במשך שנים הם נשלחו אל זירות רצח, התאבדות ואונס. הם היו הראשונים להגיע לזירות פיגוע, ניטרלו מטענים ונחשפו למחזות הקשים ביותר שאפשר — ובעיקר אי אפשר — להעלות על הדעת. את מה שלא ראו בעיניים שמעו בקשר, כשהקולגות שלהם נשלחו לטפל בפניות של אזרחים במצוקה. בסוף היום, או הלילה, שבו הביתה. למחרת התייצבו למשמרת הבאה.

כשבמשטרת ישראל, פנייה לעזרה נפשית עלולה לסמן אותך בארגון כחלש, לפגוע בקידום ובכיס, ותחת התפיסה שפוסט-טראומה "היא של חיילים — לא שלנו", הם למדו לשתוק. אחרי ה-7 באוקטובר, כשהפוסט-טראומה קיבלה לגיטימציה והפכה לחלק מהשיח הציבורי, הבועה הזאת התפוצצה. אבל מי שהעזו לבקש הכרה, או אפילו "רק" עזרה — חלקם עוד לפני הטבח — נאלצים לצאת למאבק חדש: אחרי עשורים של שירות, הם נדרשים להוכיח שאינם מנסים להונות את אגף השיקום במשרד הביטחון או לדפוק את מצבת כוח האדם בארגון אותו הם משרתים כבר עשורים.

המספרים מצביעים על עומק הבעיה: על פי נתונים שהגיעו לידי המקום הכי חם בגיהנום, מאז ה-7 באוקטובר התאבדו לפחות כעשרה שוטרים. "עבורם אנחנו קודם כל שקרנים", אומרת ת', שוטרת מזה כ-30 שנה, בשיחה עמה. "זה כל כך מעליב".

"אני שוטרת, מה קשור פוסט-טראומה?"

"את יודעת מה חמור בעיניי? שה-7 באוקטובר הביא את זה לתודעה, אבל אנחנו במקום הזה עוד הרבה לפני. ברמה שאת שמה את הילדה במעון ואת לא יודעת איך היא תקבל אותך חזרה ממשמרת, אם בכלל", אומרת ת'. היא גדלה במשפחה של שוטרים, הכירה את בעלה במשטרה, ושניהם שירתו ביחידות מבצעיות בירושלים בזמן האינתיפאדה השנייה. לאחר כעשור עברה לתפקיד מנהלי, מתוך הקושי לנהל חיי משפחה. הטריגר הגיע לפני כשלוש שנים, כשהבן שלה התגייס לתפקיד קרבי. "כשראיתי אותו במדים התחילו התפרצויות זעם, ריבים, הזעות ובכי בלתי פוסק. ברמה קיצונית".

היא לא סיפרה לאיש בארגון, מלבד חבר ששימש כקצין מע"ן, שאמר לה שהיא חייבת עזרה והפנה אותה לפסיכיאטרית. "פדיחה, אני שוטרת, מה קשור פוסט-טראומה? הייתי עסוקה בלהסתיר. את לא יודעת מי ידע ואיך זה ישפיע עלייך בהמשך. לא רציתי לשבת מול קב"ן, לספר לו הכול, ואז לפגוש אותו בחדר האוכל". הפסיכיאטרית הייתה הראשונה שעזרה לה לחבר בין התסמינים לאירועי העבר. "היא הסבירה לי שכל מה שהדחקתי התחיל לצוף, והתחלתי טיפול תרופתי. זה משפיע על כל החיים. גם התסמינים וגם התרופות שאמורות להקל עליהם. על השינה, על המשקל, על הסוכר בדם. לפני כמה חודשים הייתי בטיול יחידה ושותפה שלי שאלה למה אני ערה מחמש בבוקר. לכי תסבירי לה שאת לא ישנה כבר שנים.

