כל המאבקים של הקהילה אומרים את אותו הדבר: אנחנו פה

אין הבדל אמיתי בין שלילת פונדקאות להומואים, ושלילת רישום הורות אוטומטי ללסביות. הייתי שמחה להיות פונדקאית בעצמי

צילום: מאיה חבקין

לי ראובני בר דוד | צילום: מאיה חבקין

מאז עדכון חוק הפונדקאות והדרת גברים מהתיקונים שנעשו בו, הפיד שלי מוצף בקולות מכל הכיוונים בעניין. מצד אחד קריאות של גברים ונשים להט"בים למאבק חורמה של קהילת הלט"ב ותומכיה, ומצד שני נשים (חלקן לסביות) פמיניסטיות אקטיביסטיות הקוראות בכעס להחרים את מאבק ההומואים לפונדקאות, גם בגלל שהמאבק נעשה על חשבון ניצול נשים מוחלשות וגם בגלל שיש נושאים להט"בים אקוטיים יותר להיאבק עליהם.

על העובדות כולן וכולם מסכימים ומסכימות. האפשרויות העומדות בפנים גברים הומוסקסואלים בישראל היום הן מצומצמות. מי שמסיבותיו לא רוצה לפנות להורות משותפת מוצא את עצמו חסר אונים. יתכן שזה פותח שאלה פילוסופית רחבה יותר למה כולם חייבים להיות הורים, אבל אי אפשר לשאול את השאלה הזו רק במקרים שבהם זוגות של גברים מבקשים מענה מהמדינה. המדינה לא נותנת רישיון להורות לאף אחד, אבל כאשר מדובר בהורות גאה, המדינה מתעקשת לאשרר את ההורים ולשים כל מכשול אפשרי בדרך.

הורות משותפת יכולה להיות פתרון כלכלי מצוין למי שאין לו רחם אך יש לו זרעים לרוב, אבל היא פתרון המחייב "חלוקה" בשעות הילד, כלומר להיכנס מראש לסיטואציה של הורות עם אדם שהכרתם לצורך העניין הזה מתוך ידיעה שרק מחצית מן הזמן הילד יגדל בביתך. האדם הנבחר הוא לא בהכרח אדם שיש לכם היסטוריה ארוכת שנים איתו, ניסיון בפתרון קונפליקטים מולו, גיבוש של נורמות חיים והסכמה על ערכים לגידול ילדים. הסיטואציה היא מאתגרת ולא תמיד פשוטה. הרבה פעמים המשבר הראשון שהשותפים עוברים יחד הוא לידת הילד עצמו.

חשוב לי להדגיש, שלא תטעו - אני בעד הורות משותפת כשיש ליווי מקצועי, תיאום ציפיות מהודק וקשרים משמעותיים בין ההורים, אבל גם בקשר האידאלי, של שותפים להורות, יש אתגרים לא פשוטים. לבני הזוג של השותפים, לדוגמה, לא יהיה מעמד משפטי וחזקה על הילד במקרה של פרידת הזוג  - והחזקה על ילד שנולד לזוג כזה עם שותפה או זוג שותפות, עלולה לעורר קושי משמעותי בעת פרידה.

וכמובן, יש את הבעיה היסודית: אם זוג גברים רוצה לגדל ילד במשמורת מלאה, כיחידה משפחתית סגורה, הוא לא יכול לעשות זאת כי אין לו אפשרות לעשות זאת. גברים הומוסקסואלים, יחידנים או בזוגיות, לא יכולים למצות את פוטנציאל ההורות שלהם בישראל, אלא רק במדינות אחרות ברחבי הגלובוס בין אם דרך אימוץ ובין אם דרך פונדקאות.

באופן כללי אין כמעט ילדים לאימוץ בישראל היום, ומשפחות גאות בטח לא יעמדו בראש הרשימה. פונדקאות נשארת כמעט האפשרות היחידה להורות. היא הייתה יכולה להיות פתרון אידיאלי אבל בעיני רבים היא מעלה קושי מוסרי וערכי וחשש ממדרון חלקלק שעלול להוביל לתסריטי האימה בסגנון "סיפורה של שפחה". אני לא מאמינה במדרונות חלקלקים בהקשר הזה, אבל זה כן מדיף הומופוביה כאשר הדיון מתעורר סביב השאלות הערכיות הללו רק בהקשר הומוסקסואלי.

צריך להגיד את האמת: פונדקאות היא האפשרות היחידה, אך האפשרות של קיומה מעבר לים ולא מעבר לרחוב, בעברית, בבתי חולים מפוקחים ובעלות הגיונית היא עיוות נוראי של המציאות. ברירת המחדל של הפונדקאות מעבר לים לא מאפשרת גישה ישירה לפונדקאית, לא לתמיכה בה ולא ליצירת ההתקשרות שהיינו מאחלים לאבות משלב ההיריון.

העמדה החד משמעית של הממשלה נגד פונדקאות לקהילת ההומוסקסואלים בישראל שוללת מזוגות רבים את האפשרות להורות אך מעבר לכך היא מציבה "תו איכות" שלילי למשפחה הגאה באשר היא ומסמנת באופן נחרץ את השלילה של הורות חד מינית. בעיניי, אין הבדל בין האיסור הזה לבין האופן שבו המדינה לא מאפשרת לנשים לסביות צו הורות רטרואקטיבי מיום הלידה.

אז למה בכל זאת לשלב ידיים בתוך הקהילה ולצאת לרחובות, לחסום את איילון ולשבות כהשטריגר הוא פונדקאות לטובת גברים, לבנים אולי, פריבילגים בטוח? האם אין סיבות חשובות יותר לצאת לרחוב עם דגלי גאווה כמו המתבגרים והמתבגרות שנזרקים מהבית בגלל הורים שמסרבים לקבל ולאפשר להם לצאת מהארון בשלווה? כמו הטראנסיות המוכות והנדקרות ללא מענה ובטחון אישי ברחובות תל אביב? כמו הסברה במערכת החינוך שלא מאפשרת לילדים גאים תהליכי מעבר ויציאה מהארון בבטחה ובביטחון?

אז זהו, שבעיניי זה לא משנה. כל מאבק הוא חשוב בפני עצמו, אבל בסופו של דבר כל המאבקים אומרים את אותו הדבר: אנחנו כאן, אנחנו עובדה, אנחנו משפחה. תקדים אחד, יאלץ משפטית, פוליטית וחברתית להתיר ולאפשר תקדים אחר.

אני מכירה זוגות שנעזרו בפונדקאיות, בישראל, בארצות הברית, בתאילנד ובהודו - כולם רואים בפונדקאית ובתורמת הביצית מלאכיות, הנשים שבזכותן האושר הכי גדל נולד. המתנה הכי יפה שיכלו לקבל ברמה האנושית והאישית. אין לזה מחיר.

בתור אישה, אני לא נוטה לבקר או לשפוט את מי שלא הייתי נכנסת לנעליו, ובעניין הפונדקאיות, אני חייבת להודות שדווקא הייתי שמחה לעשות את התהליך הזה עבור מישהו אחר. לו הייתי בגיל המתאים ועם מספר הילדים המדויק, הייתי עושה את זה, בוודאי שבתמורה הכספית שמעניקים לפונדקאיות היום. בתור מי שנעזרה בבנק הזרע בעצמה כדי להביא ילדים לעולם, אין לי אלא לעמוד לצד מי שזקוקים לעזרה גדולה מזו כדי להביא לעולם אושר משל עצמם.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend