנות אליו. בסמוך לתחנה ראה מחבל עומד מעל שני שוטרים שכובים – אחד מת, השני עדיין מפרפר. מבטיהם הצטלבו. "הוא הסתובב וירה עלי צרור, אני ממש ברחתי שמאלה עם האופנוע. למזלי הרב, כדור אחד פגע במראה וכל הצרור עבר לידי", סיפר. "אלפית השנייה והייתי כולי כדורים".

מאותו רגע נקטע זיכרונו. הוא שקע במה שהוא מכנה "בלאק", ואינו זוכר כיצד חזר לביתו; מהשכנים למד שנצפה במצלמות הבניין נופל במדרגות – נפילה שבה נפגע ככל הנראה בכתפו. בהמשך אותו יום, רגע אחרי שנכנס פנימה מהמרפסת לענות לשיחת טלפון מבנו, נפל פצמ"ר ממש בסמוך למקום שבו עמד. "אם הבן שלי לא היה מתקשר, הייתי נהרג. ניצלתי שלוש פעמים ממוות באותו יום".

מי שניהל עסק מצליח, חי בזוגיות ונהג לטייל – החל להתבודד, עזב את בת זוגו, חדל לצאת ולבלות, ותפקודו בעסק ובחיי היומיום התדרדר. בהמשך עזב את שדרות ועקר לתל אביב. הוא אובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, והוכר גם כסובל מטנטון

מאז, חייו השתנו מן היסוד. מי שניהל עסק מצליח, חי בזוגיות ונהג לטייל – החל להתבודד, עזב את בת זוגו, חדל לצאת ולבלות, ותפקודו בעסק ובחיי היומיום התדרדר. בהמשך עזב את שדרות ועקר לתל אביב. הוא אובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, והוכר גם כסובל מטנטון. הוא מטופל תרופתית ונמצא במעקב פסיכיאטרי, אך מצבו, כך נמסר, נותר קשה ויציב.

ערער על עצמו

שתי ועדות רפואיות קודמות של הביטוח הלאומי קבעו לג' נכות זמנית בתחום הנפשי לתקופה מצטברת של כשנתיים וחצי. כשהגיע לוועדה נוספת, ביקש לקבוע לו נכות צמיתה – כדי שלא ייאלץ להופיע שוב בפני ועדות. הפסיכיאטר המטפל בו תמך בבקשה, וציין במכתב לוועדה כי מדובר במצב קבוע שאין צפי לשינוי בו.

הוועדה תיעדה אצל ג' סימני חרדה, אי שקט, אפקט דיכאוני וירידה תפקודית קשה, וקבעה לו נכות נפשית קבועה בשיעור של 40 אחוז, לצד עשרה אחוזים נוספים בגין טנטון, היה ג׳ זכאי לנכות משוקללת בשיעור של 46 אחוזים. הקביעה הזו עשויה הייתה להקנות לו תגמול נכות חודשי קבוע של כ-2,670 שקלים והטבות נוספות השמורות לנפגעי איבה.

אלא שאז החליט המוסד לביטוח לאומי לערער על החלטת הוועדה שלו עצמו – זכות המוקנית לו בחוק. בערר נטען כי יש להותיר את נכותו של ג' זמנית, משום ש"מצבו הנפשי טרם התגבש" – זאת בניגוד להמלצת הפסיכיאטר המטפל, וכמעט שלוש שנים אחרי הטבח, שנים שבהן לא נרשמה כל הטבה במצבו. הערר התקבל: הנכות הזמנית הוארכה עד סוף 2027, והוועדה אף הפחיתה אותה ל-30 אחוז – ללא נימוק. 

ועדה רפואית לעררים מוסמכת לשנות את דרגת הנכות לשני הכיוונים, ולקבוע אחוזים גבוהים או נמוכים מאלה שקבעה הוועדה הראשונה, גם כשלא התבקשה לעשות זאת. כשמגיש הערר הוא הנפגע, קיים מנגנון הגנה: אם הוועדה שוקלת להפחית את נכותו, עליה להודיע לו על כך, והוא רשאי למשוך את הערר בטרם תכריע. כשהמערער הוא המוסד עצמו, ההגנה הזו אינה קיימת – הנפגע אינו יכול למשוך ערר שלא הוא הגיש.