הייתי בכל כך הרבה פיגועים. נכנסתי לבית קפה אחרי פיגוע וראיתי אנשים יושבים. את רואה עשן ומריחה ריח של שרוף, אבל לוקח לך רגע להבין שהם יושבים מתים. פעם היו מציבים אותנו על מעברי החצייה בשוק בירושלים, בתקופת הפיגועים. באחת הפעמים התפוצץ מחבל לידנו. פשוט המשכתי לעמוד — קפואה, עד שהסמל שלי צרח עליי שאתאפס. את עושה דברים כמו רובוט. הולכת הביתה, מתקלחת, לישון. אפילו בינינו לא מדברים על מה שהיה", היא אומרת. "למחרת מגיעים למשמרת, עושים תדרוך ויוצאים שוב לשטח. אף אחד לא שואל אם היה אירוע קשה, אם מישהו רוצה לדבר. כלום".

לדבריה, הפעם היחידה שבה נדרשה לתת דין וחשבון על אירוע טראומטי הייתה דווקא כשלא הגיבה אליו. "היה פיגוע בירושלים, וראו במצלמות שעברתי עם הניידת בזמן הפיצוץ. אז זימנו אותי לתחקיר, כדי להסביר למה לא טיפלתי באירוע. אני מבינה בדיעבד שזה היה פשוט ניתוק שלי מהמציאות. רק היום אני מבינה התנהגויות שהיו לי פעם.

״בסופו של דבר הפסקתי את הטיפול אצל המטפלת, כי כבר לא יכולתי לשלם עליו באופן פרטי. קצינת המע"ן הייתה עמוסה, אז היא הפנתה אותי לגורם אחר. הוא דיבר איתי בערך עשר דקות, קיבל את המסמכים מהפסיכיאטרית והפנה אותי לספק חיצוני דרך המשטרה. קיבלתי עשרה מפגשים. ברור שזה לא הספיק. רציתי להאריך, אז שילמתי על עוד חמישה מפגשים בהנחה. וזהו. בזה זה נגמר. כל גורמי הרפואה והרווחה ביחידה שלי יודעים שהפסיכיאטרית אבחנה אותי עם פוסט-טראומה. אף אחד לא ירים טלפון או יעשה עליי מעקב, אבל אם אני מוציאה יום מחלה — כולם על הרגליים.

״אז אני קמה עוד יום ועוד יום, עד שאני לא מצליחה לקום. בבית פיצוצים וריבים, מלא ברוגזים, מלא שתיקות ארוכות. את לא מתפקדת. לא מבשלת, לא מנקה, לא מכבסת. אמא שלי ואחותי היו באות לעזור בהתחלה, ואחר כך, כשהילדים הגדולים היו חוזרים מהצבא, הם היו מטפלים באחים שלהם. אם הם לא היו מכינים להם סנדוויצ'ים לבית ספר, אז לא היו סנדוויצ'ים לבית ספר. ואני לא עצלנית. אני פייטרית. אני לא רואה בעיניים. אבל אין, לא הייתי מסוגלת".

חוק גורן

בדומה לחיילי צה"ל, גם שוטרים המבקשים הכרה בפוסט-טראומה (PTSD) נדרשים לבקש הכרה מאגף השיקום במשרד הביטחון. קצין התגמולים הוא זה שמחליט לאן יישלח המטופל לאבחון. לאופן שבו מוגשת התביעה ולשאלת הייצוג יש השפעה מכרעת. רק השבוע אישרה הכנסת חוק שמגביל את שכר הטרחה שניתן לגבות מנכי צה"ל, נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות, לאחר שנים של עדויות על נפגעים שנאלצו לשלם עשרות ואף מאות אלפי שקלים כדי למצות את זכויותיהם. עצם קידום החוק נשען על ההכרה בכך שמול מנגנון בירוקרטי סבוך, ועדות רפואיות והליכי ערעור, רבים מהנפגעים אינם מסוגלים להתמודד לבדם וצריכים להסתייע בייצוג מקצועי. 

עד תיקון 29 לחוק הנכים ("חוק גורן") בשנת 2017, משרתי קבע, שוטרים וסוהרים יכלו לקבל הכרה כנכי מערכת הביטחון גם בגין מחלות שהתפתחו במהלך השירות, כל עוד הוכח קשר סיבתי לתנאי השירות. התיקון, שנכנס לתוקף במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית, צמצם משמעותית את האפשרות להכרה: "מחלת שירות" תוכר רק אם היא מופיעה ברשימה סגורה, ולא די עוד בהוכחת קשר נסיבתי. הוספת מחלות לרשימה יכולה להיעשות רק על ידי שר הביטחון, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.

