אושיק קראוס |
בלילה נדדה שנתי מרוב מחשבות על מה לכתוב. מה יעביר הכי טוב את המסר?
בשעה ארבע וחצי התעוררתי וחיבקתי חזק את ראם. בלילה הוא נבהל מחלום רע ובא לשאוב מעט כוח במיטתנו. כיסיתי את יהל בחדרו והתארגנתי בשקט כדי שלא אעיר את ליאור, בן זוגי מזה 18 שנים, שבעצם כולם קוראים לו ג'וי, כי כך החלטתי לקרוא לו בראשית הקשר בינינו, פשוט כי הוא עשה אותי מאושר. לפני תשע שנים וחצי הפכנו מזוג למשפחה. האהבה הענקית ששררה מתחילת הקשר בין ג'וי וביני, עוטפת כעת ארבעה אנשים. משפחה אמיתית ומאושרת.
אולי אכתוב על התהליך הארוך שעברנו. אספר על כך שהתחלנו בשלהי שנת 2006, כאשר כמעט אף אחד לא הכיר את המושג פונדקאות. יצאנו להרפתקה לא ידועה. הייתה לנו פונדקאית בשם קריסטל שהיא הייתה לא פחות מקרן שמש מהלכת. היא הייתה בחורה ממעמד הביניים, רחוקה מאוד מהבחורה הענייה שכולם מדמיינים בראשם. נכנסנו לתהליך עם בעלה והילדים שתמכו בה לאורך כל הדרך.
אולי אספר על התלאות שעברנו, על כך שההליך הראשון הסתיים בהפלה ובמפח נפש עצום, על ההיריון השני שהיה היריון בסיכון ולאורך כולו היינו בסטרס מתמשך בכל שבוע בערך. גם הלידה הייתה קשה וראם לא הצליח לנשום. הוא הורדם והונשם בטיפול נמרץ, כשאנו לא משים ממיטתו וישנים ברכב בחניון כדי שלא לצאת ממתחם בית החולים. כל זאת, כשאנו לבד ורחוקים מכל תמיכה אפשרית.
אולי אספר על התהליך היקר, אשר עלה לנו 204,000 דולר (בשער חליפין של בערך 4.5 שקלים לדולר) ועל כך שהתרוששנו מכל נכס נזיל שהיה לנו ובסופו נשארו לנו התחייבויות. או אולי על הזוגות הרבים מסביבנו שנמצאים באותו מצב, או אולי על הזוג הזה, שכל כך כמהים לילד, ואחרי שני ניסיונות הם ממשיכים להחזיר את ההלוואה לבנק ואין להם בכלל ילד, ואולי לא יהיה, כי אין כבר מאיפה לקחת.
בחמש וחצי אני נכנס למשרד כדי לכתוב. יהיה פה שקט היום כי יש שביתה וחלק מהעובדים בכלל צמים את צום תשעה באב. אולי אספר קצת על המשרד שלי, משרד לראיית חשבון בתל אביב, אשר יוצר מיקרוקוסמוס של פסיפס אנושי חברתי מתוקן במדינת ישראל. בכוונה בחרתי יחד דתיים וחילונים, להט"בים וסטרייטים, עולים מרוסיה עם צברים, יהודים עם ערבים וכולם עובדים יחד במשפחה אחת גדולה. אולי אספר איזה יפה מקבלים אותנו ואת המשפחה המיוחדת שלנו.
אבל בעצם, היום מתחיל מאבק, שאני מרגיש שאני התחלתי לפני כשבועיים, כאשר הייתה סכנה לאישור חוק הפונדקאות החדש בכנסת. הפונדקאות חוקית בארץ הרבה שנים, אבל לא לזוגות חד מיניים. הוגשה עתירה לבג"ץ בנדון והוא החזיר את הכדור לכנסת כדי שיתקנו אותו והנה התיקון כלל גם נשים חד הוריות, אבל אותנו השאיר, שוב, מחוץ לתחולת החוק. החוק המפלה הזה הפך למציאות עגומה, קשה ובלתי מתקבלת על הדעת.
באותו יום כעסתי. כל כך כעסתי. שלחתי מכתב אל רשות המסים בישראל ובו הצהרתי שאני מסרב לשלם מקדמות מסים בגין רווחי החברה שלי בשנת 2018, עקב האפליה הבוטה הזו של זוגות חד מיניים. אני יודע שאשלם קנס לא קטן ואני יודע, שלמרות שאני חובק כבר את ילדי ואנו משפחה ולא זוג, המאבק הזה חשוב לאחי ואחיותיי בקהילה. המכתב תפס תאוצה ופורסם ושותף כמעט בכל מדיה אפשרית. משם הכדור התגלגל והנה היום אנו יוצאים בשביתת ענק כדי לומר לממשלה: די!
השמש עלתה והיא משתקפת באדום כתום על בנייני הזכוכית של תל אביב, העיר שאני כל כך אוהב ושמעניקה לי כזה חופש, אבל מה עם אלה שלא גרים כאן? מה עם הזכויות של אלה שגרים רחוק מכאן? המלחמה שלנו היא שבכל רחבי הארץ יכירו בקיומו של כל הרכב אפשרי של משפחה, שיתנו לנו את הזכות הבסיסית להורות, כל עוד, וזה חשוב, שומרים על זכויות הפונדקאיות.
אולי כל הפסיפס הזה שכתבתי הוא הסיפור האמיתי של ההורות הגאה בארץ. אנו כל כך כמהים להיות הורים. ג'וי ואני קראנו המון ספרים, מתייעצים עם פסיכולוגים ובעיקר אוהבים את הילדים שלנו אהבה עצומה, כי עד שניתנה לנו ההזדמנות להורות, אנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך. חשוב לציין, כי הילדים שלנו מאושרים שיש להם שני הורים שאוהבים אותם אהבה עצומה וזה מה שחשוב בעצם.
אני מאחל לכולנו שביתה מועילה ואני מקווה שבכנסת מישהו ירים את הכפפה, יחתים את חברי הכנסת על כינוס אסיפה מיוחדת ויאשרו את תיקון החוק, אשר מאפשר לנו את הזכות להורות במדינת ישראל.
אושיק קראוס הוא רואה חשבון ובעלים של משרד ראיית חשבון, אבא לראם וליהל, בן זוגו של ליאור
