מסוכן לדבר על התאבדויות, יותר מסוכן לא לדבר עליהן

מאות בני אדם מתאבדים בישראל מדי שנה, אלפים עושים ניסיונות אובדניים – אבל הנושא כמעט לא מדובר, מחשש למעשי התאבדות נוספים. בני המשפחות צריכים להתמודד עם האבל ועם ההשתקה

איור: רון לוין

איור: רון לוין

"ההתמודדות עם האסון הייתה קשה לי ולכל המשפחה. השנים הראשונות היו קשות במיוחד. רגשות אשם כבדים, תחושת פספוס נוראי וספק רב בשקול הדעת שלי וביכולת שלי לקבל החלטות ליוו אותי בלי הרף", מספר אבשלום אדרת, אביו של ערן ז"ל שהתאבד בשנת 1997, "נדרשתי לטיפולים פסיכולוגיים ממושכים, לשנתיים בקבוצת תמיכה ולסדנאות למיניהן כדי לסלוח לעצמי ולהתחיל לתפקד".

אדרת עבד בתחום ההייטק עד שבנו התאבד, אירוע ששינה לחלוטין את מסלול חייו, כהגדרתו. "הרבה משפחות מתפרקות כשבן משפחה מתאבד", הוא אומר, "הבושה, הסטיגמה, תחושת האשמה – כל אלה קשים ביותר. ללא סיוע קשה עד בלתי אפשרי לעבור 'בשלום' את השכול הנובע מאובדנות. זו גם הסיבה שבקרב משפחות אלה קיימת תופעה של התאבדות נוספת במשפחה בהסתברות של פי שמונה מזו של האוכלוסייה הכללית".

ערן אדרת שובץ לאפסנאות למרות שרצה לשרת בתחום המחשבים. אביו, אבשלום, מספר כי המצוקה דרדרה את ערן למחשבות אובדניות. תוך זמן קצר המחשבות הפכו לכוונות אובדניות ולתכנון מפורט של ההתאבדות. "ה'הזדמנות' נקרתה לידיו כאשר לראשונה מהתחלת השירות הוא יצא הביתה עם נשק כדי להגיע למחרת ישירות לתורנות שמירה בטרמפיאדות", מספר אבשלום אדרת, "בשדה לא רחוק מביתנו הוא פעל בדיוק לפי הנחיות שמצא ברשת. בירייה אחת הוא שם קץ לחייו".

כשנה מאוחר יותר הגיע אבשלום אדרת לפעילות בעמותת "בשביל החיים" המסייעת למשפחות שאחד מיקיריהן התאבד. לפני כשמונה שנים הפך ליו"ר העמותה, פעילות הנעשית בהתנדבות.

להמשיך לגעת באבל הזה לא מעורר את הכאב שוב ושוב?

אדרת: "הפעילות נותנת משמעות למוות המיותר של בני. מניעת התאבדויות של צעירים ומבוגרים הפכה לשליחות שלי. יש חשיבות עליונה לאפשר שיח חופשי ואחראי בנושא, כדי שאנשים שנמצאים במצוקה אובדנית ידעו שאפשר לצאת מזה".

מאות מתאבדים מדי שנה

הנתונים בארץ (משנת 2015) מספרים על יותר מ-500 מתאבדים בשנה, אולם ההערכה היא שקיים תת דיווח בנושא זה בהיקף של כשלושים אחוזים. כ-6,000 בני אדם, מחציתם צעירים מתחת לגיל 24, מגיעים בכל שנה לבתי החולים עקב ניסיון רציני של התאבדות. קבוצות הסיכון המרכזיות הן צעירים מתחת לגיל 24, קשישים מעל גיל 75, קהילת הלהט"ב, גברים גרושים ועולים חדשים, אולם אין שום קבוצה מובחנת בחברה הישראלית שאין בה מתאבדים.

קשר שתיקה מלווה את נושא ההתאבדות בארץ, מהמשפחה הגרעינית החווה אסון ועד למערכות גדולות ומשמעותיות כמו צה"ל. "אחרי מאמצים גדולים של העמותה ופריצת דרך בנושא, גם בתחום התקשורתי וגם בחשיפת הנושא בארגונים, בבתי ספר ועוד, העמותה הצליחה לשכנע את הממשלה להקים תוכנית לאומית למניעת אובדנות", מספר אדרת, "הראינו לממשלה שתוכניות כאלה הורידו בעשרות אחוזים את מספרי המתאבדים. בסופו של דבר הוקמה יחידה במשרד הבריאות, שבה ארבעה עובדים. התקציב הממשלתי למניעת אובדנות אמור היה להיות 27 מיליון שקלים (המתחלקים בין 6 משרדי ממשלה שיש להם נגיעה לנושא) אולם הוא קוצץ ל-10 מיליון שקלים בלבד".