PTSD נכלל תחת ההגדרה של "חבלה", בעוד שמחלות והפרעות אחרות — בהן חרדה, דיכאון, פיברומיאלגיה וסוכרת — נדחו גם כאשר נטען שנגרמו בעקבות שירות מבצעי או אירועים טראומטיים. כך למשל, בפסק דין משנת 2024 נדחתה תביעתו של סוהר שהוכר כנכה צה"ל בגין PTSD מאסון הכרמל, וביקש הכרה גם בפיברומיאלגיה שממנה סבל בעקבות האירוע. בית המשפט קבע כי גם אם המחלה התפתחה בעקבות אירוע טראומטי ומבצעי מובהק, פיברומיאלגיה נחשבת למחלה "רגילה" ולא ל"חבלת שירות". רק ביוני 2025, יותר מעשור לאחר שנכנס התיקון לתוקף, קבעה ועדה מקצועית שהוקמה במסגרת רפורמת "נפש אחת", באופן תקדימי, כי קיים קשר רפואי-מדעי בין פוסט-טראומה לשבע מחלות כרוניות — בהן פיברומיאלגיה, סוכרת, לחץ דם, מחלות לב ופסוריאזיס.

״האדרת תסמינים״

החל מינואר 2024, כחודשיים לאחר ה-7 באוקטובר, החלו רבים מהשוטרים והשוטרות לקבל הפניות כמעט גורפות לאבחון ביחידת ההלם קרב של המרכז לבריאות הנפש "שלוותה". על פי עדויות שהגיעו לידי המקום הכי חם בגיהנום, רבים מהם נדחו תחת אותה קביעה: "האדרת תסמינים". עו"ד יהודה בן קיסוס, שוטר לשעבר המייצג למעלה מ-100 שוטרים ואנשי כוחות ביטחון בהליכי הכרה, טוען כי מדובר בדפוס חוזר. 

בנובמבר 2025 פנה לפרקליט המדינה, עו"ד עמית איסמן, בטענה כי אגף השיקום מפעיל באמצעות בית החולים שלוותה "מדיניות דחייה שיטתית" כלפי שוטרים המבקשים הכרה בפוסט-טראומה. במוקד טענותיו עומד מבחן ה-SIMS (Structured Inventory of Malingered Symptomatology), שאלון בן 75 שאלות המשמש לאיתור התחזות או הגזמה בתסמינים פסיכיאטריים ונוירולוגיים. "בבסיס מרבית דוחות הדחייה עומדת הקביעה 'האדרת תסמינים', שנשענת ברובה אם לא כולה על מבחן ה-SIMS, שהוא למעשה כלי סינון", אומר בן קיסוס.

לטענת בן קיסוס ועורכי דין נוספים המייצגים אנשי ונשות משטרה, באבחון נשללת אבחנת ה-PTSD ובמקומה נקבעת אבחנה של "הסתמנות חרדתית" או "הפרעת חרדה". "במילים פשוטות, אדם שסובל מפוסט-טראומה קשה עלול לקבל ציון גבוה במבחן דווקא בגלל חומרת המצוקה שלו — ואז להיות מסווג כמי שמגזים או מתחזה", הוא טוען. "הפרדוקס הוא שבמקום לזהות את המצוקה, המבחן עלול להעניש עליה". עוד אומר בן קיסוס כי במקרים רבים לא ניתן משקל ראוי, אם בכלל, לחוות דעת של פסיכיאטרים מקופות החולים או מטפלים פרטיים שליוו את המטופל לאורך זמן.

לידי המקום הכי חם בגיהנום הגיעו שני מכתבי דחייה הכוללים סיכומי אבחון, והם ממחישים את הדפוס. מדוח האבחון הראשון עולה פער מובנה בין שני כלי הערכה שמולאו באותו מעמד: בשאלון ה-PCL-5, המבוסס על דיווחו של הנבדק, נמצא כי הוא עונה על הקריטריונים המלאים לאבחון פוסט-טראומה; בראיון ה-CAPS-5 התקבלו נתונים נמוכים שהובילו לתוצאה שלילית.

האבחון במרכז ה-Combat PTSD של שלוותה כולל אינטייק (ראיון הערכה ראשוני); בדיקה פסיכיאטרית; מבחנים נוירו-קוגניטיביים ממוחשבים; ראיון קליני מובנה של 30 שאלות – CAPS-5 – כלי מרכזי לאבחון PTSD על פי הקריטריונים של ה-DSM-5; שאלון דיסוציאציה מצבית (SSD), שתפקידו לבדוק בזמן אמת אם המטופל מצוי בניתוק רגשי; שאלון PCL-5 להערכת חומרת התסמינים; שאלון BSI – דיווח עצמי להערכת רמת המצוקה הנפשית; ומבחן SIMS לאיתור התחזות או הגזמה בתסמינים נפשיים.

חשוב לדייק: ה-CAPS-5 הוא ראיון קליני מובנה המועבר על ידי מאבחן, לא שאלון דיווח עצמי, והוא נחשב בספרות המקצועית לכלי המהימן והמדויק ביותר לקביעת אבחנה פורמלית של PTSD. כששלוותה נותנת ל-CAPS משקל גבוה יותר מאשר ל-PCL-5 – שאלון דיווח עצמי היא נשענת על הגישה המקובלת. השאלה שמעלים עורכי הדין והמטפלים אינה על הלגיטימיות של הכלי, אלא על יישומו ועל שקלולו: איך ייתכן שמאבחני ה-CAPS ביחידה מגיעים שוב ושוב למסקנה של "חרדה", בעוד פסיכיאטרים ומטפלים המלווים את אותם אנשים לאורך זמן מגיעים לאבחנת PTSD.

לידי המקום הכי חם בגיהנום הגיעו שני מכתבי דחייה הכוללים סיכומי אבחון, והם ממחישים את הדפוס. מדוח האבחון הראשון עולה פער מובנה בין שני כלי הערכה שמולאו באותו מעמד: בשאלון ה-PCL-5, המבוסס על דיווחו של הנבדק, נמצא כי הוא עונה על הקריטריונים המלאים לאבחון פוסט-טראומה; בראיון ה-CAPS-5 התקבלו נתונים נמוכים שהובילו לתוצאה שלילית. על אף שהצוות המעריך ציין במפורש כי בדיקות העקביות לא הראו כל אינדיקציה להאדרת תסמינים או לדיווח כוזב, בחר המרכז להסתמך על הממצאים השליליים. את הפער בין המבחנים הסבירו המאבחנים ב"רגישות יתר במענה" מצד הנבדק, וקבעו כי אינו סובל מ-PTSD. באותו עמוד ממש מציינים המאבחנים כי הנבדק מצוי במצוקה נפשית, מדווח על תסמינים קלים עד בינוניים בצירי החרדה והפוביה, ואף זקוק להמשך טיפול פסיכיאטרי ושיחתי. המערכת מכירה בחשיפתו לאירועים טראומטיים בשירות (אשכול A) ובקיומם של תסמיני מצוקה, חרדה ועוררות יתר (אשכולות D ו-E) — ומפילה את האבחנה כולה באמצעות איפוס מוחלט של אשכול B (תסמינים חודרניים) ואשכול C (הימנעות), וזאת אף שהנבדק נמצא אמין לחלוטין.

האבחון השני מציג פער קיצוני עוד יותר. המאבחנים בשלוותה קבעו כי הפונה מצוי ב"סבל רב", ועמדו על כך שמבחן ה-SIMS והבדיקות הממוחשבות שוללים כל רושם של האדרה תסמינית או מגמתיות. בשאלון העצמי (PCL-5) דיווח הפונה על עומס תסמיני מלא באשכולות הליבה — 5 מתוך 5 בתסמינים חודרניים, 2 מתוך 2 בהימנעות — ואילו בראיון המובנה (CAPS-5) אופסו שני המדדים הללו לחלוטין ונקבע לו ציון 0 באשכול B ובאשכול C. התוצאה: לא PTSD. ובכל זאת, הרופאים עצמם הדגישו כי "העובדה שהמוערך אינו עונה על קריטריוני PTSD אין משמעה כי אינו סובל מפסיכופתולוגיה שיש לייחסה לשירותו במ"י". הם אבחנו אותו כסובל מהפרעת חרדה מוכללת, הכוללת דאגה מוגזמת, חוסר מנוחה חריף ופגיעה תפקודית, וקבעו קשר סיבתי ישיר בין מצבו לבין שירותו וחשיפתו לפיגועים.

אחד המופעים המגוחכים של נוהל המענה הקבוע ניתן לראות מכתב הדחייה הרשמי עצמו: קצין התגמולים קובע בו כי הבקשה נדחית מאחר שמצבו הנפשי של הפונה נגרם "בזמן שירותו בשירות בתי הסוהר" (שב"ס) — גוף שבו הפונה לא דרך מעולם.

גם במשטרה מתחילים להכיר בבעיה. באיגרת ששלח מפכ"ל המשטרה דני לוי בנובמבר 2025 נכתב כי "תבוצע בחינה מקיפה של אופן הטיפול הניתן לשוטרים במרכז שלוותה".

על פי תשובת משרד הביטחון לעו"ד בן קיסוס, המרכז הוקם בעקבות "צורך שעלה באגף השיקום לטיפול בבקשות להכרה במטרה לייעל ולדייק את הליך ההכרה", וביחידה פותח "אלגוריתם אבחוני" המשלב מספר ממדי הערכה לצורך בחינת אמינות הדיווח ואותנטיות התסמינים שמציג הנבדק. ההתקשרות עם המרכז, נכתב, אושרה בוועדת פטור ממכרז בהתאם לחוק.

שרדו את השירות, לא את האבחון

מ' הוא שוטר פעיל בתפקיד מנהלי. במשך עשור שירת ביס"מ, עד שלא יכול היה עוד להיות בתפקידי שטח. גם הוא נכח ביותר מדי זירות מוות ופיגועים, כולל אחד שגבה את חייו של שוטר שהכיר. "אנחנו מגיעים לפני כולם, גם לפני מד"א, לאירועים שאתם האזרחים רואים רק בסרטים. אנשים מוטלים, צורחים, מדממים למוות".

בסוף שנת 2022 הוא שמע חבר משוחח במסדרון עם קב"ן. "שמעתי אותו אומר לו 'אתה לא ישן? אתה כל הזמן דרוך? עצבני? נמנע מאירועים? מתנתק?' ואני יושב בצד ואומר לעצמי: רגע, זה אני. כל מה שהוא אומר זה אני. אבל פחדתי. אוי ואבוי אם מישהו היה יודע בארגון. זה היה הפחד הכי גדול שלי. כולם חושבים שאתה בסדר, בן אדם נחמד כזה. לא רציתי שאף אחד יידע שאני צועק על הילדים, שאני מתפרץ על אשתי. לא רציתי שיחשבו שאני דפוק. ביס"מ היינו בחוד החנית. לפחות בהתחלה, כשעוד היה לנו כוח. תמיד הסתמכו עלינו. פתאום אתה מגלה שאתה לא מה שכולם חושבים שאתה.

רק לאחר חודשים ארוכים, כשמערכת היחסים עם אשתו עמדה לדבריו על סף פירוק, החליט מ' לפנות לעזרה. "היינו פעמיים בייעוץ זוגי. תפסתי אומץ והלכתי לרופא משפחה. אמרתי לעצמי שאולי הוא ייתן לי טיפול ונסיים עם זה. הוא נתן לי כדורים והפנה אותי לפסיכיאטר. ניסיתי לקבוע, אבל הפסיכיאטר אמר שפעם הוא היה מטפל במאה אנשים, והיום בארבע מאות. אז אני מבין שאני לא היחיד ומחכה, אבל זה לא הופך את זה ליותר קל.

״ניסו עליי כל מיני תרופות. אני אפילו לא רוצה לזכור את השמות שלהן. כדורים רעים. הם פשוט גמרו אותי, במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות וליחסים עם אשתי, ואז פשוט אמרו לי 'קח ויאגרה'. באיזשהו שלב אמרתי: שום דבר מזה לא עוזר לי. אני מפסיק. מבחינתי אני אסתדר בלי כל הדברים האלה. נשארתי רק עם קלונקס. כל הזמן הזה אתה ממשיך לעבוד, ואף אחד בארגון לא יודע. לא רוצה שאף אחד ידע מה המצב שאני נמצא בו. אני מבין שהמצב על הפנים. בגלל המלחמה, בגלל כל מה שקורה בשנתיים האחרונות. אז אני פשוט סותם וגם נמנע ממפגשים חברתיים ומשפחתיים. משקר שיש לי משמרת או משהו".

"קרוב לשנתיים לא זימנו אותי לשום ועדה, לשום בדיקה. כלום. בסוף, אחרי שנתיים, שלחו אותי לשלוותה. מבחינתי זה היה הדבר הכי מעליב. עשיתי שם את כל המבחנים, כל השאלונים, כל מה שביקשו. אחר כך אמרו לי שאני אמין, אבל שזה לא PTSD אלא חרדה"

בשנה האחרונה הפסיק מ' את הטיפול התרופתי ועבר לקנאביס רפואי. "אני גם מנסה להוריד את זה. הייתה לי תקופה של חודשיים בלי, אבל בינתיים עדיין יש בזה צורך. גם השיניים שלי במצב קטסטרופלי. עשיתי כל כך הרבה שתלים, כי כבר לא יכולתי לאכול מהחריקות ששברו אותן". כיום הוא משרת בתפקיד שאינו כולל יציאה לשטח. "זה לא התפקיד הכי מושלם, אבל זה הכי טוב בשבילי היום. אין לי אינטראקציה עם כמעט אף אחד. זה גם לא מעניין אותי שאני מרוויח פחות. הרגשתי שאני הולך לאבד הכול. את האישה, את הילדים, את עצמי. אז לא חשבתי פעמיים".

אבל החשיפה לאירועים הקשים לא באמת נפסקה. "ב-7 באוקטובר, כבר בשבע ורבע, הייתי בעבודה, מחובר לגל של מחוז דרום. את שומעת שוטר מתחנן בקשר שיבואו להציל אותו. את שומעת בקול שלו שהוא פצוע, שוכב באיזו שוחה. אומרים לו 'תחזיק מעמד', ואז הגל משתתק. ואתה לא יכול לעשות כלום. אתה אימפוטנט. אתה רק מתעד שמות ומיקומים במקום ללכת לשם. מי שאומר שהיה שם טיפול באותן שעות — פשוט משקר. לא היה כלום. השוטרים צרחו והתחננו לחילוץ ולסיוע".

כשהצליח להשיג תור לפסיכיאטר, זה המליץ על טיפול בקנאביס רפואי. "הוא הפנה אותי למשרד הביטחון ונתן לי מכתב המלצה. עברתי רופאים, בדיקות, והגשתי את כל המסמכים. הסתכלו על התרופות שלקחתי ועל כל הטיפולים שעברתי", מספר מ'. "קרוב לשנתיים לא זימנו אותי לשום ועדה, לשום בדיקה. כלום. בסוף, אחרי שנתיים, שלחו אותי לשלוותה. מבחינתי זה היה הדבר הכי מעליב. עשיתי שם את כל המבחנים, כל השאלונים, כל מה שביקשו. אחר כך אמרו לי שאני אמין, אבל שזה לא PTSD אלא חרדה". את מכתב הדחייה קיבל לפני שבוע בלבד.