המחיר החודשי של נכות זמנית

להפחתה יש מחיר חודשי מדיד. לפי טבלת התגמולים של המוסד לביטוח לאומי, התגמול המלא לנפגע פעולת איבה עומד על 5,807 שקלים בחודש, ודרגה של 46 אחוז מזכה בכ-2,671 שקלים. בדרגה של 30 אחוז יורד הסכום ל-1,742 שקלים. לכך נוספת תוספת הגיל, שמשולמת רק ממדרגת 40 אחוז ומעלה: בגילו של ג׳ היא עומדת על 813 שקלים בחודש, ובדרגה של 30 אחוז אינה משולמת כלל. ההפרש בין שתי ההחלטות הוא 1,742 שקלים בחודש, בדיוק מחצית מהסכום שהיה מגיע לו לפי קביעת הוועדה הראשונה.

גם עצם הגשת הערר עצרה את הכסף. לפי כללי המוסד, כשמוגש ערר על החלטת ועדה רפואית התגמול אינו משולם עד שוועדת העררים תכריע. במקרה של ג׳, הערר שהקפיא את התשלום הוגש על ידי המוסד עצמו. שאלה נוספת שהפנינו למוסד היא אם התגמול החודשי הקבוע מותנה מלכתחילה בקביעת נכות לצמיתות, כפי שעולה ממדריכי הזכויות; אם כך, משמעות הערר אינה דחיית התשלום בלבד אלא שלילת התגמול הקבוע עצמו.

הערר התקבל: הנכות הזמנית הוארכה עד סוף 2027, והוועדה אף הפחיתה אותה ל-30 אחוז – ללא נימוק

לדברי עו"ד קראוס, עבור נפגע פוסט-טראומה ההתייצבות החוזרת בפני ועדות אינה פעולה טכנית: היא מציפה מחדש את הטראומה ומערערת את היציבות הנפשית לשבועות, לחודשים ולעיתים לשנים. הותרת נפגע נפש במסלול זמני – ובמקרה של ג', השבתו למסלול כזה אחרי שוועדה כבר קבעה שנכותו קבועה – "תדרדר את מצבו באופן ודאי". על רקע זה, לדבריו, הוא מגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, בשל "חוסר הסבירות הקיצוני" שבהחלטה.

"ועדות ההכרה – טראומה בפני עצמה"

הביקורת על מנגנון הוועדות של הביטוח הלאומי אינה חדשה. בדיון בוועדת הצעירים של הכנסת באוקטובר 2025, כפי שדיווחנו במקום הכי חם בגיהנום, קבעו גורמי מקצוע שנכחו בדיון כי "מי שנאלץ שוב ושוב להוכיח נכות מתקשה להתחיל שיקום", ויו"ר הוועדה, ח"כ נעמה לזימי, קראה להפסיק את התופעה: "ריבוי ועדות ההכרה הוא טראומה בפני עצמה ויש להפסיקה". באותו דיון נחשף כי מתוך 3,559 נפגעי פעולות איבה שזוהו בקרב שורדי המסיבות בלבד, רק כ-50 אחוז חזרו לעבודה ברצף של חמישה חודשים לפחות.

התמונה הזו עולה גם מעדויות של שורדים שנדרשו למסלול ההכרה. "למה אני צריך לכל נציג שאני מדבר איתו להסביר את הסיפור מההתחלה, להסביר שזה חריג, לפתוח את הטריגר", אמר בכנסת אביעד עיוואן, שורד הנובה, כפי שדיווחה אילי פארי. "עד שהבן אדם לא מגיע לקצה אף אחד לא עוזר לו". וגם העיר שדרות עצמה, שממנה נאלץ ג' לעקור, כבר סומנה כמוקד הזנחה: מדוח מבקר המדינה על בריאות הנפש אחרי ה-7 באוקטובר, שסיקרה אילי פארי, עלה כי 39 אחוזים מהורי ילדי שדרות סברו שילדיהם שרויים בחרדה ובמתח ברמות גבוהות במיוחד הדורשות מענה טיפולי מיידי – אך עד סוף מרץ 2024 רק ארבעה אחוזים מילדי העיר קיבלו סיוע נפשי.

המקרה של ג' מוסיף לשרשרת הזו נדבך אחד חד במיוחד: גם כשוועדה רפואית של המוסד עצמו קובעת שהנכות קבועה – המוסד יכול לערער, לזכות, ולהחזיר את הנפגע אל מסלול ועדות שמומחים מזהירים מפניו. עבור ג', המשמעות היא גם סבב משפטי בבית הדין לעבודה.