אבשלום אדרת

"שנים של טיפול כדי להצליח לתפקד" | אבשלום אדרת

"למרות הנטייה לכרוך את תופעת ההתאבדויות עם חולי נפשי, הרי שהתאבדויות בצבא מייצגות תופעה שכיחה של אנשים שאינם מאובחנים עם מחלה נפשית", אומרת ד"ר הדס מור-אופק, פסיכולוגית קלינית שחקרה את סיפורי חייהם המשוחזרים של חיילים וחיילות שהתאבדו במהלך שירותם הצבאי, "מתוך סיפורי החיים ניתן היה לדבר על שלושה פרופילים מרכזיים.

"הפרופיל הראשון מתאר צעיר או צעירה בעלי ערך עצמי שביר ופגיע. הדבר בא לידי ביטוי בצורה גלויה, כאשר תחושת הכישלון וחוסר הערך אפיינו את הצעיר או הצעירה לאורך שנים רבות, או בצורה סמויה, דווקא אצל צעירים שנחשבו מוצלחים שלנוכח כישלון שחוו בזמן השירות הצבאי, התרחשה פגיעה קטלנית בתחושת הערך, שתוצאתה היתה התאבדות.

"הפרופיל השני אפיין צעירים וצעירות עם קושי ביצירת קירבה. גם כאן התמונה הייתה כפולה: חלק מהמתאבדים והמתאבדות סבלו לאורך מרבית חייהם מתחושת בדידות וניכור חברתיים, ואילו חלקם נדמו כבעלי קשרים חברתיים תקינים, אך קשרים אלו היו שטחיים, ולא ניתן דרכם מענה לצורך אמיתי בקרבה.

"הפרופיל השלישי, שאפיין יותר את החיילים המתאבדים ופחות את החיילות המתאבדות, קשור היה יותר לקושי בוויסות, לאימפולסיביות ולתוקפנות. במקרים אלו ההתאבדות היתה פעמים רבות אימפולסיבית, כתוצאה מטריגרים שנדמו שוליים".

יש גורמים שחוזרים על עצמם ברגעי ההחלטה להתאבד?

מור-אופק: "תמיד יהיה מדובר באוסף של גורמים רבים, שבסופו של דבר יוצרים את מה שחוקרי ההתאבדויות מכנים tunnel vision (ראיית צינור). הכוונה במושג זה היא למצב נפשי שבו כל נדמה כי קיים רק פתרון אחד להתרחשויות הפנימיות והחיצוניות, והוא ההתאבדות. במצב זה ישנה תחושה של חוסר אונים וחוסר תקווה בדבר אפשרויות אחרות להתמודדות עם מצבים שונים. לצד זאת, תהליכי משיכה למוות ודחייה מהחיים, פועלים את פעולתם, כך שהמוות מקבל נפח ונתפס כאפשרות קיום אחרת, מפתה, ואילו החיים נתפסים כמלאי כאב נפשי.

"במצב זה, כאשר עולה רעיון ההתאבדות, הוא עשוי בתחילה לעורר אימה, אולם חשיבה חוזרת ונשנית על רעיון זה אצל הצעיר או הצעירה, שמלווה לעיתים בהצהרות אובדניות או בניסיונות אובדניים, מייצרת תהליך הדרגתי של התקרבות לרעיון ההתאבדות, והפחתת האימה. הקשרים הבין אישיים, הנאות החיים, ערכים ועוד גורמי משיכה לחיים הולכים ומאבדים את משמעותם, וכתוצאה מכך גם את כוחם להוות משקל כנגד המעשה האובדני".

פחות נשק זה פחות התאבדויות

"הזרז הסביבתי המרכזי שקשור להתאבדות הוא נגישות אמצעי קטלני", קובעת מור-אופק כשהיא נשאלת מה עושה את השינוי בין כוונה להתאבד לבין ההתאבדות עצמה. "במהלך עבודת המחקר שלי קרה לא אחת שלמרות שידעתי מראש את סופו של סיפור החיים המשוחזר, הייתי חשה את הפספוס הנורא שהתרחש, כאשר בתוך המשבר האובדני, כאשר החייל או החיילת היו נתונים בסערת נפש, הימצאות נשק בסביבה, נתנה אפשרות מיידית לממש את המעשה האובדני.