יום אחד שמכריע את הגורל

לידי המקום הכי חם בגיהנום הגיעו מסמכי אבחון רשמיים של השוטר נ' מיולי 2024,  שמציירים תמונה מורכבת. בשלב הראיון הראשוני, תחת הרובריקה "מסוכנות לעצמו", מצוטט נ' אומר: "לפני 3 שבועות הייתה לי ועדה (ור"ם, ס"ת) שהחליטה להחזיר אותי לתפקיד מנהלי. היה לי התקף חרדה, אז הלכתי למיון ולפסיכיאטר ואמרתי לו שנפלו לי השמיים בגללם, ומה הם רוצים — שאני אפגע בעצמי כדי שיבינו שאני לא מסוגל לחזור? אבל לא היו לי מחשבות כאלה. באמת, גם אין לי נשק יותר או משהו כזה". תחת הרובריקה "מסוכנות לאחר" מדווח השוטר כי הכה פעמיים את בתו וכי הוא נמצא בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). המטפלים ציינו בכתב כי השוטר שולל מסוכנות ובכתב יד ציינו כי מדובר  ב-"דוגמה להאדרה תסמינית". לאחר דיון פנימי החליטו כי "אין מקום לפעול בעודפות" בנוגע לאלימות שהודה בה כלפי בתו.

בשאלון הדיווח העצמי (PCL-5), שמילא נ', התקבלה תוצאה חיובית לפוסט-טראומה, אולם בראיון הקליני המובנה (CAPS-5) נקבע כי אינו סובל מ-PTSD. בדומה למקרים אחרים, גם כאן השוטר עמד בשני אשכולות בלבד ו"נכשל" בשניים האחרים: באשכול B (תסמינים חודרניים) קיבל ציון 0 מתוך 5, כשנדרש לפחות 1, ובאשכול C (תסמיני הימנעות) קיבל 0 מתוך 2, כשנדרש לפחות 1. לעומת זאת, אשכול D (שינויים בקוגניציה ובאפקט) התקיים עם ציון 5 מתוך 7, ואשכול E (עוררות יתר ותגובתיות) התקיים עם 3 מתוך 6. צוות היחידה מסביר כי חלק ניכר מהתסמינים שלו אכן "נלכדים" תחת ההגדרה, אך מכיוון שאין לו תסמינים חודרניים או תסמיני הימנעות — הוא אינו עונה על הקריטריונים ל-PTSD.

עו"ד ניסים אוחנה, אף הוא שוטר לשעבר המייצג שוטרים בהליכי הכרה, טוען כי המאבחנים אינם חולקים על כך שהשוטרים נחשפו לאירועים טראומטיים או שהם סובלים מתסמיני חרדה, דריכות יתר, הפרעות שינה ופגיעה בתפקוד. "אבל בסוף כותבים שאין להם את שני המרכיבים שחייבים בשביל אבחנת PTSD — פלאשבקים וסיוטים והימנעות ממקומות, מאנשים או מזיכרונות של הטראומה ולכן אין פוסט-טראומה"

הפער האבחנתי מתחדד דרך שאלון ה-SIMS: נ' קיבל ציון חורג של 9, מול רף של 7. הצוות כתב כי האדרה משמעותית זו — שנתמכה לטענתו גם בהתרשמות הישירה של המאבחנים — מטילה ספק באמינות דיווחיו. כתוצאה מכך נקבע כי לא ניתן לבסס אבחנה סופית של פוסט-טראומה, או לקשור בין מצבו, המאופיין "בהסתמנות חרדתית וקשיי ויסות כעסים", לבין שירותו במשטרת ישראל.

עו"ד ניסים אוחנה, אף הוא שוטר לשעבר המייצג שוטרים ושוטרי מג"ב בהליכי הכרה, טוען כי גם כאן מדובר בדפוס. לדבריו, המאבחנים אינם חולקים על כך שהשוטרים נחשפו לאירועים טראומטיים לאורך שנות שירותם (אשכול A), ואינם מכחישים שהם סובלים מתסמינים קשים כמו חרדה, דריכות יתר, הפרעות שינה ופגיעה בתפקוד (אשכולות D ו-E). "אבל בסוף כותבים שאין להם את שני המרכיבים שחייבים בשביל אבחנת PTSD — פלאשבקים וסיוטים (אשכול B, תסמינים חודרניים) והימנעות ממקומות, מאנשים או מזיכרונות שמזכירים את הטראומה (אשכול C, הימנעות) — ולכן אין פוסט-טראומה", הוא אומר. "כמות כזאת של שוטרים, ולכולם אין רק אשכולות B ו-C? מילא תגוונו".

