דורית פרנס | צילום: רלי אברהמי

הספר חוות החיות של ג'ורג' אורוול הוא אלגוריה חריפה על המשטר הקומוניסטי, אבל יש בו תיאור מדויק ומצמרר של תהליך חברתי ואנושי רחב הרבה יותר – כתיבה מחדש של הזיכרון הקהילתי שמאפשרת גלישה אטית, מתמדת, במורד המדרון המוסרי. שבע הדיברות שניסחו החזירים ושהבטיחו שוויון ואחווה בין כל בעלי החיים השתנו, לאט ובהדרגה. כל שינוי טשטש את זכרון העבר. כל שינוי הכשיר את השינוי הבא.

היום מתקיימת שביתה כלל ארצית של קהילת הלהט"בים, שאני גאה להשתייך אליה, כנגד חוק הפונדקאות. אין טעם להכביר מילים. כל אדם ליברלי והגון מבין את האפליה הבוטה, את הדעות הקדומות ואת ההדתה שזוקפת את ראשה מבין השורות. ומי שלא מבין, ממילא הרי תומך בחוק.

חוק הפונדקאות הזדנב ובא לו בעקבות חוק נוסף, שלמרות הפגנות פה ושם עבר בשתיקה מעוררת השתאות – חוק הלאום הגזעני.

שבא בעקבות חוק ההסדרה;

שבא בעקבות החלת חוק המועצה להשכלה גבוהה על המכללות האקדמיות בהתנחלויות;

שבא בעקבות הדרת נשים במעגלים גדלים והולכים ושרבוב שמו של אלוהים, לשווא, בכל ספר לימוד אפשרי;

שבא בעקבות יולדת יהודיה שמסרבת לשהות בחדר אחד עם יולדת ערביה;

שבא בעקבות או אחרי או לפני לימוד וציון "מורשת" רחבעם זאבי במערכת החינוך שלנו;

שבא עם, אחרי, במקביל, לפני בגלל או למרות;

והנה, חוות החיות שלנו כבר לא מה שהייתה, אבל איש כבר לא יודע ולא זוכר מה היא הייתה. אפשר רק לדעת, די בוודאות, לאן היא הולכת.

אבל חוק הלאום, למרות היותו צעד מכונן בדרכנו להפוך למדינת אפרטהייד (שלא להשתמש בכינויים חמורים אף יותר), לא ייזכר לדיראון עולם, וחוק הפונדקאות לא ייזכר לדיראון עולם. הם רק שלבים, גדולים יותר או פחות בשקיעה שלנו. לנו, הלהט"בים, האדמה אולי מתחילה לבעור מתחת לרגליים, לאחינו הערבים היא כבר בוערת זמן רב. החילונים מרגישים מאוימים יותר ויותר, על שמאלנים אין בכלל מה לדבר.

מהות החיים היא שינוי. מדינות משתנות, דעות משתנות, תרבויות משתנות, דגשים משתנים. אותם אנשים שמבכים את מדינתם שנעלמה, ייתכן שהיו מבכים אותה גם אם הייתה משתנה מסתם מדינה לגן עדן עלי אדמות. אבל השינויים חייבים להיות מושתתים על עקרונות יסוד שאין, ולא אמור להיות לגביהם, ויכוח.

אפשר להתווכח אם קפיטליזם, קומוניזם או סוציאליזם, אפשר להתווכח איך לנסות ולארגן את המציאות רבת הלאומים והדתות שלנו פה בארץ הקטנה הזאת, אפשר להתווכח על אוטובוסים בשבת – אבל אי אפשר להתווכח שאין, לא הייתה ולא תהיה לאיש או לאישה זכות להכתיב מראש, בקור רוח ובזדון, מי יגור בבית החווה ומי יעמול בשדות עד מוות.

אי אפשר להתווכח על כך שמעולם לא הייתה לרוב הזכות המוסרית לרמוס את המיעוט או לחזק הזכות המוסרית לרמוס את החלש. לא כאשר אנחנו היינו מיעוט נרדף ושנוא באירופה, ולא כאשר אנחנו חזקים אך חסרי חוט שדרה מוסרי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

ואי אפשר להתווכח על זכותם של אנשים באשר הם למצות את המיטב מחייהם, שניתנו להם לפיקדון כל כך יקר וכל כך קצר.

מוקדש לגל הוד, חבר אהוב

ד"ר דורית פרנס היא מטפלת ברפואה סינית, אימא של גילי ומאיה, בת זוג של ציפי

[mc4wp_form id="1006521"]