"פעם אחר פעם היה נדמה כי אם רק היה חולף זמן מה, סערת הנפש הייתה שוככת מעט. זמינות אמצעי קטלני היא גורם סיכון מספר אחת מוכר מהספרות המחקרית. כפועל יוצא של זה, התקבלו בצה"ל פקודות מטכ"ל שמצמצמות את נגישות הנשק לחיילים במצבים בהם הם עשויים להימצא בפגיעות, למשל סביב הודעה על שיבוצים או הדחות מקורסים.

"ממצאים מראים כי הפחתת זמינות הנשק הביאה להפחתה של 40% ממקרי ההתאבדויות בצה"ל. גם במדינות שונות בעולם, נמצא שצמצום הנגישות לכלי נשק או לאמצעי קטלני אחר (הגבהת גדרות סביב מקומות גבוהים או בתחנות רכבת למשל), הפחיתה את מספר ההתאבדויות.

"העובדה שזמינות הנשק היא גורם כל כך משמעותי בסיכון להתאבדויות, מדירה שינה מעיניי בהקשר להחלטה של השר ארדן להעלות את שיעור האזרחים הזכאים לרישיון נשק. להחלטה זו משמעות קשה בהקשר של התאבדויות. היא מעלה את הנגישות לכלי נשק, ותהיה לכך השפעה ברורה על שיעור ההתאבדויות. אני חרדה מהאפשרות כי שנת 2018 תירשם כשנה בה חלה עליה בשיעור ההתאבדויות, כתוצאה ישירה מהעליה בזמינות נשק חם".

"סיפרתי לחבר טוב, אורן מינץ, שעד היום לא ברור לנו אם אחי נהרג, נרצח, התאבד, כמו שסיפרתי לא מעט פעמים לאנשים אחרים", אומרת שיר אלוני, קולנוענית ומוזיקאית שיצרה את הסרט "סוף" שיוקרן ב-7/9 במסגרת שבוע הבמאיות בסינמטק תל אביב. בסרט היא מגוללת את סיפור התאבדותו של אחיה אורי, כשהייתה בת 10 בלבד. "כבר התרגלתי ל-'פיל' הזה שיושב לי באמצע החיים בלי תשובות. הוא שאל אותי למה אנחנו לא חוקרים את זה, ומכיוון שגם ככה הייתי בסיום לימודי הקולנוע שלי והייתי צריכה נושא לסרט גמר החלטתי שאחקור דרך עשיית סרט. אם כבר אז כבר".

ב-28 באוגוסט 1994 נמצאה גופתו של אורי אלוני ז"ל, בן 18, כשהוא ירוי בירושלים. לאחר כחצי שנה של חקירת מצ"ח, קיבלה המשפחה דו"ח שלא הבהיר עד הסוף מה בדיוק קרה שם. "כולם אשמים, וכולם גם לא", אומרת אלוני.

"אל כולם אני מרגישה חמלה וסליחה. מי ששלח את ידו אל ההדק וירה היה אורי. מי שנתנו לו לצאת עם נשק מהבסיס כשידעו שהוא אובדני במשך זמן רב, וזה לא משנה אילו נהלים היו קיימים ב-1994 ושחשבו שחייל תחזוקה שמשרת בנווה יעקב בירושלים חייב לקחת נשק הביתה כי יש מחבלים – הם צריכים היו למנוע את זה".

צילום: אלכס מורוזוב

"פיל" באמצע החיים. שיר אלוני | צילום: אלכס מורוזוב

את חושבת שזו תופעה נפוצה?

אלוני: "יש מקרים שקשים פי מיליון ממה שקרה לנו. על כמה מהילדים האלה צה"ל מסוגל להגן מפני התאבדות, להכיל ולשקם? אני לא יודעת. אני מקווה שהלקח יילמד ברצינות. במשפחה הייתה קשת של תגובות על הסרט: מבוכה, בלבול, כעס, קבלה, אהבה, שיגעון – לא דברים שלא ציפיתי להם, אבל ידעתי שכל אחד ימצא את דרך ההתמודדות שלו.