"הסיכויים להחלים ממצבו הנפשי קלושים"

נ' הגיש ערר לבית המשפט על הדחייה. במאי 2025, כשנה לאחר האבחון בשלוותה, פרש מהמשטרה בור"ם על רקע נפשי. במסגרת הערר הופנה באפריל 2026 לחוות דעת פסיכיאטרית חיצונית — כמעט שנתיים לאחר הדחייה.

חוות הדעת, המשתרעת על פני 94 עמודים, מתעדת התדרדרות מתמשכת במצבו הנפשי של נ', ומגובה בביקורים אצל רופאי משפחה, פסיכולוגים ופסיכיאטרים החל בספטמבר 2023. מתואר בה טיפול תרופתי ממושך שכלל נוגדי דיכאון, כדורי שינה ותרופות אנטי-פסיכוטיות, לצד המלצות להמשך הטיפול התרופתי ואף להגברתו.

מהמסמכים עולה כי נ' עזב את ביתו ומשפחתו ועבר להתגורר אצל אמו, כשהוא מסתגר, מתרחק מסביבתו ומתקשה לתפקד. חומרת מצבו, על פי חוות הדעת, הובילה גם את הוועדה הרפואית המשטרתית (ור"ם) לקבוע פה אחד כי אינו כשיר לשירות וכי "הסיכויים להחלים ממצבו הנפשי קלושים".

המסמכים מתארים אירועי עבר טראומטיים שעברו ריאקטיבציה בעקבות אירוע מעצר אלים בתחילת 2023: עוררות יתר קיצונית, פלאשבקים, "סריקה מתמדת של הסביבה" בחיפוש אחר איומים, בהלה מרעשים ופחד משתק ממדים ומתחנות משטרה. לצד התסמינים הנפשיים, הכוללים התקפי פאניקה, סיוטים חוזרים והתעוררויות בזיעה קרה, מתועדים גם ביטויים פיזיים: ברוקסיזם שגרם לשברי שיניים, ונשיכת לשון חוזרת במהלך סיוטי לילה — עד זוב דם.

ואת כל זה קבעה שלוותה, שנתיים קודם לכן, "הסתמנות חרדתית".

נ' אינו מקרה חריג. עבור שוטרים ושוטרות ששוחחו עם המקום הכי חם בגיהנום – זו מציאות חייהם. חלקם משרתים, חלקם כבר פרשו – אך מנהלים הליכים משפטיים שנמשכים שנים וגובים מהם מחירים נפשיים וכלכליים כבדים. את הטראומה שצברו בשירות הם הצליחו לשאת שנים, את המאבק כדי להוכיח שהיא קיימת – מול מי ששלח אותם אליה – הרבה פחות. בין אם אובחנו רשמית או לא – דבר אחד ברור, האנשים האלה אינם כפי שהיו, חלקם ממשיכים, במקביל, לשאת נשק, לקבל החלטות בזמן אמת ולהגיע לזירות הקשות ביותר שבהן הם פוגשים את הציבור. 

בכתבה הבאה בסדרה: מדוע שוטרים רבים נאלצים להמשיך לסבול, לא לישון ולא להתפרק מול המשפחה — רק כדי להימנע מהיום שבו הארגון אותו הם משרתים יגלה שהם זקוקים לעזרה.

מאגף השיקום נמסר: ככלל כל פצוע או פצועה המבקשים הכרה מאגף השיקום מקבלים מיידית טיפול נפשי ורפואי מטעם האגף, הנמשך לאורך כל תהליך ההכרה.

המרכז לבריאות הנפש שלוותה הינו מרכז אבחון רפואי שאינו מונחה מקצועית על ידי אגף שיקום ובדומה למכוני אבחון אחרים חוות הדעת שמתקבלות בו הינן בלתי תלויות. 

בהתאם לחוק גורן, במקרים בהם נשללת אבחנת PTSD ומזוהה אצל אנשי הקבע או אצל השוטר או השוטרת מצוקה נפשית אחרת, האדם מופנה להמשך מענה וטיפול בביטוח לאומי.

נכון למועד הפרסום ממשטרת ישראל מהמרכז לבריאות הנפש שלוותה לא נמסרו תגובות לתחקיר.