"לא כל המשפחות מוכנות לעכל שבנם או בתם התאבדו ולא מתו מסיבה אחרת. זה הרבה יותר משכול, כי יש קשר של בושה והסתרה שמועצם על ידי האתוס של 'מות הגיבורים' הלאומי, המוות היחיד שמקבל יחס ומקום להתאבל עליו בימי הזיכרון. המשפחות של המתאבדים מבקשות להעלים את ההתאבדות. גם לצבא נוח עם ההשתקה. הציבור מעדיף לשמוע על גיבורים ופחות על מתאבדים, ולמדינה קל יותר למנות כאלה שנפלו על קידוש המולדת מאשר מי שמתו בנסיבות אחרות. בשנים האחרונות צה"ל עושה שינוי מבורך ביצירת תוכנית למניעת אובדנות, אבל המבט צריך להיות כלל מערכתי וצה"ל לא צריך להיות המסגרת השיקומית המטפלת".

בתחתית ההיררכיה

"אנשים זוכרים במדויק איך הייתה ההודעה, מה לבשו, ובאיזו מילים השתמשו המבשרים, אבל בהתאבדות ישנם שני מאפיינים נוספים שמקשים עוד יותר: ראשית, לא פעם בני משפחה הם שמוצאים את המתאבד, והמפגש הבלתי עצמאי עם המוות הוא טראומתי בפני עצמו, אומר רועי אופנבכר שאחותו התאבדה כשהיה בן 13 וכתב ספר בעקבות עבודת תזה שהגיש על אחים ואחיות למתאבדים, "שנית, כי יש הרבה בושה והסתרה. במשפחות רבות לא מספרים שהייתה התאבדות, והדבר נשאר כסוד או שמועה. זה כמובן מקשה מאוד על ההתמודדות, ומשאיר שאלות ללא מענה.

"ראיינתי עשרות אחים ואחיות, והסיפורים ששמעתי ריגשו אותי והיממו אותי, ובעיקר הרגשתי אחריות גדולה, כי ידעתי שלפחות חלק ממה שמסופר לי, מסופר בפעם הראשונה. התברר שהשתיקה כה גדולה בנושא, עד שאפילו במשפחה הדברים לא נאמרים. מכאן הדרך הייתה קצרה לכתיבת הספר, שהוא למעשה תיעוד של המסע שעברתי בין כמה מהסיפורים ששמעתי".

מה מציעות הרשויות למשפחות של מתאבדים?

אופנבכר: "יש הבדל בין מי שהתאבד בצבא למי שהתאבד באזרחות. באזרחות אין כמובן הרבה עזרה. בשנות התשעים התאגדו לראשונה משפחות של מתאבדים (בעיקר הורים) והקימו את עמותת 'בשביל החיים' שעוסקת בטיפול במשפחות של מתאבדים וגם במניעה של התאבדויות. משרד הרווחה מציע טיפול מסובסד לבני משפחות. ישנן קבוצות תמיכה לבני משפחות של מתאבדים ואלה קבוצות חשובות דווקא משום שיש הרבה שתיקה ובושה, ובמקום שבו יש הרבה שתיקה יש גם תחושת בדידות גדולה. אני יכול להעיד על עצמי, שאחותי התאבדה בשנות התשעים ולמרות שהיו גם אז מאות מתאבדים מידי שנה, לא הכרתי אף אח או אחות כאלה ושנים הרגשתי שאנחנו המשפחה היחידה שקרה לה דבר כזה.

"למשפחות של מתאבדים בצבא יש את המסגרת של משרד הביטחון שנותן מסגרת רחבה יותר של שירותים אבל גם שם יש התמודדויות לא פשוטות. אחת הסוגיות שמעלים בני משפחות של מתאבדים בצבא הוא נושא ההיררכיה של השכול, היררכיה הקיימת כמעט באופן מובנה בשכול הצבאי, והמתאבדים הם כמובן בתחתיתה".

"העצה הכי חשובה למשפחה שיקירה התאבד הוא לפנות למרכזי הסיוע ברחבי הארץ", אומר אבשלום אדרת, "ולקבל סיוע פרטני או משפחתי, אבל חשוב שכולנו נכיר את הסימנים המוקדמים להתאבדות – מחקרים הוכיחו שיש סימנים כאלה – כדי שנוכל לזהות את האנשים האובדניים, לנהל איתם שיחה ולהפנות אותם לגורם מקצועי לטיפול".

תגובות

|

Send this to